סיפורי הווי של המודדים בשנות ה- 50'

​​מתוך ראיון עם ציון שתרוג, לשעבר מנכ"ל מפ"י
ראיינו: כרמלה שנצר, ל' חשון תשס"ג, 5.11.2002

חיליק הורוביץ, תשס"ה, 2004.

סיפורי אפסנאות והחלפת ציוד פגום, חוויות מהעבודה בשדה​​

היו לנו סיפורים מעניינים שהיו קשורים לאפסנאות של מחלקת המדידות. מנהל האפסנאות היה תמרי. מדובר על שנות ה- 50'. טוש לכתיבה קיבלנו מתמרי. הוא היה קונה אבקה ומערבב אותה עם חומרים אחרים ועושה לנו טוש זול, כיון שטוש אמיתי היה יקר. אנחנו כתבנו בטוש של תמרי, והיה צריך לחכות זמן רב עד שהטוש הזה יתייבש. יום אחד, כשעבדנו עם שולחנית ליד בית-שמש, ירד עלינו גשם. כל המספרים שכתבנו נמחקו, והלכה לנו לאיבוד עבודה על גליון שלם של הגוש, שעליו עבדנו כשבוע ימים. אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, קרא לי לבירור, ובעקבות הארוע הזה הוחלט שמעתה תקנה המחלקה טוש אמיתי במקום לייצר את הטוש הזול.

בשטח היינו מסמנים על דף תרשימים את הנקודות שמדדנו בעפרון. את העפרון היינו  קושרים בחוט, כדי לא לאבד אותו, כי מי שאיבד עפרון היה מחוייב לשלם את מחירו. היו לנו  גם סיכות מדידה לסימון בשדה. מי שאיבד סיכה שילם  חצי לירה עבור הסיכה. לכן, מודד  שאיבד סיכה היה משלים ציוד חסר מהמודד השני. כך גם לגבי מקלות המדידה שעלו לירה או לירה וחצי. עט קיבלנו פעם בשנה, ואם הוא היה מתקלקל, היה צריך להביאו לתמרי לתיקון. ה"עונש" במקרה כזה היה, שכשהעט נמצא בתיקון היינו כותבים בעפרון ו אחר כך מעתיקים מחדש.

כשסרט מדידה מפלדה נשבר, שילמנו עבור תיקונו 5 לירות. המשכורת הייתה  אז 40-45 לירות.  מצאנו בעיר מישהו שתיקן את הסרטים ב- 2 לירות וחצי. הלכנו אליו ומסרנו לו את הסרטים לתיקון. כשהוא תיקן את הסרטים, הוא היה  חותך אותם ומחבר באמצעות ניטים ופס פלדה מהסוג של הסרט. לכן  היו לנו סרטים שבהם חסרו ס"מ או שניים. עבדנו על גושים שלמים עם  סרטים שלא עברו ביקורת. כשסרט בד  נקרע, היינו חותכים אותו ותופרים. לעיתים, בזמן התיקון היינו מחסירים  מהסרט  שני ס"מ או יותר.

במחלקת המדידות היה מתקן שולחנות. חוץ מתיקון השולחנות, שהיה תפקידו הרשמי העיקרי, נתנו לו לתקן כל מיני דברים, אפילו ג'לונים (מקלות כיוון שצבעם אדום-לבן). הג'לונים המקוריים היו באורך 2 מטר. אם ג'לון היה נשבר היו מתקנים אותו  ומקצרים אותו לאורך של 1.80 מ' או 1.70 מ', וכשהיינו עושים תצפיות היינו שואלים אם זה ג'לון  2 מטר או ג'לון שתוקן .

בסוף שנת 1954, ככל שאני זוכר, עבדנו בכורנוב על הקמת העיר דימונה. עשיתי רשת טריאנגולציה כבסיס להקמת רשת פוליגונים לעיר, לקראת הקמתה ב- 1955. הלכתי עם מהנדס אגף השיכון, שבא לקבוע את מיקום העיר. נשבו רוחות עזות, והוא שאל: "אתה לא חושב שיהיה טוב יותר אם נבנה את העיר במקום נמוך יותר?" כך קבע מהנדס אגף השיכון איפה תהיה העיר דימונה. אחר-כך התחלנו להקים רשת נקודות על פי המיקום שהוא קבע.

זו הייתה תקופת צנע, ואנחנו היינו קונים ביצים מהבדואים. הבדואים ראו את מיקום נקודות הטריאנגולציה שסימנו בשטח. אלו היו חביות מבוטנות שמעליהן היו "פטריות" נחושת. הבדואים היו גונבים את הנחושת לאחר שעזבנו את השטח. גניבת הנחושת גרמה להריסת הנקודות. כשגילינו את הגניבות החלטנו לעשות נקודות שיהיו  עשויות מברזל בלבד, ללא פטריות הנחושת. אותן הם לא גנבו.

בבאר שבע עבדנו קרוב ל- 30 חבר'ה, ואכלנו אצל אחד שכינויו היה פרד אַסְטֵר (על שם השחקן המפורסם). המזנון שלו נמצא בעיר העתיקה. בבוקר היינו אוכלים אצלו ביצים, ובצהריים  אכלנו אצלו כל יום בשר גולש. לאחר שכבר עזבנו את המקום, יוסק'ה משולם  הביא לי מאמר מהעיתון, בו נכתב שמצאו בחצר האחורית של המסעדה ראש של גמל. הסתבר שפרד אסטר לא מכר בשר  פרות אלא  בשר גמלים. המודדים אכלו אצלו הרבה גמלים…

על העבודה באשדוד אני רוצה לספר סיפור מעניין.  במקום בו נמצא כיום נמל אשדוד היו חולות, והיו שם גפנים עם אשכולות גדולים של ענבים. החבר'ה לקחו משם שקים מלאים בענבים. יום אחד חזרה  מודדת מהשטח, שמה היה מריה, ואיתה שני עוזרי מודדים, עם שקי ענבים. המשטרה תפסה אותם ולקחה אותם מאשדוד, עם השקים המלאים בענבים, לתחנת המשטרה באשקלון. השוטרים טענו שהם גנבו אותם מחולות אשדוד. כשהגיעו לתחנת המשטרה הם אמרו: "אין לנו ענבים". השוטרים חיפשו אצלם את הענבים ולא מצאו. הסתבר שהם אכלו את הענבים תוך כדי הנסיעה, ואת הגבעולים זרקו דרך הרשתות של הניידת. אחר-כך הם היו חולים שבוע ימים…