ראיון עם פרופ' שמחה דורון

לשעבר מודד במדור שדה, עובד במדור חישובים,
ובתפקידו האחרון – מנהל גף חישובים
ראיין: חיליק הורוביץ, אב תשס"ד, יולי-אוגוסט 2004

מודד שדה החל מ- 1951, במדור חישובים מ- 1964, ראש המדור עד הפרישה ב- 1996: בראיון פירוט המורים בביה"ס למדידות בחולון (שנת 51' / 52') ושמות תלמידים בביה"ס ב- 3 המחזורים הראשונים (רשימה חלקית); מנהלי מדור שדה, תמונות בהן מצולמים מודדים בעבודתם בנגב, צילום למזכרת עם דוד בן-גוריון; ביה"ס הגבוה למדידות (56' / 57') – צוות המורים וחלק מהתלמידים. מדור חישובים (שנות ה- 60' עד ה- 90'): על גוסינסקי, מנהל המדור, ועוזריו – מרים רוסטובסקי וליברכט; עובדי המדור (כולל תמונות מהשנים 1964 ו- 1971).


תמונה 1066: שמחה דורון, יולי 2004

מלחמת העולם השנייה, העלייה ארצה
נולדתי בורשה, פולין, בשנת 1931. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בווהלין, כיום באוקראינה. אמי, אחי ואני חיינו תחת הכיבוש הנאצי, וכמעט שנתיים התחבאנו ביערות לאחר שהנאצים חיסלו את היהודים בגטו בֵּרֵזְ'נוֹ, העיירה בה חיינו. אבי נהרג שנה אחרי הכיבוש. בעת חיסול הגיטו אמי הייתה בעבודות, ולקחה אותי, ילד בן 11, ואת אחי, בן ה - 8, כי רצתה שנהיה יחד איתה. כך ניצלנו שלושתנו. שוחררנו מהכיבוש הנאצי בסוף שנת 1943, כשהצבא הרוסי כבש את האזור. אחי נרצח ע"י כנופיה אוקראינית חודשיים לפני ששוחררנו, כך ששרדנו רק אמי ואני. בגלל המלחמה לא למדתי בצורה מסודרת. למדתי כשנה בביה"ס עממי לאחר הכיבוש הרוסי. אחר כך עברנו מהאזור בו היינו, כיום באוקראינה, לקרקוב בפולין. שם היינו בערך שנה וחצי. למדתי שנה, בשנת 1945-46, בביה"ס תיכון. הלימודים מומנו ע"י הג'וינט. בשנת הלימודים הזאת למדנו חומר של שנתיים.

אחרי פוגרום  בעיר קיילץ שמצפון לקרקוב, בשנת 1946, עזבו מאות אלפי יהודים את פולין, וגרו בגרמניה ובאוסטריה במחנות עקורים. אנחנו היינו ברוֹזֵנְהַיים, מחנה ילדים ונוער בבואריה, כ- 60-50 ק"מ ממינכן. משם עברנו, במסגרת עליה ב', במשאיות לצרפת, ליד מרסיי, שם היה מחנה עליה. משם, ב- 1947, עלינו על האוניה "אקסודוס", "יציאת אירופה" בשמה העברי. באוניה היינו מאורגנים, כנוער, במסגרת של קיבוצים. הקבוצה שלי אמורה הייתה להגיע ללוחמי הגיטאות. הסיפור ידוע, הבריטים החזירו אותנו חזרה לאירופה. ישבנו באניית הגירוש חודשיים בנמל צרפתי, כי לא רצינו לרדת מהאניה. אח"כ העבירו אותנו להמבורג, שם חילקו אותנו ל- 3-2 מחנות. גם באונייה וגם במחנות השתדלנו להתארגן  במסגרת של לימודים. עלינו לארץ שוב ביולי 1948. לאנשי "אקסודוס" ניתנה עדיפות. כשהגענו לארץ, אמי קיבלה דירה בבית נטוש ביפו, ואני, עם רדתי מהאניה, התגייסתי לצבא. הייתי אז בן 17. שרתתי בצבא שנתיים, מ- 1948 עד 1950. עברתי קורס תותחים אנטי-אוויריים ואח"כ עברתי לגדוד תותחי שדה. מפקד הסוללה שלי היה גיורא גודיק, האמרגן המפורסם.

הלימודים בבית הספר למדידות, מחזור שני, 1951-1950
לאחר השחרור ב- 1950 הגעתי ללשכה להכוונת חיילים משוחררים ביפו. הופניתי לקורס מפעילי מכונות ערבול בטון. אני, שבחופשות עבדתי כפועל בניין פשוט, ראיתי בקורס הזה תחילת קריירה. אבל, כשיצאתי מהלשכה פגשתי מישהו ששירת איתי בצבא, והוא אמר לי: "שמעתי שיש קורס למדידות". חזרתי ללשכה, לבחורה שישבה שם, מאחורי חלון קטן מסורג. אני עמדתי בחוץ, והיא דיברה איתי מעבר לסורגים. אמרתי לה ששמעתי שיש קורס למדידות והיא אמרה לי שלקורס הזה צריך השכלה תיכונית. אני הייתי רחוק מהשכלה תיכונית אבל אמרתי לה: "בסדר, אני אשלים את החסר". בדיעבד, הסתבר שתעודת בגרות לא הייתה תנאי בל-יעבור, אבל היא כנראה קיבלה הנחיות לומר את מה שאמרה. קיבלתי ממנה כתובת לאן לפנות, וכך הגעתי למחלקת המדידות. הכל היה ע ניין של מקריות. אם לא הייתי פוגש את החבר בצאתי מלשכת ההכוונה, יתכן שמסלול החיים שלי היה שונה לגמרי: העבודה, החברים, וכל היתר…

במחלקת המדידות, אליעזר שישא ריכז את הטיפול בנושא ביה"ס למדידות. שישא עבד במחלקת המדידות עוד בתקופת המנדט. אני לא יודע מה הייתה השכלתו הפורמלית, אבל הוא היה בעל ידע רב במתימטיקה, באסטרונומיה, ובכלל, היה איש עם השכלה רחבה מאוד. הוא גם כתב ספרים: על יהודים במדע ועוד. הגעתי לשישא והוא הכניס אותי למנהל מחלקת המדידות, יוסף אלסטר. אלסטר היה דמות בעל הופעה מרשימה, גבוה, הזכיר במקצת את הנשיא לינקולן. אלסטר שאל אותי למה אני רוצה ללמוד מדידות. עניתי לו שהשתחררתי מהצבא ואני רוצה ללמוד מקצוע. כאן עשיתי שטות ואמרתי לו שיש לי בעיית שמיעה. חשבתי שזה יהיה לטובתי. הוא ענה לי שמודד צריך לשמוע טוב, והבנתי שכאן אני מפספס. בינתיים צלצל הטלפון, הוא נהייה עסוק, ואמר לשישא שיקבל אותי למבחנים.

המבחנים נערכו במחסני מע"צ, צריפים בקצה רחוב קראוזה בחולון, ליד מקוה ישראל. רוב הנבחנים היו חיילים משוחררים ועולים מעירק. אנחנו, החיילים המשוחררים, באנו, כמו שהיה נהוג אז, במכנסיים קצרים וסנדלים. מה שהרשים אותי, זה שהעולים מעירק, שרובם היו בעלי השכלה,  הופיעו בחום הכבד של אמצע הקיץ בחליפות שחורות. השאלות היו רשומות על הלוח, ולפי הבעת פניהם נראה היה לי שהן היו קלות בשבילם. לעומת זאת, לנו לא היה בסיס מתימטי, והשאלות נראו די קשות.


תמונה 800: הכניסה לביה"ס למדידות במחסני מע"צ, סתיו 1950.
תלמידי המחזור השני בביה"ס. משמאל לימין: מוסקוביץ', שמואל לוין, עמוס ינובסקי, יהודה דלטיצקי, אדק איינס, שמחה דורון.

המבחנים נערכו ב- 2 כיתות. היינו בסה"כ 60-50 נבחנים. לפני  המבחן לקחתי כמה שיעורים פרטיים במתימטיקה, דברים אלמנטריים. אני זוכר ששישא אמר לי שהמבחן יכלול, בין היתר, שאלות  בטריגונומטריה ובחישוב בלוגריתמים. בסופו של דבר, המבחן כלל שאלות במתימטיקה ובהשכלה כללית. הייתה שאלה, למשל, מה הספר החשוב ביותר לדעתך? מי הסופר החשוב ביותר? שאלות מהסוג הזה. השאלות היו כתובות על הלוח, ואנחנו ענינו בכתב. לא הייתי בטוח שהצלחתי. אחרי המבחנים היינו צריכים להגיע בתאריך מסוים למחלקת המדידות, שם פירסמו רשימה מי עבר את המבחן והתקבל ללימודים. הגעתי וראיתי ששמי, קראו לי אז דוֹבְּרוֹ שְקְלַנְקָה, לא מופיע. פניתי למזכירה, והתברר שנפלה טעות וכן התקבלתי.

התחלנו את הלימודים. למדנו בשתי כיתות מקבילות. בכיתה אחת למדו עולי עירק וכמה ילידי הארץ. בכיתה השנייה למדו יוצאי פולין ובולגריה וגם כמה ילידי הארץ. החלוקה הזו לכיתות נעשתה בגלל אילוצי שפה. שני המורים, שניהם מהנדסים גיאודטיים, היו יוליאן פמיליאר ומשה רינג. פמיליאר עבד לפני המלחמה בעיריית ורשה כמהנדס גיאודט, ולרינג היה משרד פרטי למדידות בורשה. שניהם היו חברים מנוער של אלסטר, עוד בפולין. אלסטר היה ציוני ועלה ארצה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. שר העבודה, בנטוב, מינה אותו לאחר הקמת המדינה לתפקיד מנהל מחלקת המדידות. לשלושה האלה, אלסטר, רינג ופמיליאר, קראנו "השלישייה". לזכותו של אלסטר יש להגיד, שהוא הקים בעזרת שני המורים האלה את בית הספר למדידות, שהעמיד דור חדש של מודדים. באותה תקופה  היו בארץ מעט מאוד אנשים עם השכלה גיאודטית.

רינג ידע קצת עברית ולימד את ה"עירקים", שקלטו מהר את השפה העברית, וחלק מילידי הארץ. הוא ניהל את ההרצאות בעברית. פמיליאר, שלימד בכיתה השניה, הרצה ברוסית מתובלת בפולנית, ובגרמנית מתובלת באידיש. בכל אופן, אני, שלמדתי בכיתה שלו, הבנתי אותו כי היה מורה יוצא מהכלל. ה"בולגרים" הבינו את הרוסית שלו. המורים הנוספים היו משה ארז שלימד פוטוגרמטריה; שישא שלימד מתימטיקה; גאול מכליס שלימד שרטוט. הוא היה שחקן כדורגל עוד מתקופת המנדט, וזו הייתה פריבילגיה לכדורגלנים אז, שהבריטים נתנו להם עבודה במשרד ממשלתי. חוץ ממנו היו כדורגלנים גם האחים מוסטה ושלמה פוליאקוב. מוסטה עבד, למיטב זכרוני, בהסדר קרקעות, ושלמה, שהיה האבא של פולי מהגשש החיוור, עבד במדור טופוגרפיה.

הלימודים התנהלו כך: בבוקר למדנו גיאודזיה עם פמיליאר ורינג, כל אחד בכיתתו. אחרי הפסקת הצהריים למדנו בכיתה מאוחדת שרטוט אצל גאול, מתימטיקה אצל שישא, ופוטוגרמטריה אצל ארז. את החומר התיאורטי שלמדנו בגיאודזיה בבוקר אחד, תירגלנו למחרת בבוקר בשדה. בשדה היו שני מתרגלים, שה"פולנים" בינינו קראו להם אסיסטנטים: שמואל לוין וצבי שנבך.

אני למדתי במחזור השני של ביה"ס, בשנת 1950-1951. במחזור הראשון, שנה לפני (1949-1950), למדו, בין היתר, יוסק'ה משולם, ציון שתרוג, שמואל לוין, צבי שנבך, שעבדו אחר-כך במחלקת המדידות. שני האחרונים היו, כאמור לעיל, מתרגלים במחזור שלי. למד איתם, למיטב זכרוני, גם מרדכי רוזנבאום. רוב הבוגרים עבדו אח"כ בשוק הפרטי. איתי, במחזור השני, למדו, בין היתר, יענקל'ה הורן, שמעון נסטור, ישראל קטלן, שעבד אח"כ במחלקת חישובים. ב- 1952, במחזור השלישי, למדו אברהם אביבי, דוריס שהרבני, שעבדה אח"כ במחלקת חישובים, אברהם מור ומוסא סבן שעבד אח"כ בפוטוגרמטריה. בית הספר נקרא אז  ביה"ס למדידות. הבוגרים קיבלו תואר מודד מועמד. אחרי המחזור השלישי  הפך בי"ס לדו-שנתי ונקרא בית הספר הגבוה למדידות. מי שסיים את הלימודים בביה"ס הגבוה למדידות היה רשאי, אחרי הגשת דיפלומה ובתום התמחות בת שלוש שנים, לגשת לבחינות מודד בעל רשיון (מודד מוסמך). באיזשהו שלב, עד 1956, ביה"ס עבר ממחסני מע"צ לתל גיבורים בחולון. ב- 1956 למדתי שנה נוספת, וזה כבר היה בתל גיבורים.

אלכסנדר לוי היה מזכיר בית הספר מראשיתו ועד שנסגר. אחר כך הוא ניהל במחלקת המדידות את הארכיון של בית הספר.

עם סיום הלימודים בבית הספר למדידות, מחלקת המדידות קלטה את התלמידים הטובים. יתר הבוגרים נקלטו בשוק הפרטי ובמוסדות ציבוריים, כגון עיריות והקרן הקיימת לישראל. הבוגרים, אני חושב, היו מעוניינים לעבוד במחלקת המדידות. זו הייתה עבודה קבועה עם משכורת סבירה.

העבודה במדור שדה, 1964-1951
לאחר הלימודים התקבלתי למדור שדה במחלקת המדידות. המנהל היה רוזנשיין, שהחליף אחר-כך את שמו לאל-עמי. הוא עבד במחלקת המדידות עוד בתקופת המנדט. כך היה גם סגנו, צבי פדבה. את רוזנשטיין החליף פוטוריאן, ופדבה המשיך להיות סגנו. עם יציאתו של פדבה לגמלאות, קיבל את תפקידו יוסק'ה משולם. אח"כ היה פיצול במדור שדה, כשישראל בריק היה אחראי על עבודות יסוד, שכללו איזון מדויק וטריאנגולציה; שמעון נסטור היה אחראי על עבודות הפיתוח; ופליקס מזרחי ריכז את נושא הקדסטר.

רוב העבודות במדור שדה היו מחוץ לתל-אביב. המשרדים הפרטיים, והם לא היו רבים, לא היו בנויים לעבוד במקומות רחוקים כמו בגליל או בנגב. סדר העבודה היה כזה: המודדים היו מגיעים כל יום ראשון עם המזוודה, ובסידור העבודה נקבע מי ייסע לאן. היינו יוצאים לשטח לשבוע, והיו מקרים שיצאנו לשבועיים, למשל לאילת או לתמנע, שם עשינו עבודות טופוגרפיות במכרות הנחושת. עבדנו בשיטת השולחנית, כשהמודד מכין מפה ישר בשטח.

עבודתי הראשונה הייתה באילת ב- 1951. עשינו אז חלוקת שטח לצורך הקמת השכונה הראשונה בעיר. התגוררנו ב"מלון" הראשון באילת, באחד המבנים הראשונים בעיר, שהיו בנויים מחימר. ה"מלון נמצא ליד אום רשרש, לא רחוק מהים. לפנינו מדדו ציון שתרוג ויוסק'ה משולם, טריאנגולציה באילת, כבסיס לעבודות פיתוח העיר.

בהמשך עבדתי בכל רחבי הארץ. הגענו בדרך כלל למקומות שתקענו בהם את היתד הראשונה, למשל בערד, שם עשינו חלוקת מגרשים של הרובע הראשון של העיר.

(לשאלה איפה עבד, נעזר בתמונות שהביא ומספר:) ב- 1952, יש פה תמונה, עשינו מדידות טופוגרפיות בטל-שחר.

תמונה 802:
מדידות טופוגרפיות בטל שחר, 1952. השלושה מצד שמאל: פועלים מהמושב, יוצאי רומניה. שמחה דורון – שני מימין. יחזקאל יתים – ראשון מימין. כורע – עוזר המודד אהרונוב.

ב- 1954 עשינו עבודות טופוגרפיות בשדה-בוקר, שם זכינו להצטלם למזכרת עם דוד בן-גוריון.

תמונה 804:
מדידות טופוגרפיות בשדה בוקר, אפריל 1954. תמונה עם דוד בן-גוריון, רוה"מ הראשון של מדינת ישראל. ראשון משמאל: האי חנוך. שני: יוסף בריל (עוזר מדידות).  שלישי: בן-גוריון. לידו: שמחה דורון. שני מימין: דוד חכם.לידו חייל מהנח"ל. ליד בן-גוריון עומד ילד שהזדמן במקרה.

מדדנו שוב באילת ב- 1957. באותה שנה עשינו בתרשיחא מדידות טופוגרפיות לצורך הקמת העיר מעלות, ומדידות טופוגרפיות בכורנוב, לפני הקמת דימונה. גרנו במחנה פועלים בכורנוב. עבדו שם סוללי כביש שגרו באוהלים. אנחנו, המודדים, קיבלנו צריף למגורים. המיטות בצריף היו צמודות אחת לשנייה, ללא רווחים ביניהם. אלה היו התנאים בשנות ה- 50'. אני זוכר שהכנו בדימונה מפות טופוגרפיות גם בשיטת השולחנית. העבודה על סמך צילומי אוויר עוד לא הייתה מפותחת בארץ.


תמונה 810: המודד שמחה דורון בעבודה עם שולחנית. מדידות טופוגרפיות לצורך הקמת העיר דימונה, שנת 1957. עשינו מדידות פוטוגרמטריות בגליל בשנת 1959.

תמונה 815: ליד נקודת טריאנגולציה M55 סמוך לעילבון, שנת 1959. משמאל לימין: פועל המדידות יחזקאל חפץ, שמחה דורון והנהג קנובלר.

ב- 1960 עשינו מדידת בסיס לנמל אשדוד.

תמונה 818: מדידות בסיס להקמת נמל אשדוד, 1960. המודדים משה ניניו במרכז ושמחה דורון (מתכופף למכשיר).

 
תמונה 819: מדידת בסיס להקמת נמל אשדוד, 1960. שמחה דורון עם משרוקית, נותן אות לקריאה בו-זמנית של השנתות בעת מדידת מיקום היתדות.

חזרתי לדימונה ב- 1961, למדידות לצורך בניית העיר.

תמונה 820: המודד שמחה דורון עם שולחנית ותיאודוליט WILD. עבודות מדידה להקמת דימונה, שנת 1961.

בערד עשינו, בספטמבר 1962, מדידות לצורך חלוקת מגרשים ברובע המגורים הראשון.

תמונה 821: המודד שמחה דורון עם תיאודוליט WILD, כנראה  T1, בעת מדידות להקמת רובע המגורים הראשון בערד, ספטמבר 1962.

 ב- 1961 סופחתי למכון הגיאולוגי לצורך מדידות לחיפושי נפט בנגב.

תמונה 824: מדידות לצורך חיפושי נפט ליד תל מלחתה, יולי 1961. עבודה עם שולחנית ומכשיר אלידדה, שבעזרתו שורטטו כיוונים באופן גרפי ונמדדו מרחקים.
משמאל: המודד שמחה דורון. במרכז: בדואי תושב המקום. מימין: עוזר מדידות מטעם המכון הגיאולוגי.

אני רוצה לספר קצת על האווירה במחלקת המדידות בשנים הראשונות. בשנת 1951 האווירה הייתה "מנדטורית". אפשר היה לראות פקידים עם השרוולים השחורים. הכל היה מאוד מסודר, שמרני ונוקשה. אולי לא היו אנשים מקצועיים, לא היה מהנדס בעל השכלה גיאודטית (חוץ מאלסטר, פמיליאר, רינג וגוסינסקי), אבל היו תקנים והיה סדר. הכל היה נתון במסגרות. כשהגעתי היה תקן של נגר במחלקת המדידות, והיה גם תקן של סנדלר,  כדי לתקן את נעלי העבודה של אנשי השדה. היו גם קוריוזים: כשהיינו צריכים לקבל עיפרון חדש, האפסנאי, מר תמרי, דרש לראות את הזנב של העיפרון הקודם, וטען שניתן עוד להשתמש בעיפרון הישן עם הוספת ידית עץ לעפרון.

הלימודים בבית הספר הגבוה למדידות, שנת 1957-1956
במחלקת המדידות הייתה מדיניות לשלוח מדי שנה שניים או שלושה מודדים שלמדו שנה אחת במחזורים הראשונים, ללמוד שנה שנייה בבית הספר הגבוה למדידות. אני יצאתי ללימודים  בשנת 56' עם המודד יחזקאל יָתִּים. למדנו בשנת 1956-57 וחזרנו למדור שדה. יש לציין שבזמן הלימודים קיבלנו משכורת ממחלקת המדידות, וגם שילמו עבורנו את שכר הלימוד. הלימודים היו כבר בתל-גיבורים. למדנו אסטרונומיה אצל אלסטר ופמיליאר, גיאודזיה גבוהה אצל פמיליאר, פוטוגרמטריה אצל ארז, קרטוגרפיה אצל רינג, גם פרצלציה בצורה מפורטת יותר אצל רינג. מרקוזה תרגל בפוטוגרמרטיה. למדנו גם השקיה ושמאות. בית הספר היה דו-שנתי. בשנה הראשונה למדו מקצועות של שנה א', ואנחנו הצטרפנו לתלמידי השנה השנייה. באותה תקופה התחיל להסתמן מחסור במועמדים למקצוע המדידות.

תמונה 812: שמחה דורון בביה"ס הגבוה למדידות, 1957.

תמונה 809: סיום הלימודים בביה"ס הגבוה למדידות, 1957. עומדים משמאל לימין: יאיר גולדשטיין, שניים ששמותיהם לא זכורים, רביעי: שמחה דורון (מתחבא קצת), המורה  אליעזר שישא, נוי (שלישי מימין), שמואל זונדר, לא זכור (ראשון מימין). יושבים, משמאל לימין: רוזוב, פופוב, שפירא, הוניגסבלום, אליעזר, ומאחורי אליעזר (עם משקפי  שמש): יחזקאל יתים.

אחר-כך, אני לא זוכר בדיוק מתי, ביה"ס הפר להיות תלת-שנתי. על מנת להעניק לבוגרים תעודה אקדמאית הוסיפו לביה"ס עוד שנה, וסה"כ למדו בו 6 סימסטרים. אני חושב שביה"ס, במתכונת של שלוש שנים, המשיך ללמד עוד כשנה-שנתיים, ונסגר לאחר שנפתחה פקולטה לגיאודזיה באוניברסיטת תל-אביב. רון אדלר וכנראה גם פמיליאר, עברו ללמד  באוניברסיטת תל-אביב.

העבודה במדור חישובים,  1968-1964, 1996-1984

אחרי שסיימתי את שנת הלימודים השנייה חזרתי למדור שדה, בו המשכתי לעבוד בערך עד שנת 1964. מ- 1964 עד 1968 (בערך) עבדתי במדור חישובים על מנת להשלים את תעודת הבגרות. בלעדיה לא יכולתי לגשת לבחינות מודד מוסמך. כעובד מדור שדה לא יכולתי ללמוד, כי עבדתי מחוץ לעיר.

בדרך כלל, האנשים שעבדו בשדה לא היו מעוניינים  לעבוד במשרד, למרות התנאים הקשים בשדה. מי שעבד בשדה ולן מחוץ לבית קיבל אש"ל. האש"ל הוסיף סכום נכבד למשכורת וגם היה פטור ממס.

בכל אופן, כדי להשלים את תעודת הבגרות ביקשתי מהמנהל, אלסטר, לעבור למדור חישובים, והוא אישר לי את בקשתי. עבדתי בחישובים, כאמור, עד 1968 בערך, כשהשלמתי את הבגרות, וחזרתי לשדה. עבדתי בשדה עד שנת 1984-85 בערך. אז, לפי בקשתו של מנהל מדור חישובים, גיורא גולוד, חזרתי לעבוד במדור חישובים. עבדתי שם עד פרישתי לגמלאות בשנת 1996.

בתקופה הראשונה במדור חישובים היה בוריס גוסינסקי מנהל המדור. הוא היה מתימטיקאי, ופיתח שיטות עבודה רבות בחישובים גיאודטיים, שיטות שאיפשרו לאנשים חסרי השכלה גיאודטית לעבוד בצורה יעילה. הגדולה של גוסינסקי הייתה, שהוא פיתח שיטות ביקורת חישובים שניתן היה לגלות בעזרתן טעויות חישוב בצורה יעילה ביותר. בין היתר הוא הרכיב לוחות ביקורת, שבעזרתם ניתן היה לגלות את הטעות הקטנה ביותר בחישוב מצולעים. הוא שלח את הצעתו לאנגליה, למרכז המיפוי שם, וענו לו שעד היום לא חשב איש על הרעיון המקורי והפשוט הזה, וקראו לשיטה הזאת שיטת גוסינסקי. ככלל, בתוקף היותו בעל מקצוע מעולה, הוא היה בעל הסמכות העליונה בכל הקשור בחישובים גיאודטיים.

בתקופת המנדט, כשהמנהל היה בריטי, ידע גוסינסקי לשמור על כבודו כיהודי גאה. סופר עליו שהמנהל פגש אותו מאחר לעבודה. המנהל הבריטי פנה אליו ואמר: "איחרת, מיסטר גוסינסקי". הוא לא איבד את העשתונות, ועל מנת לשמור על כבודו ענה: "לא איחרתי אדוני, באתי לבקש יום חופש". בזאת הוא הפך את הקערה על פיה...

מדור חישובים מנה בשנות ה- 60'  כ- 20 איש. כעוזרים לגוסינסקי, מנהל המדור, ניהלו את העבודה מרים רוסטובסקי וליברכט. הם ישבו עם כל העובדים באותו חדר. גוסינסקי ישב בחדר נפרד. רוסטובסקי חילקה לעובדים את העבודות שהגיעו ממדור שדה, עפ"י התמחותם. אם העבודה דרשה ריכוז ודיוק, היא נתנה אותה למי שהיה ידוע כעובד דייקן. כשהיה צריך לעשות עבודה שדרשה מהירות, נתנו אותה למי שעבד מהר, וכך הלאה. היה לה פנקס בו היא רשמה מתי התקבלה העבודה, למי נמסרה לחישוב, מתי ועל ידי מי נעשתה הביקורת, ולמי נמסרה העבודה עם סיומה. ליברכט ניהל את כח האדם: חופשות, היעדרויות. מי שנעדר לשעה הורידו לו את זה מהחופשה השנתית.

מה שמעניין, זה שהצוות רוסטובסקי וליברכט, שעבדו במחלקת המדידות עוד מתקופת המנדט, עבדו בצורה שבלונית. היו טפסים ועבדו לפיהם, אבל יש לציין שהם היו יעילים מאוד, והעבודה התנהלה על הצד הטוב ביותר. הערכתי מאוד את הסדר ואת המסגרת, איך שהעבודה התנהלה. היה מעקב אחר התקדמותם של  עובדים חדשים. כל עובד חדש הועסק בחישובים פשוטים, ועם התקדמותו קיבל עבודת חישובים שדרשה התמחות רבה יותר. לכל עובד חדש הוצמד עובד ותיק שליוה והדריך אותו.


תמונה 827: מדור חישובים בפברואר 1964. משמאל לימין: ולטר שום, דוריס שהרבני, רוטשטיין, ישראל קטלן (עם המשקפיים), שמחה דורון, בני (שם משפחה לא זכור),
אורי שושני (מנהל מדור חישובים, עם העניבה), מרקו פנקס, חיים מרקוביץ', חמלניק (לא עובד חישובים), לילי פיש. יושבות: הימנית – מרים רוסטובסקי. השמאלית – זהבה (שם משפחה לא זכור).

 
תמונה 828: מדור חישובים, שנת 1971. עומדים: משמאל לימין: מיכאל חיים לוּקָה (מהנדס גיאודט, עולה מרומניה), שמחה דורון (עם העניבה), רוטשטיין, לובה אייגר, ישראל קטלן, ירחמיאל דויטשר, מרקו פנקס (לפניו, מתכופף, ולטר שום), חנה לנדמן, אדם יוסקוביץ', דוריס שהרבני. יושבת: לילי פיש.

בתחילת תקופתי השנייה במחלקת חישובים, ב- 1984, מנהל המחלקה היה גיורא גולוד. את התפקיד של גב' רוסטובסקי מילאה דוריס שהרבני. עוד עבדו ישראל קטלן, יחזקאל יתים, בוגדן שאת שם משפחתו איני זוכר, ליאוניד גורביץ, שהיה  עולה חדש, ואדם יוסקוביץ', שבא ממדור שדה.

אם אסכם את עבודתי במדור (אחר-כך במחלקת) חישובים: בתקופה הראשונה, מ- 1964 עד 1968, עסקתי בחישובים שוטפים. בתקופה השנייה מ- 1984 ואילך, עד פרישתי ב- 1996, עסקתי בהתחלה בעיבוד תצפיות של "איזון דרגה ב' ", שהתבססה על איזון מדויק. אח"כ נתמניתי לסגן מנהל מחלקת חישובים, ובשנתיים האחרונות הייתי מנהל המחלקה עד פרישתי לגמלאות. מספר פרויקטים שעשיתי בתקופה זו:
א.  הכנסתי את תוכנת חישובי הגיאודזיה ההנדסית למחשב  ה- PACKARD.
ב.  בנינו מחדש את מאגר תיאורי נקודות הטריאנגולציה במחשב. המאגר החדש איפשר לדעת לפי קוד   מסוים את סוג הסימון ואת מיקומו הפיזי בשטח.
ג.   עסקתי בקליטת עובדים חדשים ובהדרכתם. בראשית שנות ה- 90' היה גל של עלייה מרוסיה והגיעו למפ"י עובדים חדשים רבים.
ד.  הייתי בקשרים עם מודדים מוסמכים ועם משרדים גיאודטיים בגופים ציבוריים, כמו הקרן הקיימת לישראל, חברת החשמל וחברת "מקורות". לצורך פיתוח פרויקטים שלהם, הם נזקקו לעזרה בפתרון בעיות בחישובים גיאודטיים, ולקבלת חישובים "היסטוריים" שנשמרים אצלנו מאז ראשית תקופת המנדט.
ה.    קבענו מסגרות אחידות להגשת עבודות ע"י גורמי חוץ (משרדים פרטיים ומוסדות ציבוריים שעסקו במדידות) לביקורת במחלקת חישובים. עשינו זאת כדי שהעבודות שיוגשו לנו לביקורת יהיו בפורמט סטנדרטי, על מנת שנוכל להריץ את הנתונים בתוכנה של מפ"י.

תיאור העבודה במדור חישובים
במדור חישובים היו שלושה סוגי עבודות: עיבוד תצפיות שנעשו בשדה; הכנת נתונים לביצוע עבודות בשדה (בהיקף קטן); חישובים למדור קרטוגרפיה. מדור חישובים גם מילא תפקיד של ארכיון נתונים. כל חומר שהגיע מהשדה וכל חומר שחושב במדור, נשמר אצלנו החל מראשית תקופת המנדט. שיטת שמירת החומר הייתה יעילה מאוד, והתאפשרה נגישות לכל נתון בזמן הקצר ביותר. הבריטים הנהיגו שיטה, ואנחנו עבדנו לפי אותה השיטה. היה סדר. הסדר היה שם הדבר.

כל חישוב נעשה על ידי שני עובדים: המחשב והמבקר. המחשב עשה את עבודת החישוב, והמבקר ביקר את החישוב.

דוגמה לסדר: לכל עובד היה תא משלו. בגמר יום העבודה אסור היה להשאיר את החומר על השולחן. השולחן היה צריך להיות נקי בסוף היום. זה היה חשוב, כי אם למחרת מישהו לא הגיע לעבודה, ידעו למצוא את החומר בתא שלו.

עיבוד תצפיות שנעשו בשדה: תפקיד מדור חישובים היה לחשב, מתצפיות שנעשו בשדה, ערכי קואורדינטות X ו- Y פלנימטריות (מיקום) ו- Z אלטימטריות (גובה). במדידות שדה קיימים שלושה סוגי שגיאות: שגיאות גסות (טעויות מדידה), שגיאות מקריות (תלויות בדיוק המדידה) ושגיאות סיסטמטיות (שנובעות ממיכשור לא מכוייל). שיטות העבודה בשדה ובמדור חישובים איפשרו לגלות כל שגיאה גסה במדידה בשדה ובחישוב במשרד. שגיאות מקריות וסיסטמטיות תואמו במהלך החישוב, וזה במקרה שלא חרגו מהמותר לפי התקנון.

דוגמה לשיטת מדידה למניעת טעויות גסות: כל מרחק בשטח נמדד בפעם הראשונה בסרט מדידה באורך 20 מטר, ובפעם השניה בסרט שאורכו 30 מטר. בכך נמנעו טעויות במדידה, והתאפשרה העלאת דיוק המדידה, כממוצע של שתי המדידות. בזמן המנדט הבריטי היה לכל מודד פנקס אישי, שבו נרשמו כל העבודות שעשה, עם ציונים על טיב עבודתו. בזמני כבר לא עבדו עם פנקס אישי, אבל  מודד שלא שמר על נוהלי המדידה, היה נקרא לבירור.

כדי להימנע מטעויות אסור היה למודדים להעתיק פנקס שנעשה בשדה. הפנקס יכול היה להתלכלך בשדה או להקרע, אבל אסור היה להעתיק לפנקס חדש. עדיף פנקס מקורי, עם נתונים מקוריים שנכתבו בשדה, על פנקס נקי ומתוקן, כי קיים חשש שתעשה טעות בעת ההעתקה. אסור היה גם למחוק מספרים כדי לתקן את הנתונים. אם היה נדרש תיקון, היו מעבירים קו על המספר הישן, ורושמים מעליו את המספר המתוקן. הרישום בפנקסים נעשה בעט או בעפרון קופי, ובשום אופן לא בעפרון רגיל, כדי למנוע אפשרות למחיקות. העקרון היה, שניתן יהיה לראות את הנתון המקורי מלפני התיקון.

הכנות נתונים לביצוע עבודות בשדה: כפי שאמרתי, זה היה בהיקף קטן. מודדים נדרשו לעיתים לצאת לשדה ולאתר נקודות שנמדדו בעבר. במדור חישובים הכינו למודד נתונים לאיתור ולחידוש הנקודות. כאן הפעולה הייתה הפוכה: היה צריך לחשב מהקואורדינטות את הזויות והמרחקים כדי לאפשר את ביצוע העבודה בשדה.

חישובים למדור קרטוגרפיה: החישובים נעשו לצורך הכנת המפות במדור קרטוגרפיה. הם כללו התמרה בין קואורדינטות גיאוגרפיות, קואורדינטות של רשת ישראל, וקואורדינטותUTM  (רשת כלל עולמית). הקואורדינטות האלה מופיעות בכל מפה שנעשית במדור קרטוגרפיה, ואנו סיפקנו את ערכיהן לצורך הכנת המפות. חישובי התמרה נעשו, ונעשים גם כיום, לגורמי חוץ (מודדים פרטיים וגופים ציבוריים) תמורת תשלום.

איך חישבנו? בתחילת תקופת המנדט החישובים נעשו בעזרת לוחות לוגריתמים. עם הזמן עברו למכונות חישוב, בהתחלה ידניות ואחר-כך גם חשמליות. רוב מכונות החישוב, הן הידניות והן החשמליות, היו מתוצרת החברה השבדית FACIT. אחר-כך נכנס המחשב הראשון, PACKARD האמריקאי, עם תוכנה שפותחה במדור חישובים לפי הצרכים הספציפיים של המדור. הקושי בתיכנות המחשב הראשון היה בשל מגבלת כושר הזכרון של המחשב. במקביל למחשב ה- PACKARD  התחלנו להשתמש במחשב IBM שנמצא בבניין סמוך לאגף המדידות. הנתונים היו מנוקבים בכרטיסים מיוחדים אצלנו, והכרטיסים המנוקבים נלקחו ונמסרו למפעיל המחשב.

תמונה 826: שמחה דורון במדור חישובים, עם מכונת חישוב חשמלית של החברה השבדית FACIT. המכונה אפשרה ביצוע פעולות בסיסיות בלבד (חיבור, חיסור, כפל וחילוק).
בפעולות כפל וחילוק לא ניתן היה לקבל בו את מיקום הנקודה העשרונית. היה צורך לקבוע את מיקום הנקודה.

הכנסת המחשב הביאה למהפך בשיטת העבודה בחישובים. החישובים נעשו במהירות גדולה יותר לאין שיעור, ומה שחשוב - ללא טעויות חישוב. הטעות האפשרית היחידה הייתה אם הזינו את המחשב בנתונים שגויים. גם לא היה צריך לבקר את החישובים. במידה והתגלתה טעות בהכנסת הנתונים, היו מחליפים את הכרטיס שבו נפלה שגיאת הניקוב.

אם כבר מדברים על מהפכים, אז כדאי לציין גם את המהפכים שהיו בתחום השדה. המהפך הראשון היה הכנסת הדיסטומט (מכשיר למדידת מרחקים) בראשית שנות ה- 70'. עד אז מדדו בסרט. הכנסת הדיסטומט איפשרה מדידת מרחקים בסדר גודל של קילומטרים בדיוק של סנטימטרים בודדים ותוך שניות בודדות. המהפך השני היה הכנסת ה- GPS בראשית שנות ה- 90'. ה- GPS איפשר לקבוע בצורה ישירה קואורדינטות X ו- Y  וגבהים (Z) בדיוק של סנטימטרים.

אני רוצה לדבר קצת על השכלה וניסיון. רוב המודדים שעבדו בשדה לא התנסו בתהליך החישובים. לרוב אנשי החישובים לא היה נסיון בעבודות השדה. לי היה יתרון: הכרתי גם את עבודות השדה, כלומר, המדידות בשטח, וגם את עבודת החישובים. זה איפשר לי הבנה טובה יותר של העבודה בכללותה, וכמובן, השפיע על רמת העבודה.

כשסיימתי את הלימודים בביה"ס הגבוה למדידות לא יכולתי לקבל דיפלומה. בשביל לקבל דיפלומה הייתי צריך להשלים תעודת בגרות. עם קבלת תעודת הבגרות בשנת 1971 קיבלתי דיפלומה, ורק אח"כ יכולתי לגשת לבחינות מודד מוסמך. תעודת מודד מוסמך קיבלתי בשנת 1972. במשך השנים קיבלתי שלוש תעודות: בשנת 1951 תעודת מודד מועמד. בשנת 1957 תעודת סיום ביה"ס הגבוה למדידות. בשנת 1972 - תעודת מודד בעל רישיון (מודד מוסמך).

מתרגל בביה"ס לטכנאי מדידות במכון ויניק​
בשנת 1985 התחלתי ללמד בבית הספר לטכנאי מדידות במכון ויניק. המכון נמצא בבניין שנמצא בשטח ביה"ס החקלאי מקווה-ישראל. בית הספר לטכנאי המדידות היה שייך מבחינה אדמיניסטרטיבית למקווה-ישראל, אבל הייתה לו זיקה לאגף המדידות. מנהל בית הספר, חיים מרקוביץ', ורוב המורים היו עובדי האגף. האגף גם סיפק מכשירי מדידה וציוד נוסף.

הלימודים בבית הספר נמשכו עשרה חודשים. התלמידים למדו גיאודזיה הנדסית ומקצועות נלווים כמו אופטיקה, מתמטיקה, גיאוגרפיה ואנגלית טכנית. הלימודים כללו גם תרגילי שדה. דן שרני לימד גיאודזיה הנדסית. אני הייתי מתרגל בחישובי גיאודזיה. המתרגל בשדה היה יענקל'ה הורן, והחליף אותו שמואל חודורוב. בוגרי בית הספר קיבלו תואר טכנאי מדידות לאחר שהגישו עבודת גמר והגנו עליה בפני ועדת הסמכה .

בבית הספר למדו תלמידים שהגיעו מגופים ציבוריים כמו חברת החשמל, והקרן הקיימת לישראל. היו גם שהגיעו באופן עצמאי. בין התלמידים היו גם בני מיעוטים. עם סיום הלימודים חזרו התלמידים לגופים מהם הגיעו. חלקם יצאו למגזר הפרטי, וחלקם הגיעו לאגף המדידות.

אגף המדידות שלח לבית הספר במשך השנים עשרות עובדים להשתלמות מקצועית במקצועות הגיאודטיים. מדי שנה נשלחו מספר תלמידים. זאב קולר היה ממונה על ההדרכה באגף, והוא החליט מי ייצא להשתלמ ות מדי שנה. יצאו להשתלמות עובדים ממחלקות החישובים, הפוטוגרמטריה, הסדר קרקעות והפיקוח על המדידות. גם פועלי מדידות ממדור שדה יצאו להשתלמות.

בשנים הראשונות היו כיתות הלימוד בבית הספר מלאות. עם השנים קטן מספר התלמידים, ובית הספר נסגר בערך בשנת 2000. אני לימדתי בבית הספר עד שנסגר, גם אחרי שפרשתי לגמלאות.