ראיון עם ציון שתרוג

ראיון עם ציון שתרוג, לשעבר מנכ"ל מפ"י
מראיינים: כרמלה שנצר, 5.11.2002
חיליק הורוביץ, 2004.​

ממודד (1950) ועד מנכ"ל מפ"י (1994-1993): מילדות בטוניס ועד שירות בצה"ל; לימודים בביה"ס למדידות (1950-1949, 1954-1952); מדידות ראשונות באילת ובנגב;בית הספר הגבוה למדידות - קבלת רישיון מודד מוסמך; מדידות ברחבי הארץ; בדיקת מכשירים; סיפורי הווי; ה"אפוס" של עובדי השדה; העבודה כמפקח שדה; מנהל מדור תכנון; מפות סימון שבילים; מדידות גבול; מדידות בסיני; דמותו של יוסף אלסטר, מנהלה הראשון של מחלקת המדידות; סגן מנהל אגף המדידות וקריירה אקדמית; מנכ"ל מפ"י; פרויקטים שבוצעו ביוזמתי; סיכום


תמונה 892: ציון שתרוג בעת הריאיון ב-5.11.200​2.

מילדות בטוניס ועד שירות בצה"ל
אני יליד טוניס. נולדתי באוגוסט 1928 וגדלתי במשפחה חמה ומלוכדת. היינו שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות: אח בכור, אחות מבוגרת ממני ושלוש צעירות ממני. היינו בית דתי, שומר מצוות. אבי היה חזן, שוחט ומוהל, חבר בבית דין רבני, והיה מועמד להיות הרב הראשי של הקהילה. לצד עיסוקו בתורה התפרנס אבא בכבוד ממפעל שייצר משקאות חריפים, ביניהם וודקה תוניסאית שנקראה "בּוּכָה". אבא היה אחד המומחים ליין וזכה בפרסים בין-לאומיים רבים בפריס, בברצלונה וברומא. אני זוכר שבגיל ארבע נשלחתי ל"חדר" ולא לגן ילדים רגיל (בטוניס קראו לחדר "כּוּתָב").

אבא היה גם ציוני, ועוד בהיותו צעיר הקים עם חבריו מועדון של ציונים דתיים שחלמו על עלייה לירושלים. הוא היה משכיל ומקובל בקהילה, ולצד הידע הרב שלו בעברית הוא שלט גם בשפה הצרפתית. הדור שלי דיבר צרפתית, אך ידע לדבר עם הדור המבוגר יותר גם בשפה של היהודים המקומיים - "יודו-ערבי". שפה זו הורכבה ממילים בערבית מקומית, בעברית, בצרפתית ובאיטלקית. היא נכתבה בכתיב מיוחד שמזכיר את כתב רש"י. האותיות נכתבו מתחת לשורה, ולכן נקרא הכתיב "מעלק" (תלוי).

אמי לא עבדה, אלא גידלה את הילדים. היה לה ידע רב בתנ"ך ובדיני התורה.

אני למדתי בביה"ס העממי-תיכון "אליאנס", שפעילותו הופסקה עם הכיבוש הגרמני. לאחר שישה חודשים של שלטון גרמני, כל מי שהיה מבוגר ממני בשנתיים ומעלה נלקח למחנות ריכוז - אחי, גיסי ובני משפחה אחרים. האח של גיסי נרצח על-ידי הגרמנים. אני ניצלתי ממחנה הריכוז בזכות גילי הצעיר. בגיל 13–14 עבדתי, תחת הכיבוש הגרמני, בבית הקפה של אבי, על מנת לפרנס 2 משפחות. בית הקפה נשאר הנכס היחיד שלו. שאר הנכסים נלקחו על-ידי הגרמנים. היו גם הפגזות של הבריטים והאמריקאים, שבהן נהרגו אנשים רבים. באחת ההפגזות נפצעתי קלות מרסיס ברגל. התחלתי לחשוב על עלייה ארצה לאחר שיסתיים הכיבוש הגרמני ותקום מדינה יהודית. זה הפך להיות האידיאל אצלי. המלחמה נמשכה גם לאחר שהגרמנים יצאו. אז התחדשה בטוניס התנועה הציונית. התחלתי לעסוק בפעילות בתנועה כילד, עד שהגעתי לדרגה של מפקד קן של בית"ר. בגיל 16 הייתי מפקד של קרוב ל-200 איש. לאחר מכן נסעתי לצרפת כדי להצטרף למחתרת הציונית. בצרפת עסקתי בעלייה בלתי-לגאלית, ומאוחר יותר במשלוח נשק מצרפת לישראל. בתחום העלייה הבלתי-לגאלית ארגנתי קבוצת אנשים לעלייה ארצה. ברחתי פעמיים-שלוש מהמשטרה הצרפתית, שלעתים גם עזרה לנו מאוד ונתנה לנו חסות. לא פעם השתתפתי בליווי שיירות של נשק בתוך צרפת, כשלפנינו היו אנשי הז'נדרמריה הצרפתית ששמרו עלינו. ממשלת צרפת תמכה באותה תקופה במפעל הציוני.

עם קום המדינה הוסכם כי אנשי אצ"ל ואנשי "ההגנה" ישתפו ביניהם פעולה דווקא בצרפת. כך התחלתי לעבוד בפעילות המשותפת של שני הארגונים, ולכן זכיתי לקבל שני אותות: "אות האצ"ל" ו"אות ההגנה". מאוחר יותר, בשנת 1968, קיבלתי ממשרד הביטחון גם את אות על"ה (עיטור לוחמי המדינה).

עליתי ארצה באמצעות "ההגנה" כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), כמו רבים אחרים שהתנדבו לעזור במלחמת השחרור. רובם היו חיילים עוד לפני שהגיעו ארצה, עברו אימונים רבים והשתתפו בקרבות שונים במלחמת העולם השנייה. חלקם היו צרפתים גויים שרצו לעזור לישראל. הגעתי ארצה ביולי 1948, והעבירו אותי ליחידה שאמורה הייתה להכשיר קצינים מבין אנשי המח"ל היהודים שהגיעו ארצה. הכוונה הייתה להכשיר קאדר פיקוד של דוברי צרפתית, ולהכין תשתית קליטה בארץ לעולים חדשים שאמורים היו להגיע במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ). בזמן הקורס החליטו בפתאומיות להעביר אותי לגדוד 52, ושם השתתפתי בקרבות משטרת עיראק סוידאן. פלוגה ב' שהצטרפתי אליה נפגעה קשות בקרבות. לפני שהגענו אליה כתגבורת נהרגו ונפצעו שליש מלוחמיה, ולכן קיבלו את הקבוצה שלנו בשמחה רבה. בכיס פלוג'ה הייתי מכותר עם הכוח שלנו בתוך המערך המצרי, בין פלוג'ה ועראק אלמנשיה. "שועלי שמשון", עם הג'יפים שלהם, היו היחידים שיכלו להגיע אלינו. גם יחידה מקיבוץ גת השכן הביאה לנו אספקה בתרמילים על הגב. היינו מכותרים עד שהחליפה אותנו פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני.

אחר-כך השתתפתי בעוד כמה מבצעים. המבצע האחרון שהייתי אמור להשתתף בו נקרא "שן תחת שן", במסגרתו היינו אמורים לכבוש את קלקיליה, טול-כרם וכפרים בגזרתן. המתנו במגדיאל לקראת היציאה לקרב, וברגע האחרון, בערב ההתקפה, הודיעו לנו שבן-גוריון ביטל את המבצע בגלל השיחות על שביתת הנשק עם ירדן.

 

תמונה 853: אישור ש​ל משרד המתנדבים דוברי צרפתית על כך שציון שתרוג התנדב לצה"ל כאיש מח"ל.

לימודים בבית הספר למדידות
השתחררתי ב-31 בנובמבר 1949, וניתנה לי האפשרות לחזור לצרפת או להישאר בארץ ולקבל מלגת לימודים מטעם קרן צרפת-ישראל. בחרתי באפשרות השנייה וביקשתי להירשם לטכניון כדי ללמוד אלקטרוניקה ולהיות מהנדס (התחלתי ללמוד קצת אלקטרוניקה כבר בצרפת). כיון שלא היו מספיק מועמדים, לא נפתח קורס לאלקטרוניקה באותה תקופה, והציעו לי ללמוד מדידות, תחום שלא ידעתי עליו דבר. נשלחתי לקורס שהתחיל בדצמבר 1949, וקיבל אותי שם איש יקר בשם אליעזר שישא, שריכז אז את הקורס. הוא שאל אותי אם יש לי תעודות, וכשעניתי לו שאין לי כלום, כי כל מה שהבאתי איתי מצרפת נעלם בשירות הצבאי, אמר שיבחן אותי במקום. הוא שאל אותי שתי שאלות בלבד, ומיד אחרי שהשבתי עליהן כראוי אמר לי שהתקבלתי.

התחלתי ללמוד כבר למחרת. הגעתי לביה"ס למדידות. למדו בו עולים חדשים, רובם מבולגריה ומעיראק, ומשוחררי צה"ל דוברי עברית, ואלו קלטו אותי. בין אלו שקלטו אותי היו יוסף משולם, צבי שנבך, שמואל לוין, מרדכי רוזנבאום ואלי פלד, שהיו חיילים משוחררים ודיברו עברית. העולים, שהיו קבוצה גדולה, התחלקו לשתי כיתות: כיתת העולים מעיראק, שלא ידעו לדבר עברית, אך למדו בכיתה שבה לימדו בעברית (בכיתה זו למדנו גם אנחנו, משוחררי הצבא), וכיתת העולים מבולגריה ומארצות נוספות, שדיברו בולגרית, גרמנית ורוסית, והקורסים ניתנו בכיתתם ברוסית ובגרמנית. מרדכי רוזנבאום, תלמיד מהכיתה שלנו שידע גרמנית, עזר למרצים לתרגם מגרמנית לעברית. הוא שירת קודם לכן, במלחמת העולם השנייה, בצבא הבריטי. לתלמידים ה"עיראקים" היו צריכים לתרגם את השיעורים לערבית. אני לא אשכח את הבחור העיראקי שלא הבין מילה בעברית,ובכל פעם שאף אחד לא תרגם, היה מקים צעקה: "מה הוא אומר?" כל הכיתה הייתה פורצת בצחוק ומישהו היה מסביר לו מה אמר המרצה. זה היה בחור נחמד, שלצערי לא סיים את הקורס.

הקורס התחיל בדצמבר 1949 ונמשך פחות משנה. הייתה תחרות בין בוגרי הקורס מי יצליח להיכנס למחלקת המדידות. כשסיימנו את הקורס, רק בעלי הציונים הטובים הגיעו למחלקת המדידות: יוס'קה משולם, צבי שנבך, אלי פלד, שמואל מתתיהו, אסתר אלפסי ועוד. רוב מי שהגיע למחלקת המדידות שובץ למדור שדה. יוס'קה משולם ואני שובצנו למדור שדה ונשלחנו מיד לאילת.

 

תמונה 854: ציון שת​רוג ליד שולחן השרטוט בבית-הספר למדידות, דצמבר 1949.

 

תמונה 993: תעודת מוד​ד-מועמד שניתנה לציון שתרוג לאחר סיום לימודיו בבית-הספר להכשרת מודדים שע"י מחלקת המדידות, 31.8.1950.

 

תמונה 887: תעודת מעבר באזור הנגב ועד אילת. ניתנה לציון שתרוג ממחלקת המדיד​ות במרץ 1951 על-ידי ועדת הנגב.

מדידות ראשונות באילת ובנגב
באוגוסט 1950 משולם ואני התחלנו לעבוד באילת. הקדימו אותנו שני אנשים, זאב רכטר (שעבד אח"כ באגף העתיקות) ויוסף שטנר (שהיה אחר-כך מודד מחוזי בתל-אביב). אילת לא הייתה קשורה אז לרשת הארצית שהקימו הבריטים, ושהסתיימה דרומית לבאר-שבע. ליד מושב נבטים הייתה נקודת המייג'ור הדרומית ביותר שהוקמה ונמדדה על-ידי הבריטים. לכן לא היה שום מיפוי עם מערכת קואורדינטות בנגב, וכמובן שגם לא באילת. כאשר הגענו לאילת, הצוות של שטנר ורכטר מדד בסיס קטן ליד שדה התעופה ששימש להקמת מערכת טריאנגולציה באילת. לקביעת אזימוט ומיקום גיאוגרפי, המורים שלנו, רינג ופמיליאר, ערכו תצפיות אסטרונומיות. הם הביאו איתם עוד כמה חבר'ה שיודעים לספור בפולנית. כששאלנו אם אנחנו יכולים לעזור, השיבו: "אחרי שתלמדו לספור בפולנית תוכלו, כי במדידות אסטרונומיות צריך לספור בקצב, שרק בפולנית אפשר לעשות אותו"…

אני פיתחתי את הרשת מהבסיס עד צפונה מאילת. קבעתי נקודות טריאנגולציה מטאבה, בנקודת הגבול עם מצרים, עד צפונה מוואדי רדאדי (כיום נחל רודד). ואז, בסוף שנת 1951, נכנסו קבוצות מודדים לסמן כבישים ועבודות פיתוח של העיר אילת. הצעד הבא שלי היה הרחבת הטריאנגולציה צפונה מוואדי רדאדי. אני הגעתי עד סביבות באר-אורה, שם החליף אותי ראובן סלמן.

 

תמונה 859: ציון ש​תרוג ליד תיאודוליט 2T בהרי אילת, 1951/1950.

עבודת טריאנגולציה היא הבסיס של מיפוי. קובעים נקודות בשטח, ומסמנים אותן בצורה פיזית בקרקע על-ידי יתדות או סימונים אחרים, תלוי בדרגת הדיוק. הן מקובעות על-ידי קואורדינטות (אורך ורוחב) ברמת דיוק של סנטימטרים, בהתאם לדרגת הנקודה, ועל-ידי קביעת הגובה, ברמת דיוק של מטר. נקודות אלו הן הבסיס למיפוי של הארץ, כולל מיפוי לפיתוח יישובים, שכונות, כבישים, חשמל, מים וכו'. בלי נקודות טריאנגולציה לא ניתן לבצע מיפוי בעל עגינה.

משולם ואני קיבלנו באילת מכשיר חדיש, תיאודוליטWILD T-2 , הראשון מסוג זה שהגיע ארצה. מכשיר זה קורא באופן אוטומטי זוויות אופקיות ואנכיות בדיוק של שנייה (1:3600 המעלה). לפי חוקי המדידה, בדרגה רביעית קוראים את הזוויות האופקיות בארבע מערכות, והסטייה המקסימלית המותרת היא של 20 שניות בין מערכה למערכה. קרה לנו דבר מעניין: גילינו שגיאה של דקה ויותר בתצפיות, ולקח לנו זמן למצוא את המקור שלה - התלכדות כפולה שמבצע המכשיר, המובילה לכך שהוא מטעה אותנו בדקה שלמה. לשגיאה כזו לא היה אח ורע בשום מכשיר אחר. מצאנו אפשרות לעקוף את הפגם, ודיווחנו על הפגם ועל הפיתרון שמצאנו לאלה שקיבלו את המכשיר אחרינו. המכשיר לא תוקן והוצא משימוש במשך הזמן.

בדצמבר 1950 הייתה חדירה מהגבול המצרי בוואדי רדאדי, וקצין צה"ל נהרג. האזור נסגר לתנועה ולא נתנו לי לנוע בשטח שמחוץ למרכז אילת. במקום העבודה המתוכננת התחלתי לעשות פוליגון משדה התעופה, לאורך חוף הים, עד נקודה 91 בגבול ישראל-מצרים, בטאבה. שם הקמתי את הנקודה בנוכחות החיילים המצרים ששמרו במקום. אחר כך הפכנו את נקודת הגבול לנקודת טריג ברשת המקומית. במשך הזמן היא נכללה ברשת הטריאנגולציה של ישראל.

יוסק'ה עזב את אילת כעבור כשלושה חודשים, והוצב לעבודות אחרות. אני נשארתי וגרתי באילת למעלה מחצי שנה, עד שגברו געגועיי למשפחה. זו הייתה הבעיה החמורה ביותר שלי באותם ימים. ניגשתי אל מנהל מחלקת המדידות, יוסף אלסטר, ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע לצרפת לבקר את הוריי. אלסטר היה משוכנע שאני רוצה לעזוב את הארץ, ולכן הוא התנגד לנסיעה בכל תוקף. נוסף לכך, הייתי צריך לקבל אישור יציאה. לא היו אז פספורטים ישראליים. הכינו לי מסמך LAISSEZ PASSER שצורף לדרכון הצרפתי שהנפיק לי הקונסול של צרפת בתל-אביב. אלסטר הסכים לבסוף שאסע בתנאי שאבטיח לו אישית שאני אחזור. הבטחתי לו שאחזור, אבל הוא לא הבטיח לקבל אותי בחזרה.

כדי שאוכל לעזוב לחו"ל היה צריך למצוא לי מחליף. המחליף שלי היה, כאמור, ראובן סלמן ז"ל, שהגיע מעיראק. הודיעו לי שהוא מנוסה במדידות שדה, ובמיוחד בטריאנגולציה. בעיראק הוא היה היהודי היחיד שעסק במדידות, והוא סימן בין היתר את הגבול בין עיראק לסעודיה. הבעיה היחידה הייתה שהוא לא ידע עברית. יום אחד הגיע מישהו לבוש בחולצה לבנה, כמו חתן ביום חתונתו. זה היה ראובן סלמן. קיבלתי אותו בחיבוק גדול, אך הוא היה מאוד אדיש. היה ליקשה מאוד לדבר איתו - לא ידעתי ערבית, האנגלית של שנינו הייתה גרועה והוא ידע רק כמה מילים בודדות בעברית. העוזר הראשי שלי היה ויינטרופ, שדיבר גרמנית ופולנית, והיה לי עוד עובד אחד, שאול יפרח, שדיבר ערבית מרוקאית. הוא ניסה לדבר איתו, אך גם זה היה קשה. בילינו ערב אחד יחד, העברתי לו את הציוד, והוא חתם על כל דבר, ואמר "כן" או "אוקיי", זה כל מה שידע להגיד. אחר-כך יצאתי איתו לשדה. באותה תקופה כולנו ישנו באכסניית נוער באילת. לא היה אז מלון במקום. גרנו בחדר גדול באכסנייה, שקראנו לה "אום רשרש", כשמה של אילת באותה העת. בבוקר, בשעה ארבע וחצי או חמש, ראיתי את סלמן עומד עם קערה ביד ומתגלח כאילו הוא הולך למסיבה. כך יצא לשדה. הוא סיפר לי שבעיראק מקובל שמודדים יוצאים לעבודה מגולחים ולבושים יפה, לפעמים אפילו עם עניבה. באותו יום עזרתי לו ככל האפשר, ולמחרת הגעתי לת"א.

יום אחר כך כבר הייתי על האניה "קדמה" שהפליגה לצרפת. באותה נסיעה הייתי גם בצרפת וגם בטוניס, והספקתי לבקר את הוריי, וגם ידידים וחברים. חזרתי ארצה כעבור חודשיים. אלסטר המנהל קיבל אותי בשמחה רבה, ואמר לי שלא האמין לרגע שאני אשוב. חזרתי גרמה לו להעריך אותי מאוד.

חזרתי והמשכתי לעבוד בטריאנגולציה. עבדתי בנגב ועסקתי במדידות מבאר-שבע דרומה כשהתחילו בבניית העיר דימונה, בערך בשנת 1952. פיתחתי גם רשת טריאנגולציה מדימונה דרומה, בכיוון הרשת שהקים במקביל ראובן סלמן, צפונה מאילת. לעבוד בטריאנגולציה זה היה כבוד גדול. בתקופת שהותם של הבריטים בארץ, רק מודדים בכירים עסקו במדידה כזו, וזה היה בסיס הקידום שלי במחלקת המדידות.

במסגרת עבודתי כמודד שדה עבדתי גם בחיפוש נפט של מכון ויצמן למדע. עבדתי עם המודד ליאון כהן. עזרנו לפרופסורים פיקיליס וגידיס ממכון ויצמן, שחיפשו נפט באזור הקריות, ואחר-כך בסביבות כפר ביל"ו. תפקידנו היה לסמן בשטח קווים ונקודות, הקשורים לרשת הקואורדינטות הארצית, לפי דרישת החוקרים. בנקודות שסימנו היו מעמידים מיקרופונים ויוצרים פיצוץ תת-קרקעי, ולפי הרעידות של האדמה שנקלטו במיקרופונים אפשר היה לזהות אם מצויים נוזלים מתחת לפני השטח. תקופה מסוימת עסקתי במדידות צפונה מבאר-מנוחה, באזור שקיוו למצוא בו מרבצי ברזל.

בית הספר הגבוה למדידות - קבלת רישיון מודד מוסמך
בסוף שנת 1952 חזרתי ללמוד, הפעם בבית הספר הגבוה למדידות. בסוף הקורס הקודם, שנמשך שנה, קיבלנו תעודת מודד עוזר. אחר-כך הוחלט להרחיב את הקורס לשנתיים, ולקרוא לביה"ס בשם "בית הספר הגבוה למדידות". יוסק'ה משולם, צבי שנבך ואני, שלושתנו בוגרי קורס המדידות הראשון, קיבלנו מלגה. איתנו קיבל מלגה גם ישראל בריק, שלא למד איתנו בשנה הראשונה, אך קיבלו אותו משום שלמד מדידות ברוסיה. הצטרפנו לשנת הלימודים השנייה של מחזור הלימודים השלישי. בקורס השתתפו תלמידים מבריקים כמו עמוס ינובסקי, שמעון נסטור ויוסף שטנר. בסיום הקורס קיבלנו תעודת מודד מדופלם. עם תעודה זו יכולנו לגשת לבחינת "מודד מוסמך" אחרי סטאז' של שלוש שנים. ב-1955 קיבל מי שעבר את הבחינה רישיון מודד מוסמך.

המבחן נערך, ככל שאני זוכר, במאי 1955. זה היה מבחן קשה - מבחן שדה שכלל חישובים, חישוב פוליגונים והכנת מפה לצורכי רישום. החלק האחרון של הבחינה היה חוקת המדידה. כולם חששו מחלק זה, כיוון שהבוחן היה אלסטר, מנהל מחלקת המדידות.

לאחר הבחינה אלסטר קרא לי ואמר: "אתה יודע שבדקתי את המבחן שלך"? (כולנו פחדנו מהמבחן פחד מוות, והייתי בטוח שנכשלתי). אמרתי לאלסטר שעשיתי מה שיכולתי, והוא אמר: "לא, לא. ענית בדיוק כפי שרציתי שתענו". זה היה משעשע, כי עוד משיעורי האסטרונומיה ידענו שמי שלא ענה לשאלות של אלסטר בדיוק כפי שהוא לימד, הוא היה מכשיל אותו. הגישה הייתה שצריך לכתוב את מה שהוא אמר מילה במילה.

עברתי את הבחינה וקיבלתי רישיון מודד מספר 241. גם צבי שנבך ומשולם עברו את הבחינה. היינו הישראלים הראשונים שלמדו בבית הספר הגבוה למדידות וקיבלו רישיון מודד מוסמך אחרי מבחן.

מדידות ברחבי הארץ
נוסף למדידות טריאנגולציה עסקתי בעבודות מדידה שגרתיות לצורכי תכנון ופיתוח. בין היתר עבדתי בנגב ובצפון. הייתי בחלסה, המקום שבו הוקמה קריית שמונה. הייתה שם קבוצה די גדולה של מודדים ופועלים, שביצעה עבודות תכנון ופיתוח. ביצענו עבודות לצורך הקמת העיר, שכללו, בין היתר, סימון בתים וכבישים.

בשנת 1953 לערך, חזרתי שוב לאילת. התחלנו למדוד בתוך השטח שהוקצה להקמת העיר. התחלנו מהכנת טופוגרפיה ועבדנו עם שולחנית. לא ידענו לעבוד כראוי עם שולחנית והמודד מרדכי רוזנבאום אמר שזו תהיה בושה אם יראו את ההספק שלנו בחודשיים האחרונים. הוא הציע שנעבוד בערבים ובשבתות בלי לדווח על כך, כדי שיחשבו שאנחנו יודעים לעבוד, ושיש לנו הספק סביר. יוסק'ה משולם ואני הסכמנו, וכך עשינו. עבדנו בשבתות ולא דיווחנו על כך.

היינו קבוצה של שלושים מודדים ופועלי מדידה שעבדו באילת. בעיני שאר הצוותים שעסקו בבנייה ובפיתוח, נחשבנו לאליטה של אילת באותה תקופה.

 

תמונה 858: עובדי מחלקת ה​מדידו​ת באילת, 1950. משמאל: פועל המדידות חזום. מאחוריו פועל המדידות שאול יפרח. השלישי הוא ציון שתרוג (האדם הרביעי אינו מוכר).

בשנת 1953 יצאתי לעבוד בפרויקט המדידה של תוואי מוביל המים הארצי. התוואי נמדד מהכנרת לנגב ואנחנו עבדנו בקטע שמקרית מלאכי לנגב. היינו מעל ל-10 קבוצות מדידה. המחנה שלנו הוקם בחצר משטרת אשקלון, שם הקמנו אוהלים. את האחריות על הפרויקט קיבל ישראל בריק. חלק עבדו במדידות כלליות (טופוגרפיה ופוליגונים), חלק עסקו בסימון הקו וחלק עסקו באיזונו. אני עשיתי את מדידת הטריאנגולציה.

את עבודתי בקדסטר (רישום מקרקעין) התחלתי במחוז ירושלים בסוף שנת 1953. באחד מימי המדידה של המוביל הארצי נפצעתי באצבע, ונאסר עלי לעבוד במשך כחודש ימים. היות שהייתי לבד, רווק, ללא הורים בארץ, לא מצאתי לנכון שלא לעבוד חודש ימים. הציעו לי לבצע עבודות של ביקורת תכניות, והמקום הטוב ביותר לעבוד ולרכוש ניסיון היה המשרד המחוזי בירושלים. נסעתי לירושלים והתקבלתי לעבודה אצל צבי שפירא. הגעתי אליו לחודש, ונשארתי בירושלים כחצי שנה. בזמן הזה לימד אותי שפירא לעבוד, ובזכותו למדתי הרבה על המדידה בשטח הררי, במיוחד לצורכי רישום קרקעות. עבדתי אצלו כמבקר תכניות, למדתי איך לרשום, וגם מדדתי שם כמה גושים. אחרי יום מדידה בשדה הייתי מגיע לשפירא, הוא היה מסתכל בפנקס ומתקן לי את המידות. כיוון שירושלים מצויה באזור הררי, מדידות המרחקים נעשו בעזרת קליניומטר (מד שיפוע) או שנמדדו במדרגות. אף על פי שהשתדלנו לבצע את העבודה לפי הכללים, שפירא היה מוריד אחוז קטן מאורך הקווים שמדדנו. הוא טען שכל מדידה שלנו הייתה יותר ארוכה מהמציאות בגלל השיפוע של השטח. זה היה צבי שפירא ז"ל.

ביקורת תכניות היא מקצוע שמעטים עוסקים בו. ביקורת תכניות ורישום מקרקעין הם למעשה אומנות. אנחנו למדנו אותה מאנשים כמו שפירא מנהל מחוז ירושלים, ריבק איש מחוז תל-אביב וותיקים אחרים כמו אל עמי, פדבה ואלישקוב (אלישיב). אני יכול לומר שהיה לי הכבוד לעבוד איתם וללמוד מהם.

בהיותי בירושלים עסקתי גם במיפוי הנדסי, כגון טופוגרפיה ראשונה להקמת מבשרת ירושלים וסימון בתים בשכונות חדשות בירושלים, למשל בבית-מזמיל, היום קריית-יובל.

באשר לאלישקוב איש מחוז ירושלים, אציין שהוא היה איש מקצוע מעולה. הוא למד מדידות בג'נין בקורס של מחלקת המדידות המנדטורית. הוא היה מודד מעולה מומחה באסטרונומיה, והיה מומחה גם בביקורת תכניות. כשעבדתי בביקורת תכניות בירושלים, למדתי הרבה גם ממנו. הוא היה אדם נפלא ומודד מוסמך מעולה. אלישקוב הלך לעולמו בשנת 2001.

בעת עבודתי בירושלים הכרתי את רעייתי גבי. התחתנו ב-31 במרץ 1955, הקמנו משפחה ויש לנו בן ושתי בנות. הבת הגדולה רונה, היא בוגרת גיאוגרפיה, הבת הקטנה שירלי, היא מזכירה רפואית, והבן יואל, התמחה בתחום הצילום והעיתונות, והוא מתמקד בהרצאות על מקומות ונופים בעולם. בראשית דרכו התפרסם כבנו של ציון, היום אומרים עלי שאני אבא של יואל…

מירושלים חזרתי למרכז בתל-אביב, ומשם שלחו אותי לעבוד בקדסטר בצפון. זה היה עדיין בשנת 1954. נסעתי לנצרת ושם מדדתי גושים במג'ד אל כרום, בבענה ובכפרים נוספים באזור. צבי פדבה, שהיה ממונה על הקדסטר, דאג שיסייעו לי עובדים ערביים, תושבי נצרת והסביבה. חלק מהם היו מהכפר א-ריינה, שממנו באו הרבה מודדים ופועלי מדידה. גרתי באותה העת בנצרת, והייתי יוצא לשטח עם הפועלים המקומיים. להם היו כלים ושיטות עבודה שונים. בהתחלה הם לא רצו לעבוד עם סרט הפלדה אלא רק עם שרשרת (ה"ג'נזיר"). בסופו של דבר הם למדו לעבוד עם סרט הפלדה. הם גם לא הסכימו שאעבוד עם פריזמה כי ידעו לעבוד עם הסווינג (שיטת עבודה שאפשרה למצוא את המרחק הקצר בין הנקודה הנמדדת לסרט, לצורך מציאת הניצב לקו). היתרון שלהם היה שהם הכירו את האזור. אני עבדתי עם סקיצות שהוכנו על ידי הבריטים, והם, שעבדו עם הבריטים בתקופת המנדט, עזרו לי למצוא את הנקודות, לחדש אותן ולבדוק את מיקומן. ישבתי בנצרת שלושה חודשים עד שסיימתי את העבודה. בגליל יישמתי בפועל את עבודת הקדסטר: מדידת גוש רישום, איך לשרטט פנקס שדה, איך להחזיק סרגל כדי שיצאו שני קווים מקבילים ואיך לסמן נקודות פוליגון בשטח הררי. שרטטתי עשרות פנקסי שדה בפרויקט הקדסטר בצפון.

באפריל 1955, מיד לאחר שהתחתנתי, הוחלט למדוד את הבסיס הדרומי של מדינת ישראל מול באר-אורה (הבסיסים הקודמים שמדדו הבריטים היו נירים בדרום וצמח בצפון). אלסטר עמד על כך שמשולם ואני נשמש כקוראי המידות בסרט האינוַור (סרט מיוחד, עשוי מתכת אצילה, שמושפע מעט מאוד מהפרשי טמפרטורה). הוא רצה אותנו, היות שהתאמנו על כך קודם לכן, עבדנו יפה כצוות ופיתחנו יכולת קריאה גבוהה בסרט מסוג זה. לא יכולתי לנסוע מאחר שהתחתנתי ימים ספורים קודם. מנהל מדור החישובים דאז, בוריס גוסינסקי, התערב לטובתי.הוא סידר שאשתי תיסע איתי, ותצטרף כעוזרת לאליהו ששון (שכונה "ששון הגדול"), הטבח של הקבוצה באילת. במדידה הזו השתתפו קרוב ל-20 איש ויחידה צבאית שמרה עלינו. היינו שם למעלה משבועיים. במדידת הבסיס השתתף פוטוריאן, שהיה מהנדס גיאודט. לפני כן הוא עבד ולמד ביוון או בקפריסין. פוטוריאן ליווה אותנו במשך כל העבודה הזו והיה האחראי על העבודה. שאר עבודות פיתוח הבסיס נעשו על-ידי ראובן סלמן. תצפיות אסטרונומיות נעשו על-ידי כמה מודדים, ביניהם מרדכי רוזנבאום.

אני רוצה להגיד כמה מילים על גוסינסקי. הוא היה היהודי בעל התפקיד הרם ביותר במחלקת המדידות בזמן הבריטים, ובעל ההשכלה הגבוהה ביותר במשרד. הוא פרסם מאמרים, וביניהם מאמרים על שיטות חישוב ותיאום של פוליגונים. אחד ממאמריו מציג בצורה ברורה את תורת ההיטלים הקרטוגרפיים. לאחר קום המדינה הוא היה המועמד המתאים לקבל את ניהול מחלקת המדידות, אלא שמסיבות פוליטיות נבחר מר יוסף אלסטר, שהיה איש השומר הצעיר ועבד באיגוד המודדים בחיפה. הוא נבחר לתפקיד על-ידי שר העבודה דאז, מר בנטוב, שהיה איש מפ"ם.

בסוף שנת 1956 נשלחתי לעבוד בערב סוכריר, המקום שבו הוקמה העיר אשדוד. היו שם דיונות חול ששימשו כאזור מטווחים עבור מטוסי חיל האוויר. היה איתי בשטח מודד ששמו וַאך. הוא היה הראשון שעסק לאחר קום המדינה בהרחבת רשת הטריאנגולציה במרכז הארץ. לצערי הוא ירד אחר-כך לאוסטרליה. בזמן שמדדנו בערב סוכריר הגיחו פתאום מטוסים מעל הדיונות וירו על מטרות ששהו בים. הירי נעשה מעל ראשינו. שכבנו בשטח קרוב לשלוש שעות לפני שיכולנו לצאת מהמקום.

זה לא היה המקרה היחיד שבו נתקלנו בבעיות בטיחות או בבעיות ביטחוניות. פעם אחת אדוארד ויינטרוב, שאול יפרח ואני חצינו בטעות את הגבול עם מצרים ליד עין נטפים. ירדנו במדרון ולא הצלחנו אחר-כך לטפס חזרה. עשינו עיקוף ונתקלנו בחיילים מצריים. למזלנו, הם לא ראו אותנו והצלחנו לברוח. בפעם אחרת, עם סיום העבודה, ירדנו מההר בקרבת הר רדאדי, ונתקלנו בחיילים בריטיים שחדרו לשטח ישראל מגבול ירדן. היו לנו רובה בריטי, שמשיה של מודדים ורגליים של תיאודוליט. ממרחק הם התרשמו כנראה שיש לנו מקלעים והרימו ידיים. הם היו שלושה חיילים שבעצם לא רצו כלום, אלא לברוח מירדן למצרים דרך ישראל, ולחזור הביתה לבריטניה.

בראשית שנת 57', אחרי מבצע סיני ושבוע לפני שהחזרנו את שארם א-שייח' למצרים, נשלחנו לאי טיראן כדי לקשור אותו לרשת של שארם א-שייח'. לצורך זה מדדנו בסיס קטן בשארם, וביצענו מיקרוטריאנגולציה, שמנקודותיה היינו צריכים לעשות חיתוכים לפנים לחביות שהיו בפסגת ההר בטיראן. היו שם שתיים או שלוש חביות. במבצע הזה השתתפו גם המודדים יוסק'ה משולם ומרדכי רוזנבאום. איציק יעבץ, עובד מדור פוטוגרמטריה, הגיע כדי לזהות את החביות על גבי תצלום אוויר. חתכנו משלוש תחנות את החביות שהוא זיהה. את יעבץ שלחנו לטיראן ב"פייפר", כיון שנודע לנו שעלינו לסיים את העבודה תוך יום. כשסיימנו את העבודה לא היה כבר מטוס שיחזיר את יעבץ מהאי טיראן לשארם. הוא הפליג עם הרב הצבאי שלמה גורן, שהגיע לאי כדי לטמון בו ספר תורה כסגולה לכך שעוד נשוב אל האי.

סיפור יוצא דופן שקשור למבצע הזה הוא שמר אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, הגיע יום לפני הנסיגה מסיני כדי לבקר אותנו וכדי להכיר את שארם א-שייח'. הוא יצא איתי לעבודה ועזר לי כרושם קריאות כיוונים בנקודות התצפית (פנקסי הטריאנגולציה שבהם רשומים ציון שתרוג כמודד ויוסף אלסטר כרושם, עדיין קיימים). הצעתי לאלסטר שהוא יהיה הצופה ואני הרושם, אך הוא סרב.

בסוף שנות ה-50' עסקתי במשך כחצי שנה בביקורת שדה למפות בקנ"מ 1:50,000. מיפוי בקנ"מ זה היה חדש. עם כל מפה שהוכנה במדור פוטוגרמטריה יצאנו לשדה כדי לאמת את הנתונים ולהוסיף פרטים שלא הועלו במפות. אני קיבלתי לבדיקה כמה גיליונות של צפון הארץ, ולכן גרתי אז בעפולה. עבדו איתי רמי אשל והנהג אכסלרוד, עולה מרומניה שרמי לא נתן לו כמעט לנהוג, ונהג במקומו. אכסלרוד לא היה נהג מקצועי אלא עו"ד ופסנתרן שהועסק אצלנו כנהג. הוא לא ידע מילה בעברית, ודיבר רומנית, אנגלית, גרמנית וצרפתית.

ב-1958 נבחרתי להיות מפקח שדה במחלקת המדידות. עד אז הייתי שותף, יחד עם שאר מודדי השדה, בהקמת יישובים חדשים, ביניהם בית-שמש, יבנה, אשדוד, קרית-מלאכי ועוד.

כאמור, התחלתי את עבודת המדידות באילת, והמשכתי בכל רחבי הארץ. מדדתי בנגב - בדימונה ובבאר-שבע, במרכז הארץ, בשפלה, בחיפה, בנצרת ובקרית-שמונה. בכל יישוב חדש שנבנה הייתה לי הזכות לבצע מדידות בתחום זה או אחר, כגון טריאנגולציה, פוליגונים, איזון, טופוגרפיה בשולחנית (בין היתר בבית-שמש ובאשדוד) או בטכימטריה, סימון בתים וכבישים, מדידות מצב קיים, הכנת מפות לצורכי רישום ועוד.

בדיקת מכשירים
מנהל מחלקת המדידות, יוסף אלסטר, נתן בי אמון רב כמודד שדה, ואפשר לי לבדוק ולבחון כל מכשיר מדידה חדש שהגיע למחלקת המדידות. אני זוכר את המאזנת האוטומטית הראשונה של WILD ואת התיאודוליטים האוטורדוקציוניים RDS ו- RDH (תיאודוליט אוטורדוקציוני – מתקן את המרחק המשופע למרחק אופקי ונותן גם הפרשי גובה בקריאה ישירה). ה-RDS נקלט יפה, וביצעתי איתו את המדידות הטופוגרפיות הראשונות להקמת השכונה בעפולה עלית. ה-RDH היה מכשיר מסובך יותר, ולכן לא נקלט וסיים את חייו במחסן. הייתה גם שולחנית עם אלידדה אוטורדוקציונית, אבל היא שימשה את המודדים במשך תקופה קצרה מאוד.

תיאודוליטים חדשים מסוגים שונים ומחברות שונות עברו לרוב את "טבילת האש" שלהם אצלי. החשוב מכולם היה הטלרומטר (מכשיר למדידת מרחקים בעזרת קרן אלקטרומגנטית) הראשון שהגיע ארצה. המכשיר אפשר מדידת מרחקים לטווח ארוך של עד כ- 40 ק"מ. הוא מורכב משני חלקים כבדים, האחד משדר והשני מקלט. שני החלקים פעלו בעזרת מצברים של 12 וולט. הכרת המכשיר והפעלתו ארכה זמן רב, ולבסוף הצלחנו להפעילו ולבצע מדידות מרחקים לאורך ים המלח (למטרת סימון הגבול הימי בין ישראל לירדן), בנגב ובמקומות נוספים. יש לציין שזיסקין פרלמן, שריכז את יחידת המחקר של מחלקת המדידות, ועוזרו רישארד פנסקי נרתמו להסברת החלק המדעי של המכשיר. מאוחר יותר הם הצטרפו למדידות שדה עם המכשיר בסיני.

סיפורי הווי
היו לנו סיפורים מעניינים שהיו קשורים לאפסנאות של מחלקת המדידות. מנהל האפסנאות היה תמרי. מדובר על שנות ה-50'. קיבלנו מתמרי טוש לכתיבה. הוא היה קונה אבקה ומערבב אותה עם חומרים אחרים ועושה לנו טוש זול, כיוון שטוש אמיתי היה יקר. אנחנו כתבנו בטוש של תמרי, והיה צריך לחכות זמן רב עד שהטוש הזה יתייבש. יום אחד, כשעבדנו עם שולחנית ליד בית-שמש, ירד עלינו גשם. כל המספרים שכתבנו נמחקו, ואיבדנו עבודה על גיליון שלם של הגוש, שעבדנו עליו כשבוע ימים. אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, קרא לי לבירור, ובעקבות האירוע הזה הוחלט שמעתה תקנה המחלקה טוש אמתי במקום לייצר את הטוש הזול.

בשטח היינו מסמנים בעיפרון על דף תרשימים את הנקודות שמדדנו. את העיפרון היינו קושרים בחוט, כדי לא לאבד אותו, כי מי שאיבד עיפרון היה מחויב לשלם את מחירו. היו לנו גם סיכות מדידה לסימון בשדה. מי שאיבד סיכה שילם חצי לירה עבור הסיכה. לכן, מודד שאיבד סיכה היה משלים ציוד חסר מהמודד השני. כך גם לגבי מקלות המדידה שעלו לירה או לירה וחצי. עט קיבלנו פעם בשנה, ואם הוא היה מתקלקל, היה צריך להביאו לתמרי לתיקון. ה"עונש" במקרה כזה היה, שכשהעט נמצא בתיקון היינו כותבים בעיפרון ואחר כך מעתיקים מחדש.

כשסרט מדידה מפלדה היה נשבר, היה עלינו לשלם עבור תיקונו 5 לירות. המשכורת הייתה אז 40-45 לירות. מצאנו בעיר מישהו שתיקן את הסרטים בשתי לירות וחצי. הלכנו אליו ומסרנו לו את הסרטים לתיקון. כשהוא תיקן את הסרטים, הוא היה חותך אותם ומחבר באמצעות ניטים ופס פלדה מהסוג של הסרט. לכן היו לנו סרטים שחסרו בהם ס"מ או שניים. עבדנו על גושים שלמים עם סרטים שלא עברו ביקורת. כשסרט בד נקרע, היינו חותכים אותו ותופרים. לעתים בזמן התיקון היינו מחסירים מהסרט שני ס"מ או יותר.

במחלקת המדידות עבד מתקן שולחנות. חוץ מתיקון השולחנות, שהיה תפקידו הרשמי העיקרי, הוא תיקן כל מיני דברים, אפילו ג'לונים (מקלות כיוון שצבעם אדום-לבן). הג'לונים המקוריים היו באורך של 2 מטרים.אם ג'לון היה נשבר היו מתקנים אותו ומקצרים אותו לאורך של 1.80 מ' או 1.70 מ', וכשהיינו עושים תצפיות היינו שואלים אם זה ג'לון  של 2 מטרים. או ג'לון שתוקן.

בסוף שנת 1954, ככל שאני זוכר, עבדנו בכורנוב על הקמת העיר דימונה. עשיתי רשת טריאנגולציה כבסיס להקמת רשת פוליגונים לעיר, לקראת הקמתה ב-1955. הלכתי עם מהנדס אגף השיכון, שבא לקבוע את מיקום העיר. נשבו רוחות עזות, והוא שאל: "אתה לא חושב שיהיה טוב יותר אם נבנה את העיר במקום נמוך יותר?" כך קבע מהנדס אגף השיכון איפה תהיה העיר דימונה. אחר-כך התחלנו להקים רשת נקודות על פי המיקום שהוא קבע.

זו הייתה תקופת הצנע, ואנחנו היינו קונים ביצים מהבדואים. הבדואים ראו את מיקום נקודות הטריאנגולציה שסימנו בשטח. אלו היו חביות מבוטנות שמעליהן היו "פטריות" נחושת, והבדואים היו גונבים את הנחושת לאחר שעזבנו את השטח. גניבת הנחושת גרמה להריסת הנקודות. כשגילינו את הגניבות החלטנו לעבור לנקודות שיהיו עשויות מברזל בלבד, ללא פטריות הנחושת. שאותן הם לא גנבו.

בבאר שבע עבדנו קרוב ל-30 חבר'ה, ואכלנו אצל אדם שכינויו היה פרד אַסְטֵר (על שם השחקן המפורסם), והמזנון שלו נמצא בעיר העתיקה. בבוקר היינו אוכלים אצלו ביצים, ובצהריים אכלנו אצלו כל יום בשר גולש. לאחר שכבר עזבנו את המקום, יוסק'ה משולם הראה לי מאמר מהעיתון, ובו נכתב שמצאו בחצר האחורית של המסעדה ראש של גמל. הסתבר שפרד אסטר לא מכר בשר פרות אלא בשר גמלים. המודדים אכלו אצלו הרבה גמלים…

על העבודה באשדוד אני רוצה לספר סיפור מעניין. במקום שבו נמצא כיום נמל אשדוד היו חולות, והיו שם גפנים עם אשכולות גדולים של ענבים. החבר'ה נהגו לקחת משם שקים מלאים בענבים. יום אחד חזרה מודדת מהשטח, שמה היה מריה, עם שני עוזרי מודדים, ובידיהם שקי ענבים. המשטרה תפסה אותם ולקחה אותם מאשדוד, עם השקים המלאים בענבים, לתחנת המשטרה באשקלון. השוטרים טענו שהם גנבו אותם מחולות אשדוד. כשהגיעו לתחנת המשטרה הם אמרו: "אין לנו ענבים". השוטרים חיפשו אצלם את הענבים ולא מצאו. הסתבר שהם אכלו את הענבים תוך כדי הנסיעה, ואת הגבעולים זרקו דרך הרשתות של הניידת. אחר-כך הם היו חולים שבוע ימים…

ה"אֵפּוֹס" של עובדי השדה
בשנות ה-50' וה-60' התפתחה מחלקת המדידות של ישראל. באותם ימים התקבלו לעבודה עובדים חדשים בכל התחומים ובכל המדורים. מספר העובדים הגיע בשיא ל-560. כאמור, נקלטו במחלקה בוגרי בית הספר למדידות מכל המחזורים. נקלטו גם בודדים בוגרי הטכניון. הם התקבלו לרוב המדורים, אבל רובם נקלטו במחלקת שדה. חלקם עבדו בשדה שנים רבות, אפילו עד פרישתם, וחלקם עברו במשך הזמן למדורים אחרים וזכו בהם לקידום. ביניהם היו ישראל בריק, יעקב הורן, יצחק כזום, שמחה דורון, אברהם אביבי, יוסף שטנר, אלי פלד, רודי גולדנברג, אשר חאיק, יצחק כזום, צבי רחמים, משה קפלן, מוסא סבן, יהושע לוקס, חיים מרקוביץ, גיורא גולוד ועוד.

במחלקת שדה עבדו קרוב ל-150 איש - מודדים, פועלי מדידה ונהגים, ביניהם גם בני מיעוטים שגרו בגליל, בא-ריינה, בנצרת ובסביבתה. הם מדדו לעבודות הפיתוח והקדסטר מדן ועד אילת, למעט עבודות הנדסיות שנעשו על-ידי אנשי מחוזות ירושלים, חיפה ובאר-שבע, כל מחוז בתחום אחריותו.

פרט לעבודות המדידה שנעשו במרחב שמאשקלון צפונה ועד דרומה מחדרה, היו המודדים יוצאים לעבודה מחוץ לביתם לפרק זמן ממושך: בהתחלה לכמה שבועות ואחר-כך לשבוע לפחות. יום א' היה היום הגדול של סידור העבודה, שבו פוזרו קבוצות המודדים בכל רחבי הארץ. המקומות שבהם עבדו הריכוזים הגדולים של מודדים ועוזריהם היו אילת, באר-שבע, אשקלון, חדרה, עפולה, חיפה, עכו, צפת, טבריה וקריית-שמונה. למשרד השתלם לשלוח את המודדים לפרקי זמן ארוכים לשטח. זה חסך זמן והגדיל את התפוקה. באותה תקופה, גם המודדים היו מעוניינים מאוד לעבוד מחוץ לבית, מהסיבה הכלכלית. הם יכלו לחסוך מכספי האש"ל ונוסף לכך קיבלו תוספת שדה למשכורת ותשלום עבור שעות נוספות.

בתקופה הקשה של שנות ה-50' וה-60', התוספות הללו למשכורת הבסיסית היו משמעותיות מאוד, ובאמצעותן רבים מעובדי השדה בנו את עצמם ואת משפחותיהם. בנים של עובדי השדה סיימו לימודים אקדמיים בעזרת החסכונות מעבודות השדה מחוץ לבית.

העבודה כמפקח שדה
ב-1958 הזמינו אותי לטפל באקדמאים שבאים לבקר בארץ במסגרת מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית. זו הייתה שנת העשור למדינה, והסוכנות רצתה שהסטודנטים האלה מצרפת, מבלגיה ומאיטליה, יכירו את הארץ, ויעברו כאן השתלמות. רצו שאני, כדובר צרפתית, אארגן את הביקור ואדריך את אותם הסטודנטים. מנהל מחלקת המדידות, מר אלסטר, התנגד ליציאתי, והסכמתו ניתנה אך ורק לאחר שהגיע מכתב מלשכת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנתן את חסותו למבצע. במכתב נאמר שהמדינה זקוקה לי לשלושה חודשים. בפרק הזמן הזה עבדתי עם הסטודנטים. היו לנו כ-10 קבוצות, כל קבוצה מנתה כ-300 איש. כך קיבלתי תפקיד מאוד רציני במשרד הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית. המשכורת שם הייתה גבוהה מזו שהייתה במחלקת המדידות, ולראשונה היה לי רכב אישי עם נהג. חשבו שבתנאים האלה לא ארצה לחזור למחלקת המדידות. לפני שיצאתי, מר אלסטר שאל אותי אם אני חוזר לעבודה. תשובתי הייתה חיובית. עם סיום הפרויקט, ללא כל היסוס, ובתמיכתה של אשתי, חזרתי לתפקידי כמודד שדה במחלקת המדידות.

‏ 

 

תמונה 866: פגישה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון במלון "תדמור" בהרצליה, 1958. מטרת הפגישה – לשכנע את ציון שתרוג לעסוק בעליית היהדות המשכילה מצרפת ומצפון אפריקה. מימין לשמאל: פרופ' שוראקי יועץ רוה"מ לענייני התפוצות; דוד בן-גוריון; צי​ון שתרוג; נציג האקדמאים מקרב יהודי צרפת.

כשחזרתי, אמר לי אלסטר שאם ניהלתי את פרויקט הנוער והחלוץ בהצלחה, אין לו ספק שאוכל להיות מנהל גם אצלנו. כך, בשנת 1958, מוניתי, למרות גילי הצעיר (הייתי אז בן שלושים), למפקח שדה. זו הייתה הפתעה לכולם, כי המנהל הצעיר ביותר עד אז היה מבוגר ממני לפחות ב-20 שנה.

הייתי מפקח במרכז ובדרום, מחדרה עד אילת. כשפדבה, המפקח האחראי על הצפון נסע לחו"ל לחופשה של שלושה חודשים, ניהלתי, לבקשתו, את העבודה גם בצפון. באותו זמן נערך כנס למודדים, ודאגתי שבכנס ישתתפו, בפעם הראשונה, גם המודדים מקרב בני המיעוטים מאזור נצרת. אלסטר העריך מאוד את החלטתי. הוא קרא לי ואמר: "עד עכשיו הערכתי אותך כעובד, היום אני מעריך אותך גם כבן אדם".

בתקופה שבה הייתי מפקח שדה, ישבו בהנהלה אלסטר המנהל; קמינסקי מנהל מדור טופוגרפיה; גוסינסקי מנהל מדור חישובים; פוטוריאן מנהל ביקורת תכניות; אל עמי מנהל השדה; פדבה מפקח שדה; זילבר מנהל כח האדם והחשב; שישא מנהל התכנון ועוזרו של אלסטר (לאלסטר לא היה סגן); רינג ופמילייר, מורי ביה"ס הגבוה למדידות, שהוזמנו לפעמים לישיבות; ריבק מנהל מחוז ת"א; וארנשטיין שהיה האחראי על הקדסטר (הסדר קרקעות) והיה גם אחראי על הבחינות למודד מוסמך. אחרי שארנשטיין פרש, החליף אותו קגן. בישיבה הראשונה שבה השתתפתי, הייתי די נרגש. אלסטר התחיל לדבר ואמר לשאר המשתתפים: "יושב איתנו אחד שלא יודע לא פולנית ולא רוסית, לכן השתדלו לדבר עברית". זו הייתה בשבילם הפתעה, כי גם בישיבות ההנהלה דיברו אז מדי פעם פולנית ורוסית, והייתי הראשון שבגללו נשבר ההרגל הזה.

מנהל מדור תכנון
עבדתי כמה שנים כמפקח שדה, ואז נאלץ קמינסקי, מנהל מדור טופוגרפיה, לעזוב. אלסטר רצה שאהיה מנהל המדור במקום קמינסקי, אבל לא הסתדר, וויתרתי על התפקיד. במקום זה נחתתי במדור תכנון, אצל שישא, שנתן לי כל מיני עבודות פשוטות, אבל עודד אותי בכך שאמר לי: "אין עבודה חשובה יותר או חשובה פחות, אז תשתדל לעשות מה שאתה עושה מכל הלב, ואני מבטיח לך שתצליח בחיים." למדור תכנון הגעתי בשנת 1963, למיטב זכרוני. זה היה התפקיד הראשון שלי כעובד במשרד. בדקתי שם את רישומי היומנים ואת חיובי העבודות, עבודה שעשו עד אז בפיגור של שלושה-ארבעה חודשים. הייתה לי מכונת חישוב חשמלית, לא מאוד מהירה. החלטתי שצריך "להשיג את המכונה", ותוך כחודש ימים התגברתי על כל הפיגורים שהיו במדור תכנון.

שישא התפלא שסיימתי את העבודה כל כך מהר, ונתן לי לבצע עבודת מחקר על תפוקת העובדים במחלקת המדידות. הוא הודיע לי בשם אלסטר שהעבודה הזו היא לחצי שנה. תוך חודשיים סיימתי את העבודה. יום אחד ניגש אלי אלסטר, וסיפר לי שהוא ממנה אותי לסגן של שישא כדי לעזור לו להתגבר על עומס העבודה. הייתי סגנו של שישא זמן רב, ולמדתי ממנו הרבה. אני יכול לומר שגם בזכות התקופה הזאת, לצדו של שישא, זכיתי להגיע לאן שהגעתי.

באותה תקופה פרצה מלחמת ששת הימים, ובמסגרתה יצאתי לשטח. ביצענו פרויקט של קשירת רשת הקואורדינטות בסיני לרשת הקואורדינטות של ישראל. כבר ביום השני למלחמה הוחלט על קשירת שתי הרשתות. שלחו אותנו, אנשי מחלקת המדידות, לבצע את העבודה דרך יחידת המיפוי הצבאי. טסנו במסוק, וכשנחתנו בשטח, תוך כדי הקרבות, ראה אותנו אחד האלופים שנלחמו בסיני. ככל שאני זוכר, זה היה האלוף ישראל טל. כשראה אותנו יורדים מהמסוק בבגדים אזרחיים, דרש שנחזור למפקד היחידה כדי שיחייל אותנו, ורק אחר-כך נוכל לחזור לשטח. בזכות החיול הזה זכינו לקבל את אות מלחמת ששת הימים. הצוות ביצע את העבודה במהירות, והתיאום בין המודדים נעשה לרוב באמצעות הליוגרף (מחזיר אור שמש, שהשתמשנו בו לצורך איתות). היו מקרים שבהם הקדמנו בשטח את חיילי צה"ל, וכשעשינו תצפיות למעלה, בהרים, ראינו חיילים מצריים עוברים למטה, בוואדיות. ביום השישי והאחרון של המלחמה סיימנו את קשירת הרשתות.

 

תמונה 871: שמשיה ומקל מדידה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. ברקע מסוק סיקורסקי ​S-58.

 

תמונה 872: ליד נקודת טריג מצרית, 1967. משמאל לימין: שמואל גרוסמן, יוסק'ה משולם, ציון שתרוג ויאיר מרוקו מיחידת המיפוי הצבאי.

כששישא עזב, זכיתי במכרז על תפקיד מנהל התכנון. לאלסטר לא היה סגן, כיוון שלא רצה, ובמקום סגן, זילבר ואני היינו עוזריו. זילבר היה גזבר וממונה על כוח האדם, ואני, מנהל התכנון. באותה עת אפשר לי אלסטר, נוסף לתפקידי כמנהל התכנון, לבצע עבודות מיוחדות גם בשדה. הוא הסכים לכך משתי סיבות: האחת מקצועית, והשנייה כלכלית. בשדה יכולתי לצבור שעות נוספות ולקבל אש"ל. בין היתר, חזרנו באותה תקופה על רוב התצפיות של רשת הטריאנגולציה מדרגה ראשונה בנגב.

אחת העבודות שעשיתי בסוף שנות ה-60', הייתה ביקורת פוטוגרמטרית של פרדסים עבור מס הכנסה. במשך שנתיים עקבנו אחר שטחים לא נטועים, שבעליהם קיבלו עליהם זיכויים ממס שלא היו אמורים לקבל. העליתי אותם על המפה, ועדכנו את אגף מס הכנסה.

במשך כשנה הופעתי בבית המשפט בחיפה פעמיים בשבוע כעד מומחה בנושא בעלויות על קרקע. היו סכסוכים בין מנהל מקרקעי ישראל לבין תושבים שתפסו מקרקעין, וטענו כי עיבדו את הקרקע זמן רב לפני קום המדינה. תפקידי היה להביא פענוח של תצלומי אויר מסדרת PS מתקופת המנדט הבריטי, ולהפריך את טענות "בעלי" הקרקע.

עבודה שביצעתי בשנות ה-50' או ה-60', ושהייתה מיוחדת עבורי, הייתה בדיקת הסטייה המגנטית. הביאו מגנומטר (מצפן מגנטי) שעבד על חוט קוורץ דק כשערה. החוט היה מחובר לפעמון. הפעמון היה בעצם מצפן. היינו מסובבים את המכשיר עד שהפעמון סימן את כיוון הצפון, ואז היינו מכוונים את התיאודוליט אל הצפון ומאפסים אותו. קיבלנו אזימוט מגנטי לנקודות טריאנגולציה. היה לנו האזימוט האמתי בין שתי נקודות הטריג וההפרש בין שני האזימוטים היה הסטייה המגנטית. כך בדקתי את כל הסטיות המגנטיות באותה תקופה, פרויקט שארך למעלה מחצי שנה. את תוצאות העבודה אפשר למצוא במחלקת חישובים. את כל החישובים ביצענו על פי הנחיה של גוסינסקי, שהיה ממונה על תחום הגיאודזיה במחלקת המדידות.

כמנהל התכנון הייתי אחראי לפרויקט של ניהול כוח אדם באמצעות מחשב. באותה תקופה ניהול כוח אדם באמצעות מחשב היה חידוש, והיינו המשרד היחיד שעשה פרויקט כזה. ניקבנו 2,500 כרטיסים כל חודש. עבדנו בשפת RPJ וקיבלתי עזרה מחברת IBM. על הפרויקט הזה קיבלתי את פרס קפלן. יחד איתי קיבלו את הפרס גם אורי שושני וירחמיאל דויטשר, על חישובים גיאודטיים.

מפות סימון שבילים
בשנת 1965 או 1966 התחלנו להכין מפה ראשונה של סימון שבילים, לפי המלצתו ובעידודו של מר אלסטר, מנהל מחלקת המדידות. המפה כיסתה את אזור מדבר יהודה. המפה השנייה שעשינו הייתה של אזור אילת. שתי המפות היו בקנה-מידה 1:100,000. לאחר מלחמת ששת הימים חידשנו את מפות מדבר יהודה ואזור אילת, והוספנו להן שטחים שנמצאו מעבר לגבול מלפני המלחמה. גם שתי המפות המעודכנות היו בקנ"מ 1:100,000. רק מאוחר יותר עברנו למפות סימון שבילים בקנ"מ 1:50,000.

המיפוי הסתמך הן על שבילים קיימים, שהפכו לשבילים מסומנים, והן על שבילים חדשים. השבילים סומנו גם בשטח וגם על גבי תצלומי אוויר. בחרנו לעבוד על גבי תצלומי אוויר ולא בשולחנית או בכלי מדידה אחרים.

אני הגעתי לפרויקט הזה במקרה. באותה תקופה יצא ישראל סגל מנהל מחוז באר-שבע, להשתלמות בחו"ל, ואני מילאתי את מקומו לפי בקשת מר אלסטר. עבדתי יומיים בשבוע בבאר-שבע. יוסי פלדמן מנהל בי"ס שדה עין גדי ביקש את עזרתי בהכנת מפת סימון שבילים. העברתי את הבקשה לאלסטר, שקיבל את הרעיון והורה לי להשתתף בהכנת המפות.

לצורך הכנת מפות סימון השבילים הוקם צוות. בראש הצוות עמד הלל בירגר, שהיה מדריך טופוגרפיה ב"הגנה". בירגר גם כתב את ספרי לימוד הטופוגרפיה הראשונים בארץ. מטיוליו באירופה, שם כבר הוכנו מפות סימון שבילים, הוא הביא את הרעיון לארץ. הוא ליווה את הכנתן של המפות הראשונות, והאישור האחרון להדפסתן היה תמיד שלו. עוד היו בצוות עזריה אלון מנהל החברה להגנת הטבע; אדיר שפירא מנהל רשות שמורות הטבע; עוזי פז מרשות שמורות הטבע; ויוסי פלדמן שהיה איש השדה. להכנת מפת אילת הצטרף אלינו אורי דביר, שלימים הפך לעורך הסדרה.

לקראת הוצאת המפה הראשונה של מדבר יהודה, נערכה מסיבה בבית-ספר שדה עין גדי. המסיבה נערכה בגבעה שנקראה "הפרונקל", ליד הגבול הישן עם ירדן, מעל בי"ס שדה. במסיבה היינו אמורים לחלק לאורחים המכובדים את המפה החדשה, בסה"כ קרוב ל-100 עותקים. ברגע האחרון מצא מישהו, הלל בירגר אם איני טועה, טעות במפה - שביל אחד לא סומן במפה. לקחתי את אנשי מחלקת המדידות שהיו איתי, בראשם גאול מכליס, ובטושים צבעוניים שרטטנו את החסר על גבי המפות.

אלסטר ביקש ממני שאשרטט לבד את סימוני השבילים במפה הראשונה על פי תצלומי האוויר. לא הייתי בקי בעבודה במכשירים פוטוגרמטריים ומוסא סבן נחלץ לעזרתי ולימד אותי להשתמש ב"פרוז'קטור" – מכשיר שמשליך את הצילום על גבי המפה. כך יכולתי "להעתיק" את סימוני השבילים מתצלומי האוויר למפה.

אלסטר הסכים שמחלקות הפוטוגרמטריה והליטוגרפיה יכינו את יתר המפות לפי התהליך המקובל.

מדידות גבול
מחלקת המדידות הייתה אחראית מאז ומתמיד לסימון הגבולות. אני השתתפתי בכמה מבצעים הקשורים לסימון הגבולות. הפעם הראשונה הייתה אירוע בגבול ירדן מצפון לאילת, מול באר-אורה בשנת 1951. סכסוך בין ישראל לירדן על מיקום תוואי הגבול, התפתח לתקרית ירי. צבי פדבה היה אחראי על הטיפול בבעיה מטעם מחלקת המדידות. ומכיוון שהייתי אז באילת, הוא צירף אותי לצוות שביצע את המדידות. אני זוכר שעשיתי איזון ומדידות ופתרנו את הבעיה.

אחר-כך זכור לי סכסוך עם המצרים בניצנה. המצרים טענו שהסיורים של צה"ל חוצים את הגבול, והוטל עלי להוכיח שהמצרים הזיזו את החביות שסימנו את הגבול. זה היה בשנת 1952 או 1953. באותו מקרה אנשי או"ם קנדיים טענו שחציתי את הגבול ורצו לעצור אותי. חיילים שאבטחו אותי איימו עליהם בנשק, ורק במזל נמנעה תקרית בנשק חם עם האו"ם. הוגשה תלונה למועצת הביטחון, אבל הוכח מעל לכל ספק שאנחנו צדקנו ושלא עברתי את הגבול. החביות שהיו בשטח הוזזו ממקומן לתוך שטחנו על ידי המצרים.

בשנות ה-60' המוקדמות השתתפתי גם בתקרית עם הירדנים ליד להבים, באזור חברון. גם שם הצלחתי להוכיח שלא עברנו את הגבול, אלא הירדנים הם שהזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו. התברר לנו עוד כי חייל ששימש עוזר למודד הירדני שאיתו בדקנו את מיקום קו הגבול, היה לא אחר מאשר קצין מודיעין בדרגה גבוהה בצבא ירדן.

כשהייתי מנהל התכנון השתתפתי בסימון הגבול בין ישראל לירדן בים המלח. עשינו זאת במסגרת סימון קו שביתת הנשק בין שתי המדינות. הירדנים לא רצו להשתתף בפרויקט הסימון, אך הסכימו שאנחנו נבצע את המדידה. האו"ם תיווך בינינו. את המדידות עשינו באמצעות מכשיר חדש, הטלרומטר (מד מרחק אלקטרוני). בעזרת המכשיר הקמתי רשת נקודות בהרים ממערב לים המלח. משלוש נקודות עשינו חתכים אל הים, ורפסודה שהייתה בים התמקמה במפגש החתכים (שתי נקודות כיוונו את הרפסודה, והשלישית שימשה כביקורת). בכל נקודת מפגש כזו נזרק מצוף מחובר למשקולת, והמצופים סימנו את הגבול עם ירדן בים המלח. חישובי הנקודות נעשו במדור חישובים, והתוצאות נמסרו גם לירדנים. אני הייתי בנקודה האמצעית, ונתתי את האישור לזרוק את המצופים. ליאון כהן ורישארד פנסקי היו בשתי הנקודות האחרות. עוזר המדידות משה ניניו, היה גם הוא בצוות המדידות. הוא נהרג אחר-כך בתאונת דרכים ליד אשקלון בהיותו בתפקיד.​

ב-1966 השתתפתי בסימון הגבול עם סוריה ליד תל עזזיאת עם המודד אברהם אביבי. הגבול לא סומן פיזית בשטח, והסורים ירו על כל מי שהסתובב שם. הצבא ביקש שנסמן את קו הגבול ביתדות במבצע לילי בלי שהסורים ירגישו בנו. זה היה מבצע מיוחד. סימנו את הגבול בעזרת חבלים ולא בסרט מדידה רגיל. עשינו קשר בחבלים כל מטר, וכך יכולנו למדוד בחשיכה. השתמשנו בתאורה מוסתרת בתוך קופסה, וחריץ דק אפשר לראות מעט, כדי שנוכל לקחת אזימוט באמצעות מצפן. למחרת חרש טרקטור ממוגן את השדה עד לתוואי שסימנו, ומשך אליו אש סורית. טנקים ותותחים שלנו זיהו את העמדות הסוריות, ירו עליהן ופגעו בהן. מדידות שנעשו אחר-כך בחסות האו"ם הוכיחו שהטרקטור, שנפגע בתקרית, היה בשטח ישראל.

לפני מלחמת ששת הימים סימנו את גבול ישראל-מצרים דרומית-מערבית למצפה רמון. מבצע הסימון נוהל על-ידי ישראל סגל, המודד המחוזי בבאר-שבע, והשתתפו בו יוסף משולם, רישרד פנסקי ועוד אחרים. המטרה הייתה לסמן את הגבול בין נקודות הגבול שהיו קיימות בשטח, אך היו רחוקות זו מזו, מבלי שיהיה קו ראייה ביניהן. נדרשנו להגדיר לאנשים בשטח את מיקום הגבול. ייתכן שהתכוונו להקים שם גדר. קיבלנו קומנדקרים מהצבא, ועל-פי מפות שהוכנו מראש סימנו ביתדות ברזל את תוואי הגבול. מלחמת ששת הימים הובילה להפסקת המבצע.

מבצע ממושך שאני רוצה להזכיר הוא סימון גבול ישראל-לבנון בחסות האו"ם, שבוצע בהשתתפות מלאה של הלבנונים. זה היה בשנים 1966-1965. בשלב הראשון עברנו ברגל מראש הנקרה ועד מטולה במשך כמה חודשים. הצוות כלל אנשי או"ם, לבנונים וישראלים. רשמנו את כל נקודות הגבול ששרדו מהגבול שסומן על-ידי הצרפתים והבריטים בהסכם 1923, ושנראו לנו מקוריות. רשמנו את המקומות שבהם יש לחדש את סימון קו הגבול. דו"ח מפורט על הסיור הזה נמסר למנהל מחלקת המדידות, יוסף אלסטר, ולוועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון. עם סיום הסיור הוחלט לחדש פיזית את סימוני הגבול, ובזה עסקתי במשך חודשים, עד שפליקס מזרחי, שנבחר להיות הממונה על סימון הגבולות במחלקת המדידות, החליף אותי. זה היה בראשית שנת 1967. העבודה המשותפת עם הלבנונים נמשכה עד מלחמת ששת הימים והופסקה עם פרוץ המלחמה. המפות שהוכנו בפרויקט זה נחתמו על-ידי נציג האו"ם, על-ידי המודד הלבנוני ועל ידי.​

פרק סימון הגבולות הסתיים עבורי עם סימון קווי ההפרדה בסיני אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועדה שכללה אנשי או"ם, קציני צה"ל ומצרים, קבעה את תוואי קו ההפרדה וסימנה אותו על מפה. אנחנו, אנשי אגף המדידות, היינו צריכים לקבוע את התוואי בשטח על-פי המפה. חלק מאיתנו גויסו למילואים, וחלק עבדו כאזרחים. עבדו איתנו גם אנשי צבא.

‏ 

 

תמונה 883: סימון קו ההפרדה בסיני לאחר מלחמת יום הכיפורים. מימין לשמאל: נתן בן-חיים, פליקס מזרחי, איש או"ם, ציון שתרוג ויהושע לוקס (מרכיב משקפי שמש). ראשון משמאל: משה הינדי​ (הנהג).

במלחמה עצמה השתתפנו במבצעים רבים של מיפוי מעבר לתעלת סואץ, כולל בג'בל עתקה. עבדנו הן כחיילים והם מטעם אגף המדידות. ביצענו מדידות, ביקורת והשלמת מפות של האזור.

 

תמונה 878: רכב מחלקת המדידות צולח את תעלת סואץ על גשר סער במלחמת ​יום הכיפורים. ליד הנהג – ציון שתרוג.

 

תמונה 879: ליד אבן הק"מ ה-65 מסואץ (בחיץ החקלאי מעבר לתעלת סואץ) לאחר מלחמת יום הכיפורים. מימין ​לשמאל: ציון שתרוג, בני מאור וארמי גרינשטיין.

מדידות בסיני
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים השתתפתי במדידות רבות בחצי האי סיני. סימנתי קו חוצה מדבר מנחל-ים עד רפידים, שאמור היה לסמן את התוואי להנחת צינור מים. השלמתי קשר טריאנגולציוני בין רשת ישראל לרשת מצרים בצומת פרקר, מזרחה לתעלת סואץ. סימנו פוליגון בעזרת טלרומטר (מכשיר למדידת מרחקים בעזרת קרן אלקטרומגנטית) לאורך המוצבים מבלוזה עד לצומת פרקר. עבדתי גם בעבודות פיתוח לצורך הקמת יישובים בסיני. ביצענו מדידות מיוחדות כמו מיפוי קרקעית הים מול ימית, ומדידות ברס מוחמד, כחלק מפרויקטים שתוכננו באזור (יתכן שהיו קשורים לחיפושי נפט). ביצענו גם מדידות לצורך יצירת קשר קואורדינטות בין שארם א-שייח' לאי טיראן. במדידות אלה היו איתי אמנון ליפשיץ ומשה ניניו. מדידות כאלה עשינו כבר ב-1957, אך הפעם ביצענו את המדידות בעזרת מכשור משוכלל יותר.

 

תמונה 876: "בית מרגוע" טיראן, 1971, בעת פרויקט המיפוי הפוטוגרמטרי באי טיראן. מימין: צי​ון שתרוג. משמאל: משה ניניו.​

נוסף להכנת מפות סימון שבילים עם החברה להגנת הטבע, השתתפתי גם בהכנת מפת שבילים של דרום סיני עבור רשות שמורות הטבע. מפה זו משמשת את המטיילים בסיני עד היום, במהדורתה המעודכנת.

דמותו של יוסף אלסטר, מנהלה הראשון של מחלקת המדידות
יוסף אלסטר עלה ארצה מפולין לפני שסיים שם את לימודי הגיאודזיה. לאחר עלייתו התיישב בקיבוץ שער העמקים. הייתה לו תעודה מספר שתיים של השומר הצעיר. אלסטר התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת המודדים 524. עם שחרורו מהצבא הוא עזב את הקיבוץ ועבד באיגוד המודדים בחיפה. עם קום המדינה, שר העבודה הראשון בנטוב, שהיה איש מפ"ם, מינה אותו למנהל מחלקת המדידות. אלסטר היה מנהל קשוח, והעובדים פחדו ממנו. היה קשה מאוד להתקבל לשיחה איתו. הוא אהב לאכול עוגות, וכשמישהו היה אצלו והתכבד בעוגה, הוא יכול היה לומר לו: "העבודה שעשית לא שווה את העוגה שאכלת עכשיו". היו לי תקופות של מתיחויות איתו, אבל הסתדרנו. כשהייתי מנהל התכנון, הוא התחשב בי, ואפשר לי להמשיך ולבצע עבודות מעניינות בשדה. אני סבור שהוא העריך את המקצועיות ואת האמינות בעבודתי. בראשית שנת 1957, כשביצענו את המדידות בשרם א-שייח', לפני פינוי סיני, הוא הגיע לראות את עבודתנו בשטח. הוא התרשם מהמהירות שבה ביצעתי את התצפיות ודחף לפי פיסת שוקולד, באומרו: "שמעתי עליך, אבל אף פעם לא האמנתי שאתה קורא כל כך מהר". התרגשתי אז מאוד מהמחווה הזו.

אלסטר התגורר בחולון, ולעתים הייתי נוסע איתו הביתה לאחר סיום יום העבודה. מכיוון שאסור היה להפריע לו, נהגו אביגדור היה מוריד קודם את אלסטר, ורק אחר כך, בדרך חזרה, הוריד אותי.

אלסטר פרש לגמלאות בשנת 1971. זמן קצר לאחר פרישתו נפטר.

סגן מנהל אגף המדידות וקריירה אקדמית
כשאלסטר אמור היה לסיים את תפקידו כמנהל מחלקת המדידות, התנהל מכרז על תפקיד מנהל האגף. במכרז השתתפו אורי שושני, אשר סולל, משה ארז ורון אדלר. אדלר זכה במכרז, ושלושת המתמודדים שלא זכו הפכו להיות סגנים: סולל היה סגן לקדסטר, שושני לחישובים, וארז לפוטוגרמטריה.

בנסיעה הראשונה של אדלר לחו"ל כמנהל מחלקת המדידות, הוא קרא לי ואמר שכיוון שהסגנים שלו מתמחים בתחום מקצועי, אני אקבל את הטיפול בנושאים המנהלתיים בהעדרו. מאז התחלתי לעסוק בניהול. אדלר נסע מדי פעם לחו"ל, ופעמיים נעדר מהמשרד לכמה חודשים. הסגנים עסקו כל אחד בתחומו, ואני ניהלתי את התחום הניהולי, כוח האדם וכל מה שקשור בכך. ישעיהו זילבר ריכז את כל הנושאים הקשורים לגזברות.

בהמלצתו של רון אדלר התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב בשנת 1972. למדו איתי גיורא גולוד, אז עובד צעיר במחלקת המדידות והיום סמנכ"ל, ויאיר גולדמן. הייתה אז באוניברסיטה מגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה. שלושתנו סיימנו את הלימודים בהצטיינות.

אחרי סיום התואר הראשון, התקבלנו גם לתואר השני במגמת תכנון ערים. במקביל החלטתי ללמוד חקר ביצועים בפקולטה לניהול, שם למדתי שנה וחצי בערך. למדתי כלכלה וסטטיסטיקה ברמה מספקת לדרישות לתואר שני ושלישי, אבל אז הציע לנו ד"ר מיכה קליין מהמחלקה לגיאוגרפיה לחזור למחלקה ולעשות שם עבודת גמר.

חזרנו למחלקה לגאוגרפיה. יכולתי להמשיך ישירות למסלול לדוקטורט, אך המנחה שלי המליץ שאעשה עבודה טובה לקבלת התואר השני, ואחר-כך אמשיך את לימודי הדוקטורט. בהנחייתם של פרופ' נפתלי קדמון מהתחום הקרטוגרפי, ושל פרופ' דונגי מהפקולטה לרפואה, הכנתי עבודה על זיהום אוויר. העבודה הסתמכה על סטטיסטיקה, על מיפוי ספרתי ועל מטאורולוגיה. עם קבלת התואר השני התכוונתי להמשיך לדוקטורט, בהנחייתו של פרופ' דונגי. בשל אירוע בלתי צפוי פרופ' דונגי לא יכול היה להמשיך ולהנחות אותי, ובסופו של דבר לא השלמתי תואר ד"ר, אף שהייתי צריך להוסיף רק מחקר סטטיסטי לעבודה שהוגשה לקבלת התואר השני.

אחרי הלימודים, בשנת 1975, התחלתי ללמד באוניברסיטת תל-אביב ובבית-ברל. בהתחשב בסיפור המיוחד שלי, ועדת ההוראה בבית-ברל נתנה לי זכויות, מעמד ומשכורת של דוקטור. באוניברסיטת תל-אביב התחלתי כאסיסטנט, אחר כך המשכתי כמרצה בנושאי מיפוי ומדידה, וגם כבוחן בתואר שני של עבודת גמר בקרטוגרפיה. אני גם מעביר סמינר לתואר השני בנושא מיפוי אנליטי מתקדם. במשך השנים לימדתי גם בפקולטה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לימדתי שם בסמינר לתואר שני במחלקה למדעי האדמה.

פרט ללימודיי האקדמיים השתתפתי בקורסים ובהשתלמויות, החל מתקופתו של אלסטר - לימודי מיכון (שימוש במחשב וכתיבת תוכנות), קורס תמחירן ראשון וקורס תמחירן מוסמך במכון לפריון העבודה, קורס למבקרי פנים מדופלמים מטעם נציבות שירות המדינה והשתלמויות רבות בתחום המינהל. השתלמתי גם כשלושה חודשים בצרפת, בגיאודזיה, בקרטוגרפיה ובמדידות. למדתי בצרפת גם קורס לחישה מרחוק בעיר טולוז. זה היה קורס מיוחד לבעלי תואר שני ושלישי, והשתתפו בו סטודנטים ממדינות רבות.

באפריל 1984 זכיתי במכרז על תפקיד סגן מנהל אגף המדידות, לאחר המלצתו החמה של רון אדלר. התעודות והתארים שלי עזרו לי לעבור את המכרז - תעודת התמחירן המוסמך, תעודת מבקר פנים (שהפכה במשך הזמן לתעודה בינ"ל. מעבר לכך, אני חבר באגודת מבקרי הפנים בישראל), וכמובן, התואר השני. אשר סולל, אורי שושני ומשה ארז, החליטו לעזוב.

עבדתי עשר שנים עם רון אדלר, תחילה כסמנכ"ל ואחר-כך כמשנה למנכ"ל. סיכמנו בינינו על חלוקת עבודת הניהול, בהתאם להתמחויות של כל אחד מאיתנו. חוץ מהנושא המנהלתי הייתי אחראי גם על תחום עבודות השדה, העבודות ההנדסיות והקדסטר. אדלר טיפל בגיאודזיה, בפוטוגרמטריה, בקרטוגרפיה, בליטוגרפיה ובדפוס.

 

תמונה 874: שר הבינוי והשיכון גדעון פת (ראשון משמאל) עם מנהל מחלקת המדידות ד"ר רון אדלר ​(במרכז) וציון שתרוג.

בשנת 1991 המליץ אדלר שאקבל מעמד של משנה למנכ"ל,תפקיד שלא היה קיים קודם לכן. המלצתו התקבלה בנציבות בהערכה רבה, מאחר שמעטים המנהלים שהיו ממליצים שסגנם יעלה בדרגה וישתווה אליהם. תפקיד המשנה למנכ"ל הקנה לי את אותה דרגה ואת אותם התנאים שהיו למנהל. החלפתי את אדלר, כממלא מקום, בעת נסיעותיו לחו"ל, ועם פרישתו ב-31 בדצמבר 1992 החלפתי אותו כמנכ"ל מיפוי ישראל (מפ"י).

מנכ"ל מפ"י
הייתי המנכ"ל מ-1 בינואר 1993 עד לפרישתי ב-1 בנובמבר 1994. כמנכ"ל המשכתי את העבודה שהתחלנו כצוות, רון אדלר ואנוכי. המשכתי בפרויקטים שהתחילו בתקופתו של אדלר, ועשינו פרויקטים אחרים, כמו הכנת אטלס מפות ישראל בקנה מידה 1:100,000 במשותף עם הוצאת "כרטא". אני ושר השיכון דאז, "פואד" בן-אליעזר כתבנו את ההקדמה. בתקופתי ובעזרתי הוציא ד"ר אמציה פלד את ספר מיקום הגושים בארץ.

אחד הדברים שאני יכול לזקוף לזכותי הוא ההכרה בממ"ג (מערכות מידע גיאוגרפיות, GIS) שהיה עדיין בראשיתו, כממ"ג לאומי. כדי לקדם את הממ"ג היינו זקוקים לשיתוף פעולה מצד מוסדות ממשלתיים, ציבוריים ואחרים, וכן היינו זקוקים למעמד שיאפשר לנו לרכז את הנושא. בהתחלה השתתפות המוסדות האחרים הייתה מחווה של רצון טוב ולא יותר מכך. לכן קיימנו פגישה עם שר המדע דאז, פרופ' שמעון שטרית. בפגישה השתתף גיורא גולוד, שהציג בצורה יוצאת מהכלל את נושא הממ"ג. לאחר הפגישה העביר פרופ' שטרית הצעת חוק שהובילה להכרה בממ"ג הלאומי. זו התקבלה כהחלטת ממשלה, והממ"ג קיבל גושפנקה רשמית ומוגנת מבחינה תקנית.​

כמנכ"ל דאגתי לקידום העובדים מבחינה מקצועית, ולשיפור התנאים הכלכליים שלהם. שמתי דגש על קשר ישיר עם כל העובדים בכל הרמות. דלתי הייתה פתוחה בפניהם ויכולתי לשמוע, לייעץ ולעזור לעובדים, גם כאשר הבעיות לא היו קשורות לתפקיד. קשרי הידידות שנוצרו בינינו נבעו מהעובדה שגדלתי במחלקת המדידות, שהפכה למרכז למיפוי ישראל. התחלתי לעבוד עם פועלי שדה ועם נהגים, שעד יומם האחרון במרכז נשארו באותו תפקיד. אני, לעומתם, טיפסתי ממעמד של מודד ועד למעמד של מנכ"ל המשרד. השתדלתי להמשיך ולקיים איתם את אותה מערכת יחסים שהייתה לנו כשהיינו כולנו באותו דרג. עד היום, כשאני נפגש עם גמלאים או עם עובדים מהשורה, אני מקבל מהם יחס חם וידידותי במיוחד.

פרויקטים שבוצעו ביוזמתי
אני רוצה לציין פרויקטים מיוחדים שיזמתי, יחד עם אחרים, בהיותי מנהל התכנון ואחר כך מנכ"ל מפ"י. הפרויקטים בוצעו בעזרתם של עובדים רבים, ובסיוע מיוחד של זאב קולר, מנהל כוח האדם במפ"י.

1. מערכת שליטה ובקרה תומכת קבלת החלטות וחשבונאית: פרויקט שנעשה עוד בתקופתו של אלסטר. הייתי אז מנהל מדור תכנון. מדובר בהחלפת מערכת מיושנת במערכת חדשה ומתקדמת. הפרויקט בוצע בהנחיית חברת .M.B.I, שאם איני טועה ממשיכה להתקיים. המעבר בין המערכות היה פעולה מוצלחת מבחינה ארגונית/מינהלית ומחשובית.

2. תקופון בשם "מדיתון": מדובר בהוצאה לאור של פרסום תקופתי ובו הוצגו החידושים בתחומי המדידות, המיפוי המסורתי והמיפוי המתקדם המבוסס על צילומי אוויר וצילומי לוויין, והפיכתם למיפוי סיפרתי. ה"מדיתון" תיאר גם את ההווי באגף המדידות, ואת המתרחש במדורים השונים. כתבו בו עובדי המרכז וגם גורמים מחוץ לאגף. ה"מדיתון" התחיל לצאת לאור בתקופה שבה רון אדלר היה מנכ"ל ואני מנהל התכנון.

3. יצירת קשרי עבודה עם המקבילים בצרפת: בהיותי סגנו של אדלר יזמתי ביקורים הדדיים, חילופי משלחות וחברות בארגונים מקבילים של מדידות, מיפוי, צילום אוויר וצילום לוויינים. יזמתי גם הסכם שיתוף פעולה ישראלי-צרפתי בתחומים אלו, והובלתי לחתימת הסכם להחלפת מידע בתחום המיפוי בין שתי המדינות.

 

תמונה 889: תעודת חבר באגודת מקבלי אות האקדמיה​ הצרפתית שהוענקה לציון שתרוג.

 

 

תמונה 891: תעודת הוקרה שהעניק נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, לציון שתרוג ב-12.5.95, על פעילותו בתחום המיפוי ופיתוח הקשרים המקצועיים בין צ​רפת לישראל.

4. בינוי: התאמנו את המבנה המנדטורי לקליטת טכנולוגיות חדישות לשם יצירת סביבת עבודה שתתאים לַזמן ולַפּעילויות. הייתי אז סגנו של אדלר. את הפרויקט ריכז נתי קרטקא.

5. רפואה מונעת: בהיותי משנה למנכ"ל יזמנו בדיקות רפואיות לשם איתור מחלות ומתן טיפול מונע. המרכז למיפוי ישראל היה חלוץ בביצוע בדיקות מסוג זה, וחיי עובדים רבים ניצלו עקב בדיקות מונעות אלו.

6. יום עבודה גמיש: פרויקט שיזמנו בהיותי משנה למנכ"ל. מדובר במעבר לעבודה בשעות גמישות, תוך שמירה על נוכחות ב"זמן גרעין" הנדרש ומתחייב לשם מתן שירות לציבור. פעילות זו הייתה כרוכה במעבר לשעון נוכחות מתקדם, החתמה של כניסה ויציאה, ושימוש במערכת ממוחשבת לחישוב שעות העבודה, שעות החוסר ושעות ההשלמה. עם הזמן הפך יום העבודה הגמיש לחודש עבודה גמיש, על פי אותם עקרונות. המרכז למיפוי ישראל היה מראשוני הארגונים שיישם שינוי ארגוני זה במשרדי הממשלה.

7. סמל/לוגו חדש למרכז למיפוי ישראל: הייתי משנה למנכ"ל כשיזמנו את החלפת הלוגו, כך שישקף את הפעילות המתקדמת במפ"י. מכאן האליפסואיד והמטריצה/הגריד הנמצאים בסמל. באותו זמן הייתי ממלא מקום של ד"ר אדלר, ששהה בחו"ל בשליחות מקצועית.

8. החלפת שמו של אגף המדידות: עוד יזמנו אז את החלפת השם למרכז למיפוי ישראל – מיפוי, גיאודזיה ומידע גיאוגרפי. השם החדש נתן ביטוי נכון יותר לפעילות שעשינו והיה צופה פני עתיד.

9. הדרכה והשתלמויות: כשהייתי משנה למנכ"ל עסקתי, בין היתר, בהגדרת יעדי לימוד, הדרכה והתאמה מקצועית לעובדי המרכז למיפוי, כולל מתן השכלה גבוהה. לכל אורך הדרך דרבנתי עובדים חסרי השכלה תיכונית להשלים את לימודי הבגרות ולהמשיך בלימודים לתארים אקדמיים.

10. אירועים לעובדים: כמנכ"ל דאגתי לעריכת אירועים כגון: טקסי זיכרון ממלכתיים, צעדות, מסיבות חגים, טקסי פרישה והשתתפות באירועי אבל. כמו-כן, התחלנו להוציא את העובדים לטיול של יומיים אחת לשנה. בפעם הראשונה יצאנו לאזור מצפה רמון.

11. מבנה ארגוני: כל העת דאגנו לפעולה מקיפה של התאמת המבנה הארגוני למתחייב מהאחריות, מהתקשורת, מהכפיפות ומהסמכות.

12. קשר עם גמלאים: ארגנו טיולים שנתיים לגמלאים, שמרנו על קשר איתם, וסייענו להם בעת הצורך.

סיכום
אם עלי לסכם את תרומתי למחלקת המדידות שנקראה אחר-כך אגף המדידות והמרכז למיפוי ישראל, ואת תרומתי למדינה, אסכם זאת כך:

עבדתי כמודד בשדה בכל התחומים, במיוחד בטריאנגולציה, בקדסטר ובעבודות הנדסיות. עבדתי בכל רחבי המדינה, מראשית שנות ה-50' ועד שנות ה-70', וביצעתי מדידות לקראת הקמתם של יישובים רבים.

עבודות מיוחדות שביצעתי היו טריאנגולציה (כולל מדידת בסיס), בדיקת המיפוי בקנ"מ 1:50,000, מיפוי עירוני, סימון הגבול הימי בים המלח, סימון גבול ישראל-לבנון בחסות האו"ם, בדיקת הסטייה המגנטית והכנסת כמה מכשירים לשימוש במחלקת המדידות.

עסקתי גם עבודות משרדיות ובמבצעים, כגון שינוי רישום חיוב העבודות, בדיקת תפוקה והכנסת נורמות להכנת עלויות, הקמת מערכת תמחירית, הכנסת מערכת ממוחשבת לניהול כוח האדם וחיוב עבודות, הכנסת יום עבודה גמיש, השתתפות בהכנסת נורמות שכר עידוד והכנסת שיפורים בניהול בעזרתו ובשיתופו של זאב קולר ובניהולו של אדלר.

השקעתי מאמצים רבים בשיפור תנאי העובדים, בהשתלמויות ובלימודים לעובדים בכל הרמות (במיוחד לימודים אקדמיים), בשיפור התנאים הנלווים כגון פרמיות, השתתפות בהוצאות החזקת רכב, כוננויות, שעות נוספות ועוד. ברצוני לציין בהזדמנות זו את שיתוף הפעולה שהיה לד"ר אדלר ולי עם נציבות שירות המדינה. עבדנו איתם בשיתוף פעולה ובאמון מלא.

אסיים במשפט אחד: כל עובד יוכל להתקדם, אם ישקיע בעבודה ובלימודים, ואם ישמור על יושר ועל כבוד לממונים עליו ולכפופים לו. לא חשוב מי הוא, איפה נולד ומאיפה הוא בא. אני מקווה שיהיה עוד מישהו שיתחיל כזוטר במפ"י ויסיים כמנכ"ל.​