סיפורה של שושנה נודלמן

מפגש עם גמלאי מפ"י, בוגרי תקופת המנדט י"ב אלול תשס"ג, 9 ספטמבר 2003

סיפורה של שושנה נודלמן, טלפנית בתקופת המנדט

העבודה כטלפנית החל מ- 1941; האחים פוליאקוב ובריקר  עובדי המרכז וגם שחקני כדורגל; נסיונות האצ"ל לגנוב מפות ממחלקת המדידות; חלוקת עזרי מיפוי בין ת"א ורמלה (מקום מח' המדידות של המדינה הערבית עפ"י החלטת החלוקה של האו"ם; מיטשל, מנהל מח' המדידות, ולה-ריי  סגנו; מערכת היחסים הטובה בין העובדים היהודיים והערבים; שביתת עובדי המדינה ב- 1947; העבודה בתכנון לאחר קום המדינה.

(כולל ראיון השלמה ב- 21 ינואר 2004)

התחלתי לעבוד במחלקת המדידות ב- 15 דצמבר 1941, בעזרת גיסי, שלמה פוליאקוב, והאנגלי סטולר, עובדי המחלקה. גיסי היה שחקן כדורגל בקבוצת הפועל תל-אביה. גם אחיו מוסטה. סטולר היה שופט כדורגל והכיר את האחים פוליאקוב. היו אז מעט קבוצות: הפועל ומכבי בתל-אביב, בירושלים ובחיפה, והיו גם קבוצות של הבריטים: חיל האוויר (RAF), משרד הבריאות (PHD) והמשטרה הבריטית. אגב, גם ישראל בריקר היה כדורגלן בהפועל ת"א. הייתה גם קבוצת כדורגל של מחלקת המדידות.

שלמה וסטולר הפנו אותי למיטשל, מנהל מחלקת המדידות. הלכתי אליו והתקבלתי, בתנאי שאוכל לעבוד גם בשבת. התחלתי לעבוד כטלפנית.

בתקופת המנדט הייתי טלפנית (עם קום המדינה כבר לא עבדתי בטלפון). הכרתי את כולם והיו לי כל מיני סיפורי הרפתקאות. אני לא יודעת אם מותר לספר, אבל אחרי המאורעות ... (מתקנת) ... לפני 1948 האצ"ל תפס טנדר עם חומר, שבו היו מיטשל, לה ריי, ואולי גם מנהלים נוספים, כמו לוקסטון, מק ארתור דיוויס ומנקין. הם סיימו את העבודה בשעה 02:00 ונסעו עם חומר הביתה, למושבה הגרמנית ביפו. את החומר היו צריכים להעביר לרמלה. בדרך, האצ"ל תפס את הטנדר, אז הם עזבו אותו וחזרו למשרד. בקיצור, נכנס מיטשל, המנהל, וצעק: "שושני (קראו לי תמיד בשם הפרטי), טלפני!". ידעתי למי צריך לטלפן. טלפנתי לשופט פרומקין, אח"כ לעירית תל-אביב, לנדיבי, מזכיר העירייה בזמנו של רוקח, והם סדרו את העניינים, ולמחרת בבוקר קיבלתי טלפון שהמזוודות וכל החומר נמצאים בתחנה המרכזית.

מה היה בטנדר? מפות?​​

אינני יודעת, מפות, מה שהיה שם ... אבל למחרת צלצלו ואמרו שאפשר לקבל את החומר. יותר אני לא יודעת. הוא רצה שאני אלך, אבל פחד לשלוח אותי, אז הוא לקח את קגן, הם נסעו לתחנה המרכזית ולקחו את כל מה שהיה שם. האצ"ל ניסה להשיג מפות גם בהזדמנות נוספת. הם הגיעו ערב אחד, קשרו את ג'ומעה בחדר ולקחו מפות שלא היו שוות, כי את החשובות כבר לקחו.

מי, ה"הגנה"?

בודאי (צוחקת).

מנהלי המחלקה הבריטיים גרו בבית מלון במושבה הגרמנית, "אימפריאל" או משהו אחר. שם גרה הפקידות הבריטית. אחר-כך הם עברו לשרונה. בשרונה גרו מיטשל, לה ריי, לוקסטון, מק ארתור דיוויס. כששרונה הפכה לבסיס צבאי הם עברו להתגורר ברמלה. המפקדה הראשית העבירה אותם.

פעם אחת מיטשל צלצל מרמלה, שאל אם הכל בסדר, ביקש מ מני לאסוף את כל הספרים שלו שהיו בחדר ואמר: "תקחי מה שאת רוצה לעצמך". לקחתי שלושה ספרים, אגב הם נמצאים אצלי עד היום. פתאום אנחנו שומעים קול ערבי. הוא השתתק, וגם אני. לקחתי את דנגור (מישהו מעיר: הוא היה הגזבר), הוא לקח את הטלפון, ואני, והמנהל ברמלה, ושמענו בדיוק ... כמובן שתיכף מסרנו למי שצריך למסור ... זה היה הקרב על הקסטל כשמה-שמו מת (חיים סרברו: זה היה עבד אלקדר אל חוסייני).

הוא (מיטשל) היה ברמלה?

הוא היה ברמלה. היה לו טלפון, וגם את כל הספרים שהוא היה צריך שלחתי לרמלה.

ברמלה היתה מחלקת המדידות של הערבים?

נחמה בן-דוד: כשעשו את החלוקה ב- 1947, עשו העתקים של גיליונות שדה, שלחו לרמלה חלק, וחלק נשאר אצלנו.

ברמלה, זה היה בסיס צבאי בריטי?

לא זה היה בבית פרטי. לקחו אותו (מתכוונת את מיטשל) ואת לה ריי. אגב, לה ריי היה האנטישמי היחיד במשרד.

לה ריי היה המנהל?

לה ריי היה סגן המנהל. מיטשל היה מנהל כל המלחמה. אני התחלתי לעבוד ב- 1939, פחות או יותר באתי איתו, אבל מיטשל הגיע לפני.

ספרי קצת על מיטשל.

מיטשל קרא לי "שושני". הוא היה נחמד מאוד. יום אחד קיבלתי טלפון מיפו להודיע למיטשל שהבן שלו נהרג בפלישה לנורמנדיה. הוא היה טנקיסט ונהרג ביום הראשון. לא יכולתי לספר לו, אז לה ריי סיפר לו. נדמה לי שהוא נסע הביתה (חיים סרברו: זה היה ב- 1944). אחר-כך הוא התאושש, והיה כרגיל.

כשהיה עוצר בתל-אביב, מיטשל היה שולח רכב לקחת אותי למשרד. פעם גם הגיעה המשטרה לאסוף אותי. היו לוקחים אותי ומחזירים אותי הביתה בסוף העבודה.

הוא היה טוב ליהודים?

הוא היה בסדר. האנטישמי היחיד שכן היה, היה לה ריי. את לה ריי לא שמעו ולא ראו. הוא ישב בחדר שלו. הוא היה אמנם סגן המנהל, אבל כמעט ולא נכנס ...

מה הייתה הדרגה שלו?

הוא היה אזרח. גם מיטשל היה אזרח. מיטשל היה מודד. הוא הגיע מרבת-עמון, שם היה מנהל מחלקת המדידות (נחמה בן-דוד מוסיפה: מיטשל היה עובר, מדי פעם, בין העובדים, בין השולחנות, היה מסתכל בעבודות ומדבר מדי פעם עם העובדים. זאב הלפרן מוסיף: מיטשל היה נכנס תמיד לדפוס, כי רצה לראות מה מדפיסים שם. הוא ידע שמדפיסים שם חומר סודי ).

בפעם הראשונה שראיתי את מיטשל צוחק, זה היה כשנכנס לחדר וראה אותי עומדת על כסא. הוא שאל: "מה קרה שאת עומדת על הכסא?". אז אמרתי לו: "עכבר ..." (צוחקת).

הוא דיבר פעם על רבת עמון?

לא איתי.

הוא היה בעבר בירדן, ודיבר ערבית מובהקת, יוצאת מהכלל. עברית – לא. הוא היה בתל-אביב יותר מאשר ביפו, למרות שהוא גר ביפו. המזכיר שלו היה מוריס וייסדורף, יהודי מאנגליה. מחלקת המדידות היתה בדרך יפו-ת"א לפני שעברה לכאן, לת"א, ב- 1929. בדרך יפו-ת"א היא היתה בבית וגנר, ליד גשר שלוש. היתה שם וילה של וגנר, גרמני שגר שם.

אחרי שמחלקת המדידות עברה לפה (לרח' לינקולן), מי היה שם?

אביבה אבני: ה- CID היה שם. הבולשת האנגלית (חיים סרברו משועשע: זאת אומרת שהבולשת האנגלית היתה ה"יורשת" של מחלקת המדידות).

האם עבדו כאן למבצעים מיוחדים?

לא. היו קצינים אוסטרליים וניו-זילנדיים במטה והם היו באים לכאן ...

הכינו כאן מפות של מדינות אחרות?

אולי, אני לא יודעת על זה.

(תוך כדי הסיפורים מציינת שריבק היה מנהל מחלקת המדידות בטבריה).

איך היתה מערכת היחסים עם הערבים?

היחסים בעבודה בין יהודים וערבים היו יוצאים מהכלל. אני זוכרת עובד ערבי צעיר שדברתי איתו, והוא סיפר לי באופן גלוי על חייו. או בשבת, למשל. בשעה 11:00 העובדים הערבים היו מסדרים שולחן והיו שולחים נער ליפו לקנות אוכל. חומוס, פלפלים חריפים… הייתי היהודיה היחידה שישבה איתם. זה היה בשבת. יהודים אחרים לא היו. מאז ועד היום לא אכלתי חומוס כזה.

מי שחיפש מצא אנטישמיות. אני לא חיפשתי.

היתה פעם, בערך ב- 1947, שביתה יהודית-ערבית בכל משרדי הממשלה. ה"מאכער" שלה היה חורי, ערבי, שעבד במשרד ממשלתי אחר בתל-אביב. אנחנו באנו לעבוד כרגיל, ובצהרים מיטשל התקשר למשטרה שתוציא אותנו מהמשרד. הלכנו כולם, כולל הנוצרים והמוסלמים, לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. שם התפצלנו, והנוצרים והמוסלמים הלכו לכנסיות ולמסגדים. היינו בבית הכנסת כל הלילה. חלק שחקו בקלפים. ישנו על הספסלים. למחרת חזרנו לעבוד. לא היה לי מושג למה שבתנו. הלכנו עם כולם.

מתי עזבת את המרכזיה?

תיכף אחרי קום המדינה. עברתי לתכנון, ושם עשיתי את החשבונות של  עובדי השדה. קיבלתי את הדו"חות שלהם וסיכמתי אותם: כמה שעות עבדו, כמה שעות נוספות… העברנו את הסיכומים לגזברות, ולפי זה קיבלו עובדי השדה את המשכורות. עבדתי שם עד הפרישה ב- 3 יוני 1973.​