ראיון עם יצחק רוטברג

​בתפקידו האחרון במפ"י: סגן קצין מטה מדידות באזור יהודה ושומרון.
ראיין: חיליק הורוביץ, כ"ט בשבט תשס"ה, 8 בפברואר 2005

מודד במדור שדה (1957-1956), במדור חישובים (עד 1973/74) ובאיו"ש (סיים כסגן קמ"ט מדידות ב-1994). העלייה ארצה/לימודים/לחימה במסגרת הפלמ"ח; לימודים בביה"ס למדידות, תהליך העבודה בהסדר קרקעות לשלביו השונים; שיטת העבודה במדור הסדר קרקעות; העבודה במשרדי קמ"ט מדידות באיו"ש, הקשיים, העובדים המקומיים, לימודיהם בביה"ס למדידות של אונר"א בקלנדיה.

 
תמונה 1140: יצחק רוטברג, פברואר 2005
 
נולדתי בבסרביה ב-25 בספטמבר 1928. עליתי ארצה בשנת 1934 עם אמי. אבי עלה שנה לפנינו. באנו כתיירים ונשארנו בלתי לגאליים עד הקמת המדינה. התגוררנו בשכונת בורוכוב, אז שכונה עצמאית וכיום חלק מגבעתיים. כשהגעתי ארצה הייתי בן שש ולא ידעתי מילה בעברית. הלכתי לגן במקום לכיתה א'. בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית-הספר 'המקביל', אחר-כך עברתי לבית-הספר 'הוותיק', כיום בית-הספר 'בורוכוב'. אחרי כיתה ח' למדתי שנתיים בכיתות המשך, ט' ו-י', בבית-הספר שכיום הינו חלק מתיכון 'קלעי', ושביעית ושמינית למדתי ב'תיכון חדש' בתל-אביב.
 
בשנת 1947, לאחר סיום הלימודים ובחינות הבגרות, התגייסתי להכשרה במסגרת הפלמ"ח. הייתי בהכשרה באשדות-יעקב. יום או יומיים לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר [על סיום המנדט והקמת שתי מדינות בארץ], עזבנו את אשדות-יעקב ונסענו לצפת. היינו מחלקת פלמ"ח והגנו על הרובע היהודי בצפת. כעבור תשעה חודשים שוחררה צפת כולה. היו שתי פעולות לשחרורה. הראשונה נכשלה. בפעולה הזאת נפצעתי ברגל. זה היה, למיטב זיכרוני, בתחילת חודש מאי, וככל שאני זוכר, בשביעי של פסח. היו שלושה יעדים שתוכננו לכיבוש. אני השתתפתי בקרב על המצודה, שכאמור, לא הצלחנו בו. ירדתי בכוחות עצמי, פצוע, לבית החולים בצפת, שם אושפזתי כמה ימים ואחר-כך שוחררתי לביתי לשם מנוחה. אם אני זוכר נכון, הגעתי הביתה, לשכונת בורוכוב, ביום שישי ה-14 במאי, יום הכרזת המדינה.
 
הייתי בבית עד אחרי שהמחלקה שלנו השתחררה מהפלמ"ח. עלינו להתיישבות בקיבוץ יפתח. לא הגעתי ביום העלייה לקרקע כי הייתי עדיין מרותק. הגעתי רק אחר-כך. נשארתי בקיבוץ שנים לא רבות. 
 
לימודים בבית הספר למדידות
עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לבית הוריי. אבי היה מהנדס בניין והיה לו משרד קטן בבית. עבדתי אתו מספר שנים, עד ש נודע לי על קיומו של בית-ספר גבוה למדידות בחולון: שנתיים של לימודים אינטנסיביים מהבוקר עד הערב. רציתי ללמוד הנדסה בטכניון אבל חשבתי לעצמי שזה לא יאה ללמוד ארבע שנים על חשבון ההורים. חשבתי שלימודים במשך שנתיים בבית-הספר למדידות הם פתרון יאה.
 
התחלתי ללמוד בשנת 1954. בית-הספר למדידות היה בתל-גיבורים שבחולון. הלימודים התחילו בשעה שמונה בבוקר. בשעות הבוקר למדנו בעיקר מקצועית הקשורים למדידות ובשעות אחרי הצהריים – מקצועות נלווים: הנדסת מים, מטאורולוגיה וכדומה. היו מקצועות שלמדנו סמסטר או שניים, פעם בשבוע, ביניהם גיאומטריה תיאורית. סיימנו את הלימודים בשש או בשבע בערב. אם איני טועה, ביום ו' למדנו עד הצהריים ונדמה לי שהיה במהלך השבוע עוד יום כזה.
 
בשנה הראשונה למדנו גיאודזיה אצל פמיליאר, שלימד בדרך כלל את תלמידי השנה הראשונה. בשנה השנייה למדנו גיאודזיה אצל רינג ולמדנו גם אסטרונומיה תיאורטית אצל אלסטר, מנהל מחלקת המדידות. פמיליאר העביר בשנה השנייה תרגילי אסטרונומיה – תרגילי חישובים בכיתה ותצפיות. הוא דיבר עברית משובשת אבל ידע להסביר והיה  מובן מאוד. רינג ידע עברית טוב יותר. מרדכי רוזנבאום היה אסיסטנט ותרגל מדידות בשדה ובכיתה. אליעזר שישא לימד מתמטיקה. גאול מכליס לימד אותנו שרטוט. אלכסנדר לוי היה מזכיר בית-הספר וגם לימד עברית. אני לא השתתפתי בשיעורי העברית אבל היו תלמידים שלא התחנכו בארץ ולמדו אצלו.
 
מודד במדור שדה
סיימתי את הלימודים בשנת 1956. את התואר מודד מוסמך קיבלתי כעבור שלוש שנים ויותר, אחרי התמחות ובחינות למודד מוסמך. עם סיום הלימודים, בשנת 1956, נכנסתי לעבודה במחלקת המדידות. בהתחלה עבדתי בשדה, כמודד לצורך הסדר קרקעות. העבודה הייתה בצפון הארץ. התאכסנו בעכו או בנהריה, תלוי איפה עבדנו. אני עבדתי בפקיעין, בחורפיש ובסכנין. עשינו מפות גושים חדשות. מתכונת העבודה הייתה כזו: יצאנו לשטח ביום א' בבוקר וחזרנו ביום ה' בערב או ביום ו'. רוב המודדים יצאו מתל-אביב. עוזרי המודדים היו מקומיים והיו עוזרי מודדים שאספנו בדרך מטירה. אחד העוזרים המקומיים היה שאול זינאתי מפקיעין, ממשפחת זינאתי המפורסמת. לכל מודד היו שני עוזרים.
 
העבודה לא הייתה קלה. נסענו בטנדר של מחלקת המדידות מנהריה או מעכו למרכז הכפר בו נעשו המדידות. משם יצא כל צוות לגוש שעבד בו. לפעמים זאת הייתה הליכה של קילומטרים. עבדנו שלושה או ארבעה צוותים במקביל.
 
העבודה בהסדר הקרקעות נעשתה על ידי שני גופים: מחלקת המדידות, שאנשיה היו אחראיים על מדידות החלקות השונות בשדה, על חישובי תוצאות המדידה במשרד ועל שרטוט תוצאות העבודה בשדה − במדור הסדר קרקעות; ופקיד ההסדר במשרד המשפטים, שהיה אחראי על קביעת הבעלות על הקרקעות. הוא דרש מבעלי הקרקעות מסמכים המוכיחים בעלות. כשהיו חילוקי דעות בין בעלי הקרקעות לגבי מיקום גבול החלקות, הוא היה הפוסק לגבי הגבול ביניהן. היו לו סמכויות משפטיות נרחבות. אציין רק, שלבעלי הקרקעות הייתה הזכות לערער בפני בית משפט.
 
העבודה בהסדר הקרקעות הייתה ממושכת ונעשתה במספר שלבים. השלב הראשון היה שלב ה- demarcation (תחימה). המודד ממחלקת המדידות, בחברת עוזר המדידות או מספר עוזרים, כינס את התושבים בעלי הקרקעות בכפר. כל אחד מהם הראה את גבולות החלקה שלו וקבוצת המדידות הייתה מסמנת את גבולות החלקה, אם לא הייתה מתוחמת. בדרך-כלל היו החלקות מתוחמות על ידי טרסה (קיר אבנים שהפריד בין חלקות שהיו ביניהן הפרשי גבהים) או על ידי גפה (גדר אבנים רפה, ובאנגלית loose stone wall). המודד עשה מרשם של החלקות וגבולותיהן, לא בקנה-מידה אבל ביחסים מתקבלים על הדעת. הוא גם קבע נקודות צלעון, ששימשו בשלב מאוחר יותר לקשירה של כל המגרשים לרשת הארצית. אני לא הייתי דמרקטור ולא עבדתי בשלב הזה.
 
בשלב הבא היה יוצא מודד, עם עוזרי המדידות, והם מדדו את נקודות הצלעון, כדי שאפשר יהיה לחשב קואורדינטות. החומר הועבר למדור חישובים במחלקת המדידות לצורך חישוב הקואורדינטות. אחר-כף יצא מודד עם עוזרי המדידות וקשר את גבולות החלקות לצלעונים. זה היה השלב שבו אני עבדתי (עבדתי גם במדידת צלעונים). את מדידותיו רשם המודד בפנקס שדה – פנקס פורמאלי של מחלקת המדידות. לכל פנקס שדה יש מספר זיהוי משלו. פנקסי השדה, עם הנתונים המדודים, הועברו למדור הסדר קרקעות במחלקת המדידות, שם התוו על גבי גיליון שדה את החומר מתוך פנקסי השדה. גיליון השדה כלל את מפת החלקות בתוך הגוש. כל גוש שורטט במפה נפרדת.
 
אחרי שרטוט גיליון השדה הכינו במדור הסדר קרקעות מפת הֵעְקֵב (tracing) על גבי נייר שקוף, שממנו היה אפשר להכין העתקי אור. עותקים של ההעקב נשלחו לאישורו של פקיד ההסדר. הוא עבר על ההעקב, העיר את הערותיו והחזיר למחלקת המדידות את אחד העותקים שקיבל, עם ההערות לתיקונים. חלק מהתיקונים אפשר היה לעשות במשרד וחלקם הצריך סימון מחדש או מדידה חדשה בשדה. במדור הסדר הקרקעות הכינו עותק חדש עם סימון התיקונים הנדרשים, אותו העבירו למדור שדה. מדור שדה הוציא לשטח מודד מבקר. המודד המבקר היה בדרך כלל מודד מנוסה, שביצע את השינויים הנדרשים, ערך ביקורת ומדד חלק מגבולות החלקות (חזיתות).
 
ראש מדור שדה היה אז עמיאל אלעמי. צבי פדבה היה סגנו, והיה הממונה הישיר עלינו. ראש הצוות שעבד בשדה באזור עכו ונהריה היה פליקס מזרחי, שלמיטב זכרוני החליף את רודי גולדנברג.
 
במדור הסדר קרקעות
עבדתי במדידות בשדה בערך שנה ואז ביקשתי לעבוד בתל-אביב. העבירו אותי למדור הסדר קרקעות. שם עבדתי בהתוויית גושים: שרטוט גיליון השדה על פי פנקס השדה שהוכן בשדה. אחר-כך בדקתי את הביקורת שנעשתה על ידי המודד המבקר וגם חישבתי שטחים (כאשר המודד המבקר סיים את הביקורת, המפה עם התיקונים והתוספות שלו חזרה למדור הסדר קרקעות, שם בדקו את הביקורת שלו, ואחר-כך חישבו את השטחים. תוך כדי התהליך הגיעו ההערות של פקיד ההסדר. זה היה תהליך שנשנה כמה פעמים).
 
את חישוב השטחים עשו תמיד שני אנשים. הואיל והחישובים לא נעשו בצורה אנליטית, התוצאות לא היו חד-משמעיות. לכן, שני אנשים עשו בנפרד חישובים של השטחים. אדם שלישי היה משווה בין התוצאות ועשה ממוצע ביניהן, אלא אם כן עבר ההפרש בין שני החישובים את השגיאה המותרת. במקרה כזה, המתאם עשה חישוב נוסף, ועשה את הממוצע עם התוצאה הקרובה לתוצאה שלו.
 
עבדתי קצת גם בפרצלציה. במדור הסדר קרקעות עבדנו בפרצלציה לצורכי משרד השיכון. עשינו הכנה לסימון של חלקות בשדה, הכנה לפתיחת דרכים, הכנה ותכנון לעבודה בשדה. זו לא הייתה עבודה טבעית של הסדר הקרקעות, אבל עשינו את זה.
 
כשהתחלתי לעבוד בהסדר קרקעות היה ארנשטיין מנהל המדור. סגנו היה יעקב קגן. כשארנשטיין פרש, קגן קיבל את תפקיד מנהל המדור ואשר חאיק את תפקיד הסגן. זה היה המצב כשעזבתי את הסדר קרקעות בשנת 1973/74 ועברתי לאיו"ש (אזור יהודה ושומרון).
 
העבודה באיו"ש
כשהגעתי לאיו"ש (אזור יהודה ושומרון) בשנת 1973/74 היה פליקס מזרחי קמ"ט (קצין מטה) המדידות באיו"ש. ראובן סַלְמַן היה סגנו. בשלב מסוים פליקס עזב, ראובן סלמן קיבל את תפקיד קמ"ט המדידות, ואני את תפקיד סגן הקמ"ט.
 
היינו יוצאים לאיו"ש, סלמן ואני, מוקדם בבוקר. כל פעם מישהו מאתנו אסף את השני. היו לנו שני משרדים: האחד בתוך העיר רמאללה, ברחוב מנרה, אם אני זוכר נכון, והשני במחנה המנהל האזרחי בבית-אל. הגענו למשרד בראמללה ב-07:30 בבוקר. סלמן עסק בענייני האדמיניסטרציה של המקום ועבר אחר-כך למחנה בבית-אל. אני הייתי נשאר על-פי רוב בראמללה, יהודי יחיד עם העובדים, כולם ערבים מקומיים. בחלק מהזמן שמרו עלינו אנשי מג"ב (משמר הגבול), אבל לא היו אתנו כל הזמן. זו לא הייתה תחושה נעימה. כשסיימתי את העבודה ברמאללה, אם הייתי עם הרכב הפרטי שלי הייתי נוסע למחנה בבית-אל. אם לא – הייתה מכונית של המשרד מעבירה אותי לבית-אל.
 
באיו"ש עסקתי בעיקר בביקורת על התוכניות לצורך רישום ראשון. ביו"ש (יהודה ושומרון), בניגוד למצב בשטח ישראל, שטחים גדולים אינם מוסדרים. אדם, שיש לו ביו"ש חלקה בשטח שאינו מוסדר, יכול לעשות רישום ראשון, זמני, עד שיהיה שם הסדר קרקעות. תושבים רבים רצו שחלקת הקרקע שלהם תהיה רשומה בטאבו והיו זקוקים לשם כך לאישור של קמ"ט המדידות. מודדים מקומיים היו מגישים למשרד את התוכניות לצרכי רישום ראשון, צוות מקומי של מודדי מחלקת המדידות היה מבקר את התוכניות, והחלק שלי בעניין היה לעבור שוב על התוכניות אחרי שהמודדים שלנו עברו עליהן, לתקן את הטעון תיקון ולחתום על התוכנית ככשרה לרישום. תוכנית כשרה לרישום ניתנת לרישום בטאבו.
 
משרדי הטאבו היו מחוזיים, ונמצאו בערים השונות ביו"ש. היה משרד טאבו ברמאללה, ולמיטב זכרוני היו גם ביריחו, בבית-לחם ובערים אחרות.
 
זו הייתה העבודה שעשיתי ברמאללה. כיוון שהרגשתי לא נוח לעבוד כיהודי יחיד בין העובדים המקומיים, כפי שסיפרתי, הייתי עובר לבית-אל, שם המשכתי את העבודה. בבית-אל עשיתי גם בדיקה לצורך אישור תוכניות של אדמות שנרכשו בידי יהודים, כדי שאפשר יהיה לרשום אותן במשרד רישום המקרקעין (הטאבו).
 
עוד עבודות שעשינו ביו"ש – פרצלציה (חלוקת קרקעות) בערים, שם בדרך כלל יש הסדר קרקעות. כשרצו לעשות שינויים בשטחים המוסדרים, הייתי מאשר אותם לאחר שהמודדים המקומיים הגישו את התוכניות לשינויים והמודדים שלנו ביקרו אותן.
 
מבין העובדים המקומיים ברמאללה כדאי להזכיר את הממונה המקומי, ניקולא חורי, נוצרי מרמאללה. אם אני זוכר נכון, הוא נשאר שם עוד מתקופת המנדט. הוא היה המנהל האדמיניסטרטיבי של המשרד. כשחורי פרש לגמלאות החליף אותו בחור בשם ח'אלד, יליד אחד הכפרים ביו"ש, כנראה מאזור ג'נין. הוא נחשב ל"ילד פלא" ונשלח ביוזמת אגף המדידות ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. הוא נסע אחר-כך לארה"ב, אולי עזב שם את מקצוע המדידות. עוד ראוי לציון מודד אחראי, צעיר יחסית, ושמו גַ'אסְר או יאסר. היה גם מודד בשם חַ'אטֵם, והיה עוזר מודד בשם מַרוּאַן.
 
העובדים המקומיים למדו רובם בקלנדיה, בבית-הספר למדידות של אונר"א (סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם). לא זוכר כמה שנים הם למדו בבית-הספר, אבל הבוגרים קיבלו, נדמה לי, תעודת עובד מוסמך. המודדים הפרטיים, שהגישו את התוכניות לצורך רישום, היו מודדים מוסמכים, שחלק מהם למדו בקלנדיה.
 
במהלך העבודה היו גם אירועים לא נעימים: באחת הנסיעות שלי מרמאללה לבית-אל רגמו אותי באבנים. אני לא נפגעתי אבל הרכב ניזוק. במקרה אחר הייתה לי תקלה ברכב. עליתי למשרד ואחד העובדים המקומיים טלפן למכונאי מקומי, שתיקן לי את התקלה באופן זמני. יכולתי לנסוע באוטו, אבל התחושה הייתה לא נעימה.
 
בתקופת עבודתי ביו"ש עברתי באוניברסיטת תל-אביב קורס שאורגן על ידי אגודת המודדים המוסמכים. עמדתי בבחינות וקיבלתי תואר מהנדס.
 
בשלב מסוים הגיעה אלינו תרצה ורדי ממפ"י. הייתי עמוס בעבודה ולא עמדתי בקצב. תרצה הגיעה כדי לעזור לי. היא לא ישבה ברמאללה אלא בבית-אל ועסקה גם בעבודות נוספות עם המנהל האזרחי. בשנים האחרונות היא הייתה נציגת המרכז למיפוי ישראל במנהל האזרחי.
 
פרשתי לגמלאות בשנת 1994, עם סיום תפקידי כסגן קמ"ט מדידות באיו"ש.
 
 
תמונה 1166: ערב ראש השנה תשנ"ג (1992). יצחק רוטברג מקבל תעודת עובד 35 שנים מידי שר הבינוי  והשיכון, מר בנימין בן אליעזר ("פואד"), בעבר מתאם הפעולות בשטחים.