סיפורו של יהודה אריכא

ריאיון עם יהודה אריכא,28 באוגוסט 2003
ראיינו: ציון שתרוג, סרג'ו דוייב וחיליק הורוביץ

הלימודים בביה"ס למודדים בג'נין, 1943-1942; תיאור המחנה וההווי; שלבי עבודת המודדים לצורך הסדר המקרקעין; תיאור שיטת העבודה; העבודה במחוז ירושלים; מנהלי המחוז לאחר קום המדינה;כמה מילים של ציון שתרוג על תרומתו של יהודה אריכא למחוז ירושלים

נולדתי ב-31 ביולי 1923. הוריי ילידי הארץ, ירושלמיים. סבא וסבתא מצד אבא עלו מתימן בשנת 1898 בקירוב והתנחלו בירושלים, בנחלת שמעון הצדיק. סבא וסבתא מצד אמא נולדו בארץ.

למדתי בביה"ס למודדים בג'נין בקורס שארך שנה, ב-1943-1942, ואז עבדתי שנתיים כמודד. אחר כך התפטרתי ושירתתי באצ"ל.

להלן סיכום שכתב על זכרונותיו מהקורס בביה"ס למודדים בג'נין, ועל פעולת המודדים לצורך הסדר מקרקעין בתקופת המנדט:

והימים ימי חודש אב הלוהטים והבוערים, שלהי הקיץ של שנת 1942, עת סיימתי את חוק לימודיי בגימנסיה "בגרות". הגיעה פנייה מטעם מחלקת המדידות הממשלתית המנדטורית אל בוגרי הגימנסיה, ובה הודיעו על פתיחת בי"ס למדידות. הלימודים יתנהלו בתנאי שדה. לא עברו ימים מספר וכבר אנו ברשימת המועמדים. לאחר ריאיון עם סיר מיטשל (מנהל מחלקת המדידות) אושרנו כתלמידים מן המניין. רוב התלמידים היו ערבים מוסלמים ונוצרים מהמשפחות המיוחסות הנשאשיבים והחוסינים. נרשמו גם שני בדווים מחמולת שבט "אבו סיתה". רק ארבעה תלמידים יהודים נרשמו לביה"ס ולאחר כמה חודשים נשרו שניים. נותרנו אלישיב מיכאל ואנוכי, יהודה אריכא.

לאחר מספר ימים ארזנו את חפצינו ופנינו לתחנה המרכזית ברחוב צאלח א-דין בירושלים. אוטובוס "שירקת אל ערב" הסיענו לעיר ג'נין, שבה שכן ביה"ס למדידות. ברדתנו מהאוטובוס כבר הקיפונו נערים ערבים, יחפים. " יא אפנדי! אַמֵר!" פלט אחד הנערים, אך אני פטרתיו בתשובה שלילית. ידיעתי בשפה הערבית הצילתנו, לו ידעו כי יהודים אנו, כי אז לא היינו יוצאים שלמים מהם.

הרחוב הראשי בג'נין סאן מרעש. בתי הקפה המו מאדם. כאן התקבצו כל תושבי העיר הבטלנים ו"הרגו" את הזמן בשעשועים. לידי ישבו שני כפריים חסוני גוף, עיניהם אדמו משיכר. לרוחב פניהם נמתח שפם שחור וממורק. הם ישבו ושיחקו "שש-בש" כשלצידם הנרגילות בשלל צבעיהן. עשן כחלחל עלה היתמר טבעות טבעות. מדי פעם בפעם פלטו קללה עסיסית מתובלת במיטב סגנונם המלוטש. זה היה כעין תבלין למשחקם הלוהט. כה מנהגם כל הימים, מאחרים בנשף ומקיצים עם שליש היום.

לאחר שהייה קלה ומנוחה מעמל הדרך עקרנו את רגלינו ופנינו ללכת לביה"ס למדידות. על משטח שדה רחב היה ערוך מחנה אוהלים גדול. עשרות רבות של אוהלים כפולי יריעות היו ערוכים זה בצד זה בצורת מעגל. מהם יועדו חלק למשכן המורים והתלמידים. בתווך עמדו שני אוהלים גדולים. האחד שימש כחדר אוכל, השני כאולם הרצאות ולימודים. בצד עמדו שלושה צריפים גדולים ששימשו כמשרדים למנהל ולמורים ולאחסון ציוד ומכשירי מדידה. מעל הצריף התנוסס דגל המודדים, אדום-לבן. מעבר למחנה ניצבו אוהלי הפועלים עוזרי המודדים, ומעבר לכל המחנה, הרחק משם, נחפרו שוחות שוחות, בתי השימוש הנודדים, אשר מדי פעם נסתמו, ואז נחפרו שוחות חדשות.

כל שני תלמידים שוכנו באוהל אחד. פנים האוהל חולק לשלוש יחידות, החלק הפנימי האחורי שימש כמקלחת, בתווך חדר שינה, ומלפנים משרד.

כאן קיבלו את פנינו נציגי המחנה, ולאחר חילופי הברכות המקובלות כבדונו בקפה המסורתי המריר, אשר הפיג מעט את עייפותנו. לאחר שהייה קלה הובלנו אל אוהלנו.

השעה הייתה שעת צהריים. השמש היכתה בכל עוזה, ימי אב הלוהטים להטו שבעתיים בבקעה זו. עודנו מתקלחים ומזליפים על פנינו מעט מים צוננים להקל משרב היום, והנה קלטו אוזנינו צליל זמר עברי. "הייתכן?" שאלנו בתמיהה, "לא! אין זה כי אם תעתועי דמיון". אך הקול הלך וגבר וגם במילים עבריות הבחנו. הלוא זה שיר "הגדודנים" שלנו. צלילים אלה אשר כה קסמו לנו בעיר גויה זו, הפיחו בנו רוח חדשה. אש קודש וגלי חום סוערים זרמו בגופנו. היינו שיכורי אושר כאיש עברו יין, ובלא יודעין עקרנו ופנינו אל המקום שממנו בקע והדהד צליל השיר. ומה רואים אנו! עלם אדמוני יפה עיניים רכוב על גבי חמור ורעמת נער לו, אך עיניו יקדו ומבטו העז נפגש במבטינו. אחריו השתרכו 2 פועלי מדידה. "אי מזה" קראתי! "היש מושב יהודי במקום?" "לא", ענה העלם. לאחר שיחה קלה הוברר לנו שהוא אברך בביה"ס. היה זה מיודענו אליהו בית צורי ז"ל שחזר לסיים את לימודיו, ולאחר מכן הוסמך כמדריך שדה במדידות.

מחלקת המדידות הייתה מעוניינת למפות את הארץ בהקדם, בעיקר לדאוג להסדר הקרקעות ורישומן בספרי האחוזה. פתיחת ביה"ס למדידות נועדה להכשיר כמה שיותר מודדים שיחלו בקידום הקדסטר. הלימוד נמשך שנה אחת בלבד, וכדי שהפרויקט יצליח קיבלו התלמידים שכר חודשי, דמי כלכלה והוצאות. התלמידים שהו במחנה ביה"ס במשך החודש, ורק בסוף כל חודש נסעו הביתה לחופשה של 4-3 ימים.

במחזור שלי סיימו כ-25 תלמידים. פוזרנו בכפרים כדי להאיץ את המדידות להסדר המקרקעין, וכך הצליחה מחלקת המדידות לפזר בכל חלקי הארץ 20-15 קבוצות מדידה נוספות לצורך הקדסטר. כל קבוצה כללה 4-3 מודדים, 7-6 פועלי מדידה, טבח ושומר.

פעולת המודדים לצורך הסדר המקרקעין הייתה כדלהלן:

א.פקיד ההסדר מכריז כי באזור מסוים ייערך סימון של גבולות מגרשים, כדי לערוך מדידות ולרכוש זכויות. כל מי שיש לו תביעות לבעלות על חלקת אדמה, היה צריך להגיע למקום שנקבע.

ב.פקיד ההסדר ומודד מטעמו, בנוכחות בעלי הקרקעות, סימנו את המגרשים והכינו תרשים בקנ"מ מקורב (CROQUIS).

ג.מודדי מחלקת המדידות יצאו לשטח עם התרשימים, וסימנו צלעונים. קצה מהלך הצלעון, יהיה קשור משני קצותיו לטריגים. באזור בנוי סומן צלעון TRAVERS. בשטח פתוח פוזרו נקודות שנמדדו בשיטת החיתוך. נקודות הצלעון נחתכו מ-4-3 נקודות טריג שהקואורדינטות שלהן ידועות.

ד.מפת הכפר חולקה לגושים, לרוב בקנ"מ 1:1,250. בשטח עירוני, בגלל ריבוי הפרטים, הקנ"מ של הגוש היה 1:625. בשלב זה החלה המדידה הקדסטרית המתבצעת בשיטת המשיחה. מדידת הגבולות והפרטים נמדדו בשדה באמצעות ניצבים על קווים הקשורים לצלעונים ונרשמו ישירות  בשדה בפנקסי שדה מיוחדים. פנקסי השדה נשלחו ללשכה הראשית להתוויה ולחישוב שטחים.

המחנה שלי התמקם לראשונה ביבניאל. שהינו כאן 7-6 חודשים עד שסיימנו את מדידת אדמות המושבה. משם עקרנו לחטין הערבית ומשם למגדל השוכנת ליד טבריה, וכך עקרנו ממקום למקום. בעקבותינו הגיעה קבוצת מודדים כדי לערוך ביקורת שדה לגושים שמדדנו, ובידיה רשימה שכללה הערות שונות לבדיקת טעויות והשלמות ולבדיקת מידות ישירות בין נקודות הגבול של החלקות. לאחר מכן נשלחה מפה מוקדמת לפקיד ההסדר כדי לקבל את הערותיו לגבי החלקות השונות, ושוב יצא המודד לשדה לתקן את גבולות החלקות ולהכין מפה סופית. בהתאם למפה הסופית הכין הפקיד המסדר את לוח הזכויות.

(עד כאן הסיכום של יהודה אריכא)

אתה היית בקורס הראשון או השני בג'נין?
אני לא מכיר אף קורס אחר. אולי היה עוד חצי קורס, שארך שלושה-ארבעה חודשים. הקורס שלנו ארך שנה.

בקורס שלכם השתתפו שני אנשים שכדאי להזכיר את שמותיהם...​
היה איתנו אליהו בית-צורי, שלימים נודע כלוחם נועז בלח"י (כידוע, יחד עם חברו אליהו חכים ז"ל הוא התנקש בלורד מויין בקהיר, שהיה מיניסטר המושבות הבריטי ודאג למנוע עליית יהודים לארץ ישראל. הם נתפסו וועלו לגרדום). אליהו בית צורי היה בקורס שלפנינו, שהיה חלקי וארך 4-3 חודשים. אח"כ היה איתנו עוד חודש-חודשיים ועזב. לא קיבל הסמכה. בין היהודים היינו אני, מיכאל אלישיב ומשה לוי שנהרג אחר-כך עם הל"ה כשנשלח כתגבורת לגוש עציון. משה לוי למד 5-4 חודשים ולא החזיק מעמד. היה איתנו גם מחמד יונס אל חוסיני, מהמשפחה של עבד אל קדר אל חוסיני שנהרג בקסטל. היו בקורס עוד אנשים מהמשפחות הערביות המיוחסות: אל חוסיני, נשאשיבי ואל עלמי. אתה מכיר את ברגותי? זה שעכשיו יושב בבית הסוהר? אחד מהמשפחה שלו היה אתנו בקורס.

מה למדתם בקורס?
למדנו בעיקר קדסטר. הבריטים רצו להחיש את עבודות הקדסטר, זה היה חשוב מאוד.

יום אחד שיחקנו כדורגל, תלמידי הקורס נגד הקומנדו הבריטי. ניצחנו אותם 0:2. אני הבקעתי את שני השערים. בין השחקנים היו שרף נשאשיבי, ברגותי, אנוכי, וגם אלישיב. אני הייתי הצעיר ביותר, וכל שחקן שקיבל כדור מסר אלי. כל המעמסה נפלה עלי. השחקנים הבריטיים אמרו אחד לשני: PUSH HIM BACK, THE BLACK ONE. אחרי המשחק, מנהל ביה"ס, ג'מאל האשם, היה מרוצה ונתן לי חופשה של שלושה ימים.

המחנה שלנו התחלק ככה: היה ראש המחנה, OFFICER IN CHARGE. בפיקוחו היו 4-3 מודדים ו-7-6 פועלי מדידה. כל מודד היה ראש קבוצה וקיבל חמור לסחיבת הציוד. קראו לזה DONKEY ALLOWANCE (נתינת חמור למודד). ה-OFFICER IN CHARGE קיבל סוס.

הבוס שלי היה לוקסטון הבריטי, שישב במטה הראשי, ה-HEADQUARTER

לא היה משרד מדידות בירושלים בתקופת המנדט? פתחו אותו רק בשנת 1949 כשצבי שפירא (שהיה המודד המחוזי הראשון) התחיל?
לא, שפירא היה כמה שנים לפני כן.
בתקופת המנדט שפירא היה OFFICER IN CHARGE, היה ראש קבוצה.
הוא נכנס לתפקיד ישר עם קום המדינה, אבל לא לפני קום המדינה.
(ציון מסכם: שפירא קיבל את תפקיד מנהל המחוז ב-1949, כשנפתח המשרד הראשון של המדידות בירושלים.)

 אלישיב ואתה לא שירתתם בצבא הבריטי?
אלישיב ואני לא היינו בצבא הבריטי, היינו ב"צבא של לוקסטון" (SURVEY OF PALESTINE).

ומתי התחלת לעבוד בשרות המדינה?
ב-1947 התפטרתי והלכתי לאצ"ל. ב-1946 פוצצו את האגף שבו היה מחוז ירושלים (של מחלקת המדידות) והאגף הזה נפל.

כשהייתי באצ"ל ב-1947, חליתי בדלקת ריאות חריפה, ואז די, גמרנו. לא הייתי יותר במחתרת. בצבא בכלל לא הייתי. כשעזבתי את האצ"ל פתחתי בית ספר פרטי, שבתקופת המנדט נקרא SHAKESPEARE SCHOOL. תקשרנו עם כל מדינות ערב על-ידי התכתבות. לימדנו בעיראק ובכל המדינות הערביות. אחרי קום המדינה קראו לביה"ס מכון הרצל. לימדנו את כל המקצועות: השלמה לבגרות, שיחה באנגלית רהוטה, הדפסה, קצרנות והנהלת חשבונות. במכון הרצל לימדנו רק בארץ. עד סוף 1950 ניהלתי את בית הספר. בסוף 1950 הזעיקו אותי למחלקת המדידות. סגרתי את בית הספר וחזרתי למדידות. הייתי עובד ממשלה ואסור היה לי לעבוד ב-2 משרות. אלישיב (אלישקוב דאז) המשיך לעבוד במדידות (כשאני ניהלתי את ביה"ס), ובשנת 1952 עזב (ציון שתרוג מתקן: אלישיב עזב ב- 31.3.55) והקים משרד מדידות פרטי.

מ-1950 עבדתי במחוז בירושלים. בשנים 1952-1950 הייתי מזכיר המחוז. אחר-כך יצאתי כמודד קבוע להכנת הקדסטר, יחד עם אלישיב, עד שהתפטר. הייתי מודד בכיר או מבקר בכיר. מ-1960 הייתי סגן המודד המחוזי עד 1975 בערך. אחר כך הייתי ממלא מקום המודד המחוזי כשאליאב חלה, ומילאתי את תפקידי על פי ההנחיות מתל-אביב.

כמה מילים של ציון שתרוג על תרומתו של יהודה אריכא למחוז ירושלים

צבי שפירא היה המודד המחוזי הראשון. עזרו לו יהודה אריכא ומיכאל אלישיב. שניהם היו מומחים לקדסטר ולרישום מקרקעין. הם היו אלה שהחזיקו את המשרד. כל מי שבא למחוז למד אצלם. אף אחד לא ידע לבקר תכניות כמו אריכא.

הבעיה הכי קשה הייתה פענוח הקושאנים התורכיים. היו מביאים אותם ליהודה, שהיה היחיד שידע לפענח אותם. הוא שירת גם את הטאבו ואת משרדי הממשלה האחרים.

את שפירא, שעבר לעבוד על הקדסטר בעכו, החליף בר, שמונה על-ידי אלסטר. בר עבד במחוז ירושלים כמה שנים, עד שעבר לנהל את מחלקת ב"ת (ביקורת תכניות, פע"מ של היום). במקומו הגיע בצלאל אליאב, איש דתי ויליד אנגליה, שלא למד בארץ. לאליאב היה קשה לנהל את המשרד, והוא עסק במחקרים. מי שמונה להיות בעל זכות חתימה היה פליקס מזרחי, שהגיע למחוז פעם בשבוע, אבל מי שניהל בפועל באותה תקופה את המשרד, היה יהודה אריכא. אריכא לא יכול היה לקבל באופן רשמי את ניהול המשרד כיוון שלא היה לו רישיון למודד מוסמך.

אחר-כך הגיע אנדריי פלדמן לעבודת שדה, זכה במכרז וקיבל את תפקיד המודד המחוזי. יהודה אריכא נשאר סגנו. פלדמן עבד עד שחלה ונפטר. אחרי פלדמן מילא פליקס את תפקיד המודד המחוזי, כשבפועל אריכא עדיין החזיק את המשרד. כל זה, עד שהגיע שוקה כרמלי ב-1995.

 

המשרד בירושלים נבנה כולו על יסוד אחד - יהודה אריכא. הוא הביא לירושלים את המקצועיות ואת המומחיות שרכש עוד בג'נין. הוא הדריך עשרות עובדים כאן במשרד.​