ראיון עם ד"ר רון אדלר

 

שמי רון אדלר. נולדתי בורשה שבפולין. במלחמת העולם השנייה הגעתי לאנגליה, שם למדתי ועבדתי במוסד צבאי בריטי. במקביל למדתי גיאודזיה באוניברסיטת רֵדִינג משנת 1949 עד 1953. ב-1951 פרסמה הסוכנות היהודית  מבצע ליהודים שחושבים על עלייה ארצה. ניתן היה לרכוש כרטיס טיסה הלוך ושוב לישראל ל-3 שבועות ב-65 ליש"ט. אני חושב שמטרת המבצע הייתה לאפשר לאנשים לראות את הארץ ולהתרשם ממנה. היה לי בערך מחצית הכסף. לוויתי את שאר הסכום, ובאתי ארצה בשנת 51' בערך ביום העצמאות. הכול היה חדש, חגיגי ומושך. פנחס יואלי, שהיה מפקד יחידת המיפוי הצבאי, ראיין אותי, והבנתי שאם אבוא, תהיה לי עבודה, ועם הידיעה הזו חזרתי לאנגליה. ברגע שסיימתי את התואר ואת ההתחייבות למוסד הצבאי הבריטי, עליתי ארצה. זה היה ב-15 בספטמבר 1953.  הייתי בן 26.

 

תוך פחות מחודש לאחר עלייתי התחלתי לעבוד במחלקת המדידות, לאחר ריאיון אצל אלסטר. פניתי למחלקה כי שירתתי בצבא הבריטי ביחידת מודדים, שהיו בה למעשה כל הענפים של מדידות ומיפוי. פשוט הופעתי כאן, ביקשתי לדבר עם המנהל, ומאז עבדתי במחלקת המדידות, שהפכה לאגף המדידות ולאחר מכן למרכז למיפוי ישראל. הייתי המנהל הישראלי השני, אחרי 22 שנות ניהול של יוסף אלסטר ז"ל. מילאתי את התפקיד "רק"  21 שנים. אמנם הציעו לי להמשיך, אך החלטתי שאני רוצה לפרוש. פרשתי בשנת 1992. אני שמח על החלטתי זו, מפני שבניתי לעצמי חיים מקצועיים מסוג אחר אחרי שפרשתי.  כשהייתי מנהל לא היה לי זמן לעסוק בהוראה, במחקר ובעבודות מקצועיות, ויכולתי להתפנות לזה אחרי שפרשתי.

 

נוסף לתואר באנגליה, למדתי לתואר שני בארה"ב ולתואר שלישי בטכניון בארץ. פרסמתי 45 מאמרים, 2 ספרים וחוברת אחת של 90 עמודים שפורסמה ב-2 מהדורות. הייתי פרופ' אורח בכמה אוניברסיטאות מכובדות בחו"ל, ובטכניון אני נספח בדרגה של חבר הוראה בכיר נלווה, (שהוא למעשה פרופ' חבר בין הנספחים). 

 

ב-1953 התחלתי לעבוד במחלקת המדידות. התקבלתי לעבודה במדור פוטוגרמטריה, ושמונה השנים הראשונות שלי במחלקת המדידות היו כולן "פוטוגרמטריות". משה ארז היה המנהל שלי. הוא היה מנהל שדרש עבודה אבל היה הוגן. לא היה קל להיות כפוף לו, אבל למדתי ממנו הרבה. הפוטוגרמטריה עניינה אותי כתחום התמחות במדידות. עבדתי תחילה בעדכון גרפי של מפות, ולאחר מכן בהפעלת מכשירים ובביקורת של מיפוי שנעשה על-ידי אחרים. בסוף הייתי מפעיל של המכשירים המתקדמים ביותר במרכז. עבדנו במשמרות, ואני חושב שנחשבתי למפעיל טוב.

 

כשהגעתי למדור פוטוגרמטריה כבר היו במדור מכשירים פוטוגרמטרים ראשונים. היו שני אוטוגרפים 6A (מכשירים למיפוי מצילומי אוויר), והיה 5A לטריאנגולציות אוויריות ולמיפויים סופיים מדויקים במיוחד, שנקנו מהמכון הפוטוגרמטרי של ליף. יחד עם המכשירים הגיע אלינו מהמכון עזריאל מרקוזֵה, שאמור היה להדריך את העובדים ולפקח עליהם בקליטת המכשירים וגם לאחר מכן.  מרקוזה היה סגנו של ארז בפועל, אם כי בהתחלה לא הוגדר ככזה באופן רשמי.

 

אחרי שלושת המכשירים ממכון ליף, נוספו המכשירים הבאים (לפי סדר כרונולוגי): שני מכשירי  8A שהחליפו את מכשירי ה-6A, ומאוחר יותר נוספו עוד מכשירי A8. מכשיר 7A שהחליף את ה-5A ומכשיר 10A שהחליף את ה-7A.  ל-10A ול-7A הייתה יכולת מדידה של קואורדינטות. הגיע גם מכשיר 8B, אך החיים שלו היו קצרים מאוד. הוא לא ענה לציפיות. הגיע גם 1DSR של Kern, מכשיר אנליטי, ואחר כך מכשיר Leica (וילד), SD 2000.

 

האנשים שהפעילו את המכשירים נחשבו לפוטוגרמטריסטים מצטיינים. אני לא התחלתי מהפעלת המכשירים, אלא מעדכון גרפי, והגעתי להפעלת מכשירים בשלב מאוחר יותר, כשהייתי בטוח שיש לי ראייה סטריאוסקופית טובה ושהמשקפיים לא מפריעים לי. ראיתי בעבודה הזו אמצעי להתקדם. 

 

בהתחלה עשינו מיפוי טופוגרפי בקנ"מ  של 1:20,000 ו- 1:50,000. אלה היו קני-מידה של מיפוי טופוגרפי. אני עבדתי על המפות בקנ"מ 1:50,000. העבודה הייתה מאוד איטית, והעיבוד הקרטוגרפי של הסדרות האלה היה עוד יותר איטי. במיפוי ההנדסי והקדסטרי עסקנו יותר מאוחר, כאשר הגיעו המכשירים המתקדמים יותר, ה-7A ומאוחר יותר ה-10A. ה-7A היה מכשיר שיכול היה לבצע מיפוי בקנ"מ גדול. הפעלתי מכשיר יחד עם עוזר או עוזרת, כי נדרשו למיפוי שני אנשים, אחד במכשיר ואחד בשולחן ההתוויה שלידו. עשינו מיפויים טופוגרפיים, פיתוח בקרה בשיטות פוטוגרמטריות (טריאנגולציה אווירית) וגם מיפוי הנדסי (בקנ"מ גדול). השתתפנו גם בניסויים בין-לאומיים שאורגנו על-ידי האיגוד הבין-לאומי לפוטוגרמטריה.

 

מישהו הציע לאלסטר להוציא לאור סדרת מפות שקראו לה מפה כלכלית (שזה תרגום מילולי מפולנית). אני חושב שהמרצים בביה"ס למדידות, שהגיעו ארצה מפולין, הכניסו את הרעיון של המפה הכלכלית. מטרת המפה הייתה להציג שימושי קרקע, עיבודי קרקע ומלאי קרקע. חשבו בהתחלה על מיפוי בקנ"מ של 1:2,500 ואח"כ 1:5,000. זה היה מבצע שנדון לכישלון מראש. אלסטר שמע ממני ומאחרים שלמפה הכלכלית אין זכות קיום במדינת ישראל, מפני שהעיבודים החקלאיים משתנים בה לעתים כל-כך קרובות, עד שאי אפשר לשמור על עדכניות של סדרה כזו. נדמה לי שיש באיזשהו מקום בעולם מפה כלכלית כזו, אבל אני לא בטוח, ולא זוכר איפה.

 

בסופו של דבר, בתור פשרה, הוחלט על מפה טופוקדסטרית בקנ"מ 1:10,000. המפה הטופוקדסטרית הייתה אמורה לכסות את האזורים המאוכלסים של מדינת ישראל ולהחליף במשך הזמן את הסדרה בקנ"מ 1:20,000. אני הייתי במידה מסוימת שותף להכנת המפה הטופוקדסטרית. הייתי מעורב בשלבי כתיבת המפרט, תכנון הייצור והביצוע.

 

כל מי שעבד בפוטוגרמטריה באותם ימים הרגיש שהוא השמנת של השמנת במחלקת המדידות, וגם אני הרגשתי כך. זה לא היה קשור בסוג העבודה, או השאלה אם נהניתי מהעבודה. בדרך כלל, ואולי התרשמותי אינה נכונה, הפוטוגרמטריה אז לא הייתה עבודה שאפשר לאהוב אותה. אני מדבר על פוטוגרמטריה של אז, אבל גם בכלל. זו עבודה שמבוססת על הרבה ידע ומיומנות, והיא דורשת סבלנות בלתי רגילה ואורך-רוח.

 

עבדתי בפוטוגרמטריה שמונה שנים, עד שנת 1961. בתקופה שבה הייתי במדור מילאתי את כל התפקידים האפשריים, ועם זאת לא הייתי יותר מאשר רביעי או חמישי בסולם ההיררכיה בפוטוגרמטריה. הוותק שיחק שם תפקיד מכריע, וארז היה בהחלט הפוטוגרמטריסט המצטיין. הוא גם היה ידען גדול, ואני בהחלט הערכתי את הידע שלו. הבנתי שבקונסטלציה הקיימת לא אוכל להתקדם. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו דרסטי,  והחלטתי לעזוב וללכת ללמוד.

 

לימודי מאסטר בארה"ב 

כשעזבתי, חשבתי שאני הולך ללמוד פוטוגרמטריה בעיקר, וכשאחזור – אראה מה לעשות. נסעתי לארה"ב ולמדתי אצל פרופסורים מאוד מפורסמים באוניברסיטה בקולומבוס, אוהיו, שהייתה אז מרכז בין-לאומי ללימודים גיאודטיים, כולל פוטוגרמטריה. הפרופסור שלימד אותי היה שוויצרי בשם ברנדנברגר. הביאו אותו במיוחד לארה"ב כדי שילמד שם פוטוגרמטריה. עוד לפני הלימודים עשיתי פעולה מקדימה: היות שלא היה לי כסף ללימודים, ידעתי שאצטרך לעבוד. שנה לפני הנסיעה לארה"ב נסעתי לרומא על חשבוני באונייה תורכית, ומשם ברכבת מרומא ללונדון, על מנת לפגוש את הפרופסור הזה ולנסות לקבל אצלו עבודה. כשהגעתי ללונדון ונפגשתי איתו, ראיתי טיפוס שוויצרי טיפוסי חמור סבר, אבל היה בו גם זיק של אנושיות. אמרתי לו שאני צריך רבע שעה מזמנו והוא נתן לי 20 דקות. הסברתי לו מה אני רוצה לעשות, והוא אמר לי: "בעיקרון, אם אתה יודע פוטוגרמטריה, אתן לך איזושהי עבודה, אבל לא בסימסטר הראשון. בסימסטר הראשון אתה צריך ללמוד, להתאקלם באוניברסיטה". על סמך השיחה הזו, כשהגעתי שנה מאוחר יותר, היה לי כסף מספיק על-מנת לא להיות רעב ולשכור חדר בבית של משפחה מקומית.

 

אחרי  הסימסטר הראשון הוא נתן לי עבודה. בהתחלה זו הייתה עבודה של שרטט, ואחר כך של מפעיל מכשיר 7A. זה היה בשנת 61'. קיבלתי משכורת "ענקית" של 195 דולר לחודש, לעבודה של עשרים שעות בשבוע (חצי משרה), אבל קיבלתי עם המשכורת פטור משכר לימוד, שהיה 270-160 דולר לכל שלושה חודשים. באותם ימים זה היה הרבה כסף. עבדתי כשרטט שלושה חודשים. לא הייתי שרטט גדול, אבל אחר-כך האוניברסיטה קיבלה חוזה עם המכון לחקר אנטארקטיקה, ואני התחלתי לעבוד על טריאנגולציות אוויריות. עבדתי בתור מפעיל של 5A ואולי גם  7A.

 

עבודת המאסטר שלי הייתה על נושא פוטוגרמטרי. היא עסקה בקצב תנועת הקרחונים באנטארקטיקה על פי מדידות מתצלומי אוויר. זו הייתה עבודה מסובכת, כי לא היו נתוני בקרה פרט לקריאות האלטימטר, מד הגובה של המטוס. הגעתי לממצאים מהפכניים: הסתבר שתנועת הקרחון משתנה בין 825 מ' במרכזו ל- 3-5 מ' בלבד בצדדיו, בפרק זמן של עשרה חודשים. בצדי הקרחון יש חיכוך שבולם את תנועתו, ובאמצע - הקרחון יכול "לרוץ". אבל קרחון ליד הקוטב הדרומי לא יכול לנוע יותר מ- 2 מ' ביום.

 

קיבלתי ציונים טובים ותואר MSc. חזרתי  ארצה בהרגשה שאני יודע הרבה. זה היה בשנת 1963. כשחזרתי אחרי התואר, כולם כבר הסתכלו עלי בצורה אחרת. אלסטר הזמין אותי לשיחה ארוכה, והציע לי לנהל אחת צ-3 מחלקות: פוטוגרמטריה (ניהול אחד משלושת המדורים שם: גרפית, מכשירים, מיפוי ובקרה), קרטוגרפיה או שרטוטים. החלטתי שאני לא חוזר לפוטוגרמטריה. לימדו אותי בצבא הבריטי שכשאדם מסיים קורס קצינים הוא לא חוזר ליחידתו. נשארה לי הבחירה בין קרטוגרפיה לבין מחלקת שרטוטים (שנקראה אחר-כך מחלקת טופוגרפיה).

 

בראש מחלקת שרטוטים עמד עד אז אדם מאוד מכובד, קמינסקי, שהתחיל כפקיד מנדטורי. הוא פרש, והמחלקה חשבה שסגנו, שלמה פוליאקוב ז"ל, צריך לקבל את המחלקה. היה ניסיון למנות מישהו אחר, אך המחלקה התמרדה, והוא עזב. חשבתי שזה יהיה אתגר לנהל את המחלקה המורדת הזו. הגעתי למחלקה. פוליאקוב בא אלי ואמר לי בערך כך: "אני לא יכול לקבל אותך בזרועות פתוחות, אבל לא אלחם בך. אני גם לא מוכן למסור לך את המקום שאני יושב בו" (כי הוא ישב ליד שולחן המנהל). אמרתי לו: "תישאר במקומך, אני אעמיד שולחן במקום אחר". לקח לי שישה חודשים עד שלמדתי מה הם עושים והם למדו מי אני. היה לי מה ללמוד, כי לא הכרתי את המחלקה הזו, שטיפלה גם בשרטוטים, גם בהתוויות, גם בדפוס יד וגם בעוד כל מיני דברים. אחרי שישה חודשים השגתי שליטה בלתי מעורערת. אני זוכר שההחלטה העקרונית הראשונה שלי הייתה, ואני אומר את זה היום בחיוך, להפסיק לרשום בספר את העפרונות שמחלקים לעובדים ואת המחקים שמחלקים לעובדים. אמרתי שמי שצריך עיפרון יקבל עיפרון, ומי שצריך מחק יקבל מחק. לא צריך לדרוש ממנו שיחזיר את העיפרון שהתבלה או נגמר. צריך להסביר למי שאינו מכיר את האוירה שהייתה באותם ימים, שזו הייתה מעין מהפכה. אנשים לא הבינו מה קרה פה. זה היה דבר קשה לתפיסה. כך, לאט-לאט, קיבלו אותי, ואני זוכר שיכולתי להרשות לעצמי לעמוד בדלת ולהעיר לעובדים מדוע הם חוזרים מאוחר מהפסקת הקפה בבוקר. זמן ההפסקה הרשמי היה רבע שעה. העובדים חזרו אחרי 20 דקות, וזה היה בסדר, אבל היו כאלה שחזרו אחרי חצי שעה. את זה, בתור מנהל צעיר, לא הייתי מוכן לסבול. הערתי להם וראיתי שזה לא נורא, שאפשר להעיר לאנשים בלי להתרגז עליהם ובלי לאיים עליהם בסנקציות, והתחלתי גם ליהנות מזה.

 

מחלקת שרטוטים הפיקה בעיקר מפות הנדסיות לצורך פרויקטים של פיתוח, כמו בנייה וסלילת כבישים.

 

כעבור שנתיים הוצע לי תפקיד מהנדס הקדסטר הראשי, האחראי על ניהול על שלוש מחלקות: מחלקת שרטוטים (שהפכה לטופוגרפיה ביוזמתי), ביקורת תכניות וקדסטר. היו לי שם אגוזים קשים מאוד לפיצוח, כי מנהל ביקורת תכניות היה אדולף בר ז"ל, ומנהל הקדסטר היה קגן. במקומי נתמנה אלי פלד כמנהל הטופוגרפיה.​

 

תפקיד מהנדס הקדסטר הראשי היה משרה שלא אויישה במשך זמן רב, ורבים רצו בה. לאחר שקיבלתי את התפקיד, אמרתי לעצמי שאעשה בדיוק את מה שעשיתי במחלקת שרטוטים: לא נגעתי לא בבר ולא בקגן, דיברתי איתם יפה, ובסופו של דבר הם היו זקוקים לחתימה שלי. אני, כמובן, בהתחלה, חתמתי כמעט "על עיוור", אבל במשך הזמן אנשים התרגלו אלי, ואני כבר התחלתי לבצע כל מיני תפקידים עבור המנהל בכל מיני ועדות. ייצגתי את מחלקת המדידות בכל מיני כנסים בחו"ל. לאף אחד במחלקה לא היה, למשל, מושג על יישומים של לוויינים מלאכותיים בגיאודזיה. אני למדתי את זה, ונסעתי למפגשים שעסקו בנושא הזה בתור נציג של מדינת ישראל. לאט לאט גדל התיאבון שלי והרגשתי שאני צריך לנתק עוד פעם  את עצמי מהמחלקה לתקופה מסוימת, על-מנת שאוכל לעשות עוד קפיצה קדימה. ביקשתי חופשה, ונסעתי לצורך הוראה ומחקר באוניברסיטה שבה למדתי בזמנו. במשך שנה ניתקתי את עצמי מכאן, וכשחזרתי אמרתי שאני רוצה להיות סגן מנהל. ואכן, זכיתי בשנת 68' או 69', אני לא זוכר בדיוק את התאריך, להיות סגן המנהל. אשר סולל היה סגן המנהל במקביל לי, מעצם היותו מפקד יחידת המיפוי הצבאי. היות שלא היה רשום בשום מקום שמפקד יחידת המיפוי הצבאי יהיה אוטומטית סגן המנהל, אז באופן רשמי נחשבתי אני סגן המנהל. אחרי פרישתו של סולל מהצבא הוא התמנה לסגן המנהל למיפוי, ואני הייתי סגן המנהל למדידות ולקדסטר.

 

אשר סולל, מפקד יחידת המיפוי, מסר לאלסטר את המטלות שהגיעו מהצבא, והמטלות בוצעו. כדאי לציין שבימים כתקנם, לא בזמן מלחמה, אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, היה "מלך" בלתי מעורער. אם אלסטר רצה, הוא עשה, ואם הוא לא רצה הוא לא עשה. אבל אלסטר היה פטריוט גדול ובשבילו טובת המדינה הייתה לפני הכול. הוא לא שיחק משחקים אישיים, והוא עשה מה שטוב למדינה באותה העת. בתקופתו של סולל כמפקד יחידת המיפוי הצבאי, היחידה הייתה קטנטונת ולא היה לה בכלל כוח עבודה. מי שהתחיל להיות "אימפריאליסט" היה מתי פלט, מפקד היחידה אחרי סולל. מתי נכנס לתפקיד לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא בהחלט ניסה להפוך את היחידה לעצמאית. לא היה לו ידע אישי רב, אבל היו מספיק אנשים שיכלו לייעץ לו. לי, כמנהל אגף המדידות מאוחר יותר, היו לי חיים לא קלים איתו.

 

אלסטר למד גיאודזיה בטכניון של ורשה, שהיה מאוד מפורסם בלימודי הגיאודזיה לפני מלחמת העולם השנייה. הוא עלה ארצה בערך ב-1933. בנטוב, שר העבודה בשנת 1948, מינה אותו למנהל מחלקת המדידות. בנטוב הכיר את אלסטר קודם, ולכן אלסטר, במידה מסוימת, היה מינוי פוליטי. אבל לאלסטר הייתה השכלה במדידות, היה לו רישיון של מודד, והוא היה בהחלט אדם נקי כפיים. נטיותיו הפוליטיות לא השפיעו על עבודתו, ובוודאי לא על הגינותו. בשנים הראשונות לכהונתו הבין אלסטר את הצורך במדידות כתשתית לפיתוח המדינה, הן באזורים שהיו מפותחים במידה מסוימת והן באזורים שהיו שוממים. הצרכים החיוניים של המדינה גרמו לו לכלול בין משימות המחלקה את משימות המדידה, שהיום אינן נחשבות כמתאימות למוסד ממשלתי, מתוך שיקול שמעטים מדי ירצו לעבוד באזורים קשים ובתנאים קשים בתמורה מינימלית.

 

אלסטר הקים בית-ספר למדידות שהכשיר לראשונה מודדים בארץ. שני חבריו, משה רינג ויוליאן פמיליאר, היו מרצים ראשיים בביה"ס. הייתה לשניהם השפעה גדולה מאוד על אלסטר, לא תמיד לחיוב, כי הם חיו עדיין את הטכניון של ורשה או את הטכניון של לבוב, בעוד שאלסטר חי כבר את בעיות הארץ. אני לימדתי אנגלית בביה"ס, ולאחר שחזרתי מהלימודים בארה"ב, לימדתי גיאודזיה פיזית וגיאודזיה גבוהה.

 

אלסטר ניהל את מחלקת המדידות בכוחות עצמו. הוא לא האציל סמכויות. גם על ועד העובדים הוא שלט שליטה מלאה. ועד העובדים לא היה יכול לכפות את רצונו על אלסטר. הוא גם לא רצה לשמוע אחרים. זאת האמת. אותי הוא שמע רק כשהייתי איתו בחדר בארבע עיניים. רק כך יכולתי להגיד לו דברים שבשום פנים ואופן הוא לא היה מוכן לשמוע אם היו עוד אנשים בחדר.

 

אלסטר היה גם אלוף המשמעת. הוא ניסה לכפות משמעת נוקשה על העובדים, לא במובן הרע של המילה, כך הוא האמין. זו הייתה גישתו. אני יכול להעיד שבמשך כל השנים שהייתי כפוף לו, משנת 53' ועד שיצא לגמלאות בשנת 71', הוא ניהל את מחלקת המדידות ביד רמה. הוא צעק על אנשים ובא אליהם בטענות. הוא בהחלט התנהג כלפיהם כמו שליט יחיד. לכן, כשהחלפתי אותו, ראיתי לעצמי חובה לשחרר קצת את הפחד של העובדים מהמנהל. קראתי לזה ליברליזציה. היה גם צורך לשנות את הסגנון המבוסס על השכלה מזרח ומרכז אירופאית. לא היינו פתוחים לטכנולוגיות חדשות, והחשש שלי היה שמחלקת המדידות תישאר מאחור. עוד לפני שהתמניתי לתפקיד המנהל, נלחמתי להכנסת טכנולוגיות חדשות. אני זוכר שבתור המהנדס הראשי לקדסטר הופעתי בפני ציבור המודדים ואמרתי להם שבעוד זמן קצר הם יצטרכו לזרוק את הסרט ואת הפריזמה, כי במקומם יהיו מכשירים למדידת מרחקים. הם רצו להעלות אותי על המוקד. בפגישה הזו היו הרבה צעקות. כל המודדים אמרו שאני לא יודע על מה אני מדבר. צריך להבין שבשנת 1964 להגיד דבר כזה, זה היה כאילו אתה הוזה.

 

למדתי לתואר שלישי בטכניון בשנים 1970-1968. את הבחינה עברתי בספטמבר 1970. נושא עבודת הדוקטורט שלי היה סימולציה של רשת גיאודטית ראשית והשפעתן של מדידות אלקטרומגנטיות של מרחקים, של אזימוטי לַפְּלַס ושל התהליכים הנכונים לתיקון תצפיות על מערכת הבקרה הארצית. זו הייתה עבודה ראשונה של סימולציה בנושא גיאודזיה בארץ, ונדמה לי שגם בעולם.

 

מנהל אגף המדידות
ידענו שבשנת 1970 אלסטר הגיע לגיל 65, גיל הפרישה. האריכו לו את הקדנציה פעם אחת ופעם נוספת, ואז, ב-1971, נערך מכרז פנימי לתפקיד המנהל. למכרז ניגשו ארבעה מתמודדים: משה ארז, אשר סולל, אורי שושני ואני.  כולנו נכשלנו. הייתה לנו אחר-כך גם שיחה עם שר העבודה, יגאל אלון. אמרנו לו שצריך לפנות את הדרך לצעירים, ושמישהו מאיתנו צריך לקבל את התפקיד.  אלון לא התרגש מהדברים ואמר: "אתם תשבו בשקט, יהיה מכרז חיצוני, ותוכלו לגשת אליו". בסופו של דבר, כעבור כמה חודשים התקיים המכרז החיצוני. כולנו ניגשנו אליו, ושמעתי שהיו גם שני מועמדים מבחוץ שלא הופיעו בפני ועדת המכרז. המכרז נערך בירושלים בנציבות שירות המדינה, ב-23 באוגוסט 1971. בוועדה ישבו מנכ"ל משרד העבודה דאז, 3 או 4 פרופסורים, ביניהם אחד המנהלים הבכירים של יחידה הנדסית. זו הייתה ועדה מכובדת מאוד. כל אחד מאיתנו נכנס בתורו. אני לא יודע על מה דיברו האחרים, אבל אני דיברתי על החזון שלי, מה אני רוצה לעשות במחלקת המדידות, ומה אני חושב שחייבים לעשות. לאחר המתנה, יצאה מזכירת הוועדה והודיעה שאני זכיתי במכרז.

 

כעבור יומיים  קיבלתי הודעה רשמית על המינוי.המינוי היה תקף ל-6 חודשי ניסיון והוא התחיל ב-1 בספטמבר 1971. התחלתי לעבוד בזהירות, בידיעה שאני צריך, קודם כל,  לעבור את ששת החודשים בלי לגרום לזעזועים ולתת לעובדים להתרגל אלי.

 

כמנהל, התחלתי ליישם כמה דברים שחשבתי שחייבים לעשות. הדבר הראשון היה לסגור את בית-הספר הגבוה למדידות בתל-גיבורים. חשבתי שזה היה צעד לא נכון לתת לביה"ס, שעמד על גבעה בודדת בחולון, מעמד של בי"ס גבוה שאינו ברמה אוניברסיטאית. זה לא היה נכון לקיים בי"ס מסוג כזה. לכן העברנו את ביה"ס הזה בהדרגה לאוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1974 נסגר  ביה"ס הגבוה למדידות סופית. בשלב מסוים הבנתי שצריך לא רק לסגור את ביה"ס, אלא גם לוותר על הבניין שבו הוא שכן, ולהחזיר אותו למנהל הדיור הממשלתי - עישנו שם סמים ושברו חלונות, וכל מיני פושעים היו פעילים שם בלילה. עשיתי את הצעד הזה אף על פי שהרבה אנשים התנגדו לכך.

 

אחרי שמסרתי את השטח, היה צריך להמשיך לימודי מגמה לעוזרי מדידה. לימודי המגמה התקיימו בביה"ס "ויניק" במקווה-ישראל. נדמה לי ששמו היה "ביה"ס לטכנאי מדידה".

 

חשוב לציין שביה"ס למודדים בהחלט תרם את חלקו. הוכשר בו דור שלם של מודדים, שהיו מודדים טובים מאוד, ביניהם ציון שתרוג, ישראל בריק, פליקס מזרחי ויוסי קראוס. ציון ופליקס קיבלו השכלה אוניברסיטאית רק אחר-כך.   

 

דבר נוסף שיישמתי עם כניסתי היה רכישת טכנולוגיות שונות ומכשור אלקטרומגנטי ומודרני, כך שבהדרגה, גם במדידות הקדסטריות וגם במדידות ההנדסיות, הסרט הישן יצא משימוש. הוא הוחלף תחילה בטכיאומטריה אלקטרונית בשני מכשירים (תיאודוליט בנפרד, מד-מרחק בנפרד), ואחר-כך בטכיאומטריה אלקטרונית במכשיר אחד (TOTAL  STATION). התחלתי גם לעשות, כמעט בכוח, ניסיונות עם מכשירי GPS. בשנת 79' רכשתי שלושה מכשירי GPS, והתברר לי כעבור כמה חודשים שהחברה שקנינו ממנה את המכשור יצאה לשוק עם מכשור חדיש באופן מהפכני ביחס למכשירים שאנחנו רכשנו. באתי בטענות קשות מאוד לחברה הזו: "עשיתם לנו עוול. קנינו את המכשירים האלה בדצמבר, ובינואר יצאתם עם מכשיר חדש". כעבור כמה חודשים קיבלתי מהחברה הצעה לרכוש שלושה מכשירים חדשים בחצי המחיר.  קנינו אותם, ואת המכשירים שהיו אצלנו מכרתי בזול למודדים פרטיים. זו הייתה התחלת הפעילות עם מכשירי GPS.      

 

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כמנהל היה לעצור את הסדרות של מפות בקנ"מ 1:10,000 ו-1:20,000. עצרתי את העיבוד שלהן ואת הדפסתן, ובתקופה מסוימת החזקתי אותן במצב שהן היו ללא עיבוד קרטוגרפי אחרי מיפוי. היה קשה לעדכן אותן. היה מחסור בכוח אדם לעדכון ולעיבוד קרטוגרפי. זו הייתה משימה בלתי אפשרית לייצר גיליונות וגם לעדכן גיליונות. זה קרה כי במדינת ישראל באותה תקופה המפות התיישנו מהר מאוד בגלל הפיתוח המואץ. אני רוצה להדגיש שלא המיפוי הפוטוגרמטרי היה הבעיה. העיבודים היו הבעיה. הקרטוגרפיה והשרטוטים היו בנויים על עבודה ידנית. הכנת גיליון של מפה, ולא חשוב איזה, ארכה להערכתי שנה וחצי ברוטו, חמישה-שישה חודשים נטו. אם ניקח בחשבון שבמדינת ישראל רק באזורים המאוכלסים היו אמורים להיות 350 גיליונות בקנ"מ 1:10,000, וכ-80 גיליונות בקנ"מ 1:20,000, נראה שזו הייתה בהחלט משימה בלתי אפשרית להמשיך את הסדרות האלו באמצעים שעמדו לרשותנו אז ולא הייתה אפשרות להשתמש בכוח עבודה פרטי חיצוני לעבודות מסוג כזה. למעשה, זה גרם להתמוטטות המיפוי בקנ"מ של 1:10,000  ו-1:20,000, ובמידה מסוימת גם לחוסר עדכניות בקנ"מ 1:50,000, שם המצב היה יותר טוב, כיוון שהיו לחצים של הצבא למפות בקנ"מ זה, והייתה עזרה של הצבא במיפוי. הסדרה היחידה שהייתה פחות או יותר מעודכנת כל הזמן  הייתה הסדרה בקנ"מ 1:100,000, כי היו בה בסך-הכל עשרים וכמה גיליונות. יצאתי מנקודת הנחה שעלינו לטפל רק בסדרות שאנחנו מסוגלים לתחזק אותן. אסור היה לנו להשלות את הציבור.

 

אני זוכר את ההתנגדות העזה של כל מיני גופים להחלטה שלא לעדכן את מפות ה-1:10,000 וה-1:20,000. גם הצבא התנגד לכך, אבל אני לא ראיתי אפשרות לבצע את זה.

 

בתקופה שלי גם התחלנו לדבר על GIS (ממ"ג – מערכת מידע גיאוגרפי). כל המחקר וכל עבודת היסוד לפרויקט נעשו בשנות ה-80'. למעשה, הפונקציונאליות והקונפיגורציה של ה-GIS נקבעו באותה תקופה. זו הייתה עבודה שארכה זמן רב.  היינו צריכים לראות את כל החברות שמספקות את התוכנות ואת מכשור ה-GIS, ובסופו של דבר עשינו את ההחלטה הנכונה ובחרנו ב- Arc Info של  חברתESRI    . אנחנו עובדים איתם עד היום ואני חושב שאין לנו סיבה להצטער על כך. בכל הדברים האלו הייתה לנו עזרה של משרד האוצר, שהאמין שהצעדים שלנו הם הצעדים הנכונים. אחד הדברים שהפתיעו אותי, עם כל הניסיון שלי במקצוע, זה הבחירה בקנ"מ 1:40,000 לתצלומי האוויר המשמשים את המיפוי. אני לא יכולתי להתרגל לרעיון שקנה-המידה הקטן ביותר של צילום אווירי למיפוי הוא 1:40,000. אני עצמי עבדתי בצילומים בקנ"מ הרבה יותר קטן. הסבירו לי שבצילומים בקנ"מ  1:40,000 אפשר לייצר מפות בקני-מידה 1:25,000, 1:10,000 ו-1:5000. אי אפשר לעבוד עם תצלומי אוויר בקנ"מ קטן יותר, מפני שאנשים לא מסוגלים לפענח את הצילומים ברמה הדרושה למיפוי בקנ"מ גדולים. לפיכך ההחלטה לעשות כיסוי ארצי בקנה מידה 1:40,000 לצורך GIS הייתה ההחלטה הנכונה.

למעשה, מי שהכניס את ה-GIS  לפעילות נרחבת היה אביאל רון.​

 

לסיכום, בשנים שבהן ניהלתי את מפ"י, העברתי את המרכז לטכנולוגיות מערביות ולחשיבה מערבית. פיתחתי קשרים בין-לאומיים שתמיד היו לטובתנו, למשל שיתוף פעולה בינינו לבין ה-NGS האמריקאי (מכון גיאודטי לאומי), שיתוף פעולה עם ה-GEOLOGICAL SURVEY  בתחום המיפוי הטופוגרפי ושיתוף פעולה עם ה-ORDNANCE SURVEY  הבריטי בתחום המיפוי בקנ"מ "ביניים" 1:10,000.  אני חושב שעצרתי את האסונות הקרטוגרפיים שלנו כשעצרתי את סדרות המפות בקנ"מ 1:10,000 ו-1:20,000.

 

הזכרתי קודם את אביאל רון ז"ל. אני חושב שאביאל רון, שהחל לנהל את מפ"י בשנת 1994, שנתיים לאחר שסיימתי את תפקידי כמנהל, עשה מהפכות גדולות מאוד, והיה לו הישג בלתי רגיל בביסוס תפיסה של בסיס נתונים ספרתי לאספקת מידע ומיפוי. זה היה פרויקט שנעשה בהשראתו. עזרו לו הרבה מאוד אנשים, אבל הוא היה המנוע לביסוס התפיסה הזאת. בתקופתו, הפקת מפות מבסיס נתונים ספרתי הפכה להיות עובדה, והיום המרכז למיפוי ישראל מפיק מפות מבסיס הנתונים לפי הזמנת הלקוח. את זה אני בהחלט זוקף לזכותו. גם יחסי האנוש שלו היו מצויינים. זה היה דבר שבהתחלה לא יכולתי להבין, כי לא היה אצלו שום דיסטנס. יחד עם זאת הוא דחף דברים כמו בולדוזר.

 

המרכז למיפוי ישראל צריך להיות סמכות מקצועית עליונה בכל תחומי המיפוי. המרכז צריך לנהל את בסיס הנתונים הלאומי ולעסוק בהכוונת פיתוח על-ידי הכוונת מחקרים ופרויקטים לפיתוח. התמיכה בנושאים שסטודנטים רוצים לפתח היא כלי חשוב מאוד כיוון שהנושאים הללו עשויים להביא תועלת למקצוע. את כל זה המרכז למיפוי יודע יותר טוב מכל אחד אחר. לכן, מוסד כמו המרכז למיפוי ישראל חיוני בכל מדינה, ובמיוחד במדינת ישראל. אני חושב שהסיבה לקיומו של המרכז היא הצורך בסמכות מקצועית עליונה בכל תחומי המיפוי. אם היינו סומכים על חברות פרטיות שיפתחו פרויקטים ויחשבו על שיטות חדשות או על מכשור חדש, לא היינו מגיעים רחוק, כי חברה פרטית חייבת להרוויח, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לפתח דברים שאח"כ היא תתחלק בהם עם אחרים. חברות פרטיות צריכות להיות הגורם המבצע.