זיכרונותיו של מוסא סבן

בתפקידו האחרון במפ"י: ראש תחום פוטוגרמטריה
ראיינו: כרמלה שנצר, כ"א בכסלו תשס"ג, 26 בספטמבר 2003
ישראלה בן-דב וחיליק הורוביץ, ז' באדר תשס"ד, 29 בפברואר 2004

ילדות ונעורים בטורקיה; העלייה ארצה ב-1943 דרך סוריה/לבנון, מעצר בבעלבכ ובמחנה חייתורה בדרום לבנון, בריחה ארצה; גיוס לפלמ"ח ולחימה בחטיבת 'הראל' − פציעה בחולדה, ליווי שיירות לירושלים, לחימה בקדמת סיני במבצע 'חורב'; סייר אוויר בפצ"ן; לימודים בביה"ס למדידות (1952-1951, 1964-1963); משה ארז – מייסד הפוטו' במחלקת המדידות; הוראת הפוטו'; פוטוגרמטריה גרפית (שרטוט ידני) ופוטוגרמטריה אנלוגית (אופטומכנית) – פענוח במכשירים, שראשוניהם נרכשו בחברת 'ליף'; פירוט מכשירי הפענוח ושיטת הפעלתם; המצלמות האוויריות והשימוש בהן; כיסוי שיטתי ארצי (מ-1956); חברות התעופה שצילמו עבור מחלקת המדידות; הפרויקטים שנעשו במדור – עדכון מפות ישנות, סדרות מיפוי חדשות, נקודות בקרה למיפוי, סקרים (שימושי קרקע, למפקדי אוכלוסין, עבור משרד התיירות); מיפויים לקראת מבצע סיני ומלחמת ששת הימים; המהפכות בפוטו': הכנסת המכשירים האופטומכניים, הכנסת מחשבים, ממכשור אנלוגי לדיגיטלי, הממ"ג (מערכות מידע גיאוגרפיות) והאורתופוטו.​

 
תמונה 448:
מוסא סבן, ספטמבר 2003

התחלה בטורקיה ועלייה ארצה

התחלה בתורכיה
נולדתי בשנת 1924 בעיירה קטנה במערב טורקיה. ארבע שנים לאחר שנולדתי עברנו לאיזמיר. טורקיה, יורשתה של האימפריה העות'מאנית ששלטה בכל דרום-מזרח אירופה עד וינה, ובצפון אפריקה, עברה באותה תקופה מהפכה רצינית ביותר. המהפכה, שהתחוללה בשנת 1923 בהנהגתו של אטאטורק, התכוונה לשים קץ למלחמות שניהלה טורקיה עם שכנותיה ולהפוך את המדינה ממדינה אסלאמית-דתית למדינה מערבית וחילונית. בירת טורקיה הועתקה  מאיסטנבול לאנקרה, בוטלו  בתי המשפט הדתיים והשפעות הדת על ניהול המדינה, שונו  הכתיב וחלק של השפה, והוקמה אקדמיה לשפה וללשון שפעלה להוציא מהשפה את כל המילים הערביות והפרסיות ולסילוק השפעתן של שפות אלו על הטורקית. החינוך הפך להיות חינם, גם באוניברסיטאות, למעט בבתי-הספר הפרטיים. היהודים השתלבו במהפכה ואיש לא נגע בהם לרעה.

לתוך התקופה הזאת נולדתי. למדתי בבית-ספר יסודי יהודי ורציתי להיות רופא. כשסיימתי את לימודיי היסודיים לא התקבלתי לבית-ספר ממלכתי תיכון בגלל אפליה. יכולתי להיכנס רק לבית-ספר למסחר וכלכלה. זה סיכל את כוונתי להיות רופא. חברי ובן-דודי ואחרים שלמדו בבתי-ספר ממלכתיים טורקיים המשיכו ללמוד והפכו להיות רופאים מפורסמים, כיוון שצוות רופאים יהודים מגרמניה ואוסטריה היו הורה אז בבית-הספר לרפואה באוניברסיטת איסטנבול. 
סיימתי את בית-הספר התיכון בתקופת מלחמת העולם השנייה ונסעתי ללמוד באיסטנבול, כי לא הייתה אוניברסיטה באיזמיר. למדתי בבית-הספר הגבוה לכלכלה ולמסחר ברובע סולטן אחמד באיסטנבול. באותה העת היו שמועות על שינוי מדיניות לרעת היהודים. את אבי לקחו למחנה עבודה במזרח טורקיה, סמוך לגבול הרוסי. מאחר שאבי היה המפרנס היחיד לא יכולתי להמשיך ללמוד וחזרתי לאיזמיר בתום חודשיים בלבד של לימודים. לאחר שחזרתי, התייעצתי עם אמי והחלטתי לעלות לארץ ישראל עם עוד שני חברים. 
העלייה לארץ ישראל
בתחילת יוני 1943 ארזנו מזוודה קטנה וברכבת נסענו לדרום-מזרח טורקיה, במטרה להגיע לתחנת הרכבת של חאלב שבסוריה. שם, נאמר לנו, יש שליחים מישראל. מעניין לציין שמסילת הברזל נסללה לפני שקבעו את גבול טורקיה-סוריה בדרום, והרכבת שנסעה למזרח טורקיה נכנסה לסוריה, הגיעה לחאלב, ושבה לגבול הטורקי. כשהגענו לתחנת הרכבת בחאלב חיפשנו את השליח מישראל ולא מצאנו אותו. לא יכולנו לחזור לטורקיה כי לא היה לנו מספיק כסף. תחנת הרכבת הייתה מלאה חיילים בריטים  ששמרו בכל מקום. רגע לפני שהחלה הרכבת לזוז בחזרה לטורקיה, החלטנו לגשת לחייל בריטי ולומר לו שאנו בורחים משם ולבקש ממנו שימסור אותנו למשטרה הסורית. 
בהיותנו בתחנת המשטרה, כתבנו פתק לראש הקהילה היהודית בחאלב. באותה תקופה הייתה ליהודים השפעה עצומה ולאחר מספר שעות שוחררנו והועברנו לבית כנסת בעיר. נשארנו שם כחודשיים, ולא עשינו דבר חוץ מאשר להתפקד פעמיים ביום לפני קצין צרפתי ולעשות חיים. מהסוכנות בארץ שלחו לנו 4-3 לירות ליום דמי מחייה, וכל משפחה, בתורנות, הייתה מארגנת ומביאה לנו אוכל. 

לאחר חודשיים כבר לא הייתה לנו סבלנות לחכות לשליח הסוכנות שיעזור לנו להגיע לארץ-ישראל. קיבלנו החלטה, שהתבררה בהמשך כטיפשית, להגיע לביירות ומשם לעבור איכשהו את הגבול לישראל. לא הצלחנו להשיג אישורי תנועה ומעבר שהיו אז חובה בנסיעות בסוריה, אבל קיווינו שהכול יעבור חלק. יצאנו באוטובוס מחאלב בשעה חמש בבוקר ובערב הגענו לראס-בעלבכ, ליד שדה התעופה הלבנוני ריאק. להפתעתנו היה שם מחסום חדש של הצבא הסורי. התברר שבאותו יום  קיבלה לבנון עצמאות. הפרידו את לבנון מסוריה והייתה שם תחנת ביקורת גבולות. היינו צריכים להציג תעודת זיהוי ותעודת מעבר. היינו שישה יהודים באוטובוס, ללא תעודות זיהוי. עצרו אותנו והעבירו אותנו לתחנת משטרה בבעלבכ. הכניסו אותנו לבית-סוהר גדול שהיה שם. לא היו שם יהודים ולא יכולנו לתקשר עם אף אחד.

בבית הסוהר היינו יומיים-שלושה. משם הועברנו לבירות בליווי משטרתי. שם שפטו אותנו ודנו אותנו לחודש מאסר ולהחזרה לטורקיה. כשיצאנו מבית הסוהר לאחר חודש, חיכתה לנו משאית ובה נסענו כשלוש-ארבע שעות. הגענו לג'זין, לא הרחק מהגבול עם ארץ-ישראל. הכניסו אותנו למחנה חייתורה שמדרום לג'זין, מחנה ריכוז של לגיון הזרים הצרפתי, שהושיבו בו את אלה שערקו מטורקיה. היו שם כמאה טורקים מוסלמים, מהם כ-70-60 כורדים שנכלאו בגלל מעשים פליליים שביצעו בטורקיה, לרבות הריגה. פגשנו שם עוד כמה יהודים מאיסטנבול. עבדנו שם עבודה קשה ומפרכת במכרות פחם. 
כעבור כארבעה-חמישה חודשים היו שמועות שעומדים להעביר את המחנה למרוקו. באותו רגע החלטנו  לברוח. כעבור מספר ימים ניסה יהודי מאיזמיר לברוח והשומרים ירו בו למוות. אנחנו חיכינו. אחר-כך ברח יהודי אחר, מאיסטנבול,  ונתפס לא הרחק מהגבול, על גשר על הליטני. החזירו אותו למחנה ושברו אותו לגמרי במכות. לאחר מכן הכניסו אותו ל- Tombo ("קבר") במרכז המחנה, שם הוא יכול היה רק לעמוד. השאירו אותו שלושה-ארבעה ימים בשמש, בלי אוכל ובלי מים. כולנו חויבנו לראות את הטקס כשהביאו אותו.
לאחר מספר ימים הגיע למחנה מפקד חדש, סגן צעיר כבן 25. כעבור יומיים-שלושה הזמין אליו את כל היהודים שהיו במחנה. כשנכנסנו אליו, כיבד אותנו בקפה, בתה ובעוגיות. היינו מלאים כינים ונעלנו נעלי עץ. הוא התחיל לדבר אתנו כשווה אל שווים. כולנו דיברנו צרפתית. המפקד שאל אותנו למה נתפסנו והסברנו לו שרצינו לעלות לפלסטינה. הוא הוציא מפות של האזור והראה לנו איפה אנחנו ואיפה ארץ-ישראל. אמדתי מיד את המרחק שלנו מהארץ ב-50-40 קילומטר. זיהיתי בשטח כמה ואדיות וראיתי במפה את נהר הליטני. לאחר "ערב הבילוי"  החזירו אותנו לגיהנום של המחנה ושוב החלטנו שחייבים לברוח. המעבר למרוקו לא בא בחשבון. חיכינו להזדמנות והיא הגיעה. 
במטבח המחנה עבד יהודי מבוגר מאיסטנבול, בעל בית-חרושת לחומרי ניקוי, שהיו לו ילדים בארץ-ישראל. בערב חג המולד השתכר כל צוות השומרים והטבח היהודי הציע לי לברוח אתו. לקחנו בכיסים כמה תפוחי אדמה לא מבושלים ופירות יבשים ויצאנו שנינו מהמחנה בלי שיתפסו אותנו. טיפסנו במהירות כ-400-300 מטר להר הסמוך למחנה, שם חיכינו עד שהחשיך. בחושך התחלנו ללכת דרומה, לכיוון ארץ-ישראל. הלכנו בלילה וביום הסתתרנו במערות. בסופו של דבר הגענו לגשר על הליטני. היה שם שומר בתוך ביתן השמירה והיססנו אם לעבור. לבסוף עברנו את הגשר − יחפים, כיוון שלא היה אפשר לצעוד עליו בנעלי העץ.  כעבור כמה מאות מטרים הגענו לכפר הסמוך, מרג' עיון. מדרום לכפר היה מטע עצי זית. נכנסו אליו, שכבנו שם יום שלם, וכשהחשיך שבנו ללכת. בדרך חצינו  תעלות מים והגענו לשדה התעופה בעמק מרג' עיון.

בארץ ישראל

ההתחלה
מעמק מרג' עיון הגענו למטולה. היישוב היה מגודר סביב-סביב. חשבנו שזה מחנה צבאי ולא נכנסנו. המשכנו דרומה  לכפר גלעדי, שם אכלנו וישנו בלול (היה בלתי לגאלי לארח אותנו). מכפר גלעדי הגענו במונית לאיילת-השחר, בה הייתה מחלקה של הפלמ"ח. אתם עקפנו בלילה את מחסום המשטרה הבריטית בראש פינה. בראש פינה כבר היינו כ-40 איש. נסענו במוניות לוועד הפועל ברחוב החלוץ בחיפה, משם שלחו אותנו לקבוצת רמת-דוד. ברמת-דוד הייתה הכשרה של צעירים שעלו מטורקיה. פגשתי שם את חברֵי כיתתי מבית-הספר. עבדתי ברמת-דוד שמונה חודשים כרועה צאן. ההכשרה התחילה להתפורר והחברים עזבו בזה אחר זה. החיים בקיבוץ לא התאימו לי והחלטתי גם אני לעזוב.

הגעתי לתל-אביב לבוש מכנסיים קצרים ובכיסי שתיים-שלוש לירות. בלילה ישנתי בשדרות רוטשילד ולמחרת הלכתי לרחוב העלייה, שם היו משרדי הסוכנות, בתקווה למצוא עבודה. הם לא יכלו לעזור לי, אז הלכתי לרחוב לוינסקי, עברתי מחנות לחנות והצעתי את עצמי כפועל וכעוזר. עבדתי בהובלות ובסבלות ולבסוף מצאתי עבודה במסעדה. ארבעה חודשים שטפתי כלים. אחר כך עליתי בדרגה ןנעשיתי למלצר. הרווחתי לא רע, כ-50-40 לירות בחודש. כעבור שנה וחצי נמאס לי והתחלתי לעבוד כשומר מחליף באתרי בנייה. באותו הזמן, בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והחלה הלחימה בארץ. 

מלחמת השחרור
בחודשים דצמבר 1947 עד מרס 1948 הערבים תקפו בכל מקום, במיוחד את התחבורה היהודית. הם ירו בדרכים ולתוך היישובים היהודיים. באותה תקופה היו נהגי האוטובוסים הגיבורים הראשיים. הם עברו גם בתוך הכפרים הערביים, ובכל זאת התנועה בכבישים לא פסקה. גם בתל-אביב היה קשה. הערבים  ירו וצלפו בכל מקום − צלפו מאבו-כביר, כיום סוף רחוב הרצל, וממסגד חסן בק שליד שפת הים. במסגד ישב צלף שירה לכיוון מוגרבי, בקצה רחוב אלנבי, ועל שפת הים. הכדורים הגיעו גם לרחובות קינג ג'ורג'  ושינקין. ביום חצו אנשים את הרחובות בריצה ורק בערבים היה אפשר לצאת ולהסתובב.

בתקופה זו נעשו מאמצים רבים להתפשר עם הערבים אך ללא הצלחה. לתוקפנות של הערבים לא הייתה תגובה התקפית אלא רק הגנה על היישובים ועל התחבורה. רק בסוף מרס הוחלט להגיב ולצאת לפעולות התקפה יזומות. החלטתי להתגייס לפלמ"ח. אפשר היה להתגייס לעזרת היישובים לתקופה של חודש וחצי וגם לתקופה ממושכת יותר. בחרתי להתגייס לתקופה ארוכה.

בדצמבר 1947 נשלחתי לעזרה לכפר ורבורג. מכפר ורבורג עברתי, בסוף ינואר, למחלקה של הפלמ"ח שהייתה בגבעת-חיים, ומגבעת-חיים עברתי לקריה בתל-אביב. ב-1 בפברואר 1948 פינו האנגלים את הקריה בתל-אביב, שהייתה קודם מחנה לאסירים גרמנים ואחר-כך מחנה של המשטרה המנדטורית. הם פינו ואנחנו נכנסנו. 
באחד הימים, בהיותי במחנה, נכנס אלינו אחד ממפקדי הפלמ"ח ושאל אם מישהו יודע לצייר. הרמתי את היד. הוא ביקש ממני להתלוות אליו ונסענו לכפר אז"ר. בכפר עליתי על מגדל המים ושרטטתי על נייר את כל סביבת תל-השומר, שהיה עדיין מחנה בריטי. הייתי בתצפית הזו  מספר ימים ועקבתי אחרי תנועת כלי הרכב של האנגלים. רשמתי זמני כניסה ויציאה של כל מכונית או ג'יפ מן המחנה ואליו. לוח הזמנים של האנגלים היה חשוב לנו, כי הם עמדו לעזוב והיה חשש שימסרו את המחנה לערבים, כפי שעשו במקומות רבים. בסופו של דבר אנחנו תפסנו את המחנה.

ההתקפה היזומה הראשונה של כוחות המגן היהודיים במלחמת השחרור ברחבי הארץ התחילה בראשית אפריל 1948. עד אז היו קרבות רבים בגליל ובעמק יזרעאל. אנחנו היינו צריכים לתפוס את שער הגיא, משם לעלות לקסטל כדי לתפוס את הכפר סריס (שורש). הערבים, ששלטו במקומות האלה, לא אפשרו לנו לנוע בדרך לירושלים ולא התאפשרה הבאת אספקה לעיר. מספר ימים לפני כן, בסוף חודש מרס, נסענו לחולדה, ששימשה בסיס יציאה ל'מבצע נחשון'.  

כדי להגיע מתל-אביב לחולדה היה צורך לעקוף את  הכפרים הערביים. נסענו דרך שכונת התקווה, עברנו דרך שכונת הארגזים, חצינו את המוסררה (נחל איילון), ומשם עברנו למקווה ישראל. אחר-כך, דרך החולות עד ראשון לציון, מראשון לציון המשכנו לרחובות ומרחובות הגענו לחולדה. כבר ציינתי שבחולדה היה בסיס היציאה למבצע. לא היה נשק לכולם. חיכינו שם לאספקת כלי נשק, כי רק לחלק מהלוחמים היה נשק. כעבור מספר ימי המתנה הגיעו ארגזים ובתוכם רובים צ'כיים ומקלעים, והיה גם  מקלע כבד אחד. הכול היה מכוסה גריז. לפני המבצע התאמנו בירי ועשינו מטווחים. כשיצאנו לבסוף, בלילה, בגשם שוטף, התהפך האוטובוס שנסעתי בו ונפצעו  כ-15 מנוסעיו. היה לי ביד מקלע ואיכשהו נפצעתי בפנים. החזירו אותנו לחולדה ושלחו אותנו לתל-אביב לקבלת טיפול בבית חולים. לא קבעו לנו  מתי לחזור. קיבלתי עזרה בבית-מרקחת, לשם לקח אותי גיסי, וחזרתי, לא לחולדה אלא לקיבוץ נען, שם הייתה תחנת כינוס לשיירות כלי הרכב לירושלים לאחר כיבוש הקסטל.

השתתפתי בליווי של שתים-שלוש שיירות לירושלים שעברו דרך נען. בשיירות היו אוטובוסים ומשאיות מוגנים בלוחות פלדה, שהביאו בעיקר אספקה לעיר. מדי פעם נחסם הכביש לירושלים, חיכינו בנען עד שיתאפשר המעבר ובינתיים אכלנו מקופסאות שימורים. במיוחד אני זוכר את החלב המשומר. אני גם זוכר שיירה שהגיעה לירושלים בשבת. בדרך היו יריות פה ושם. כשהגענו לירושלים יצאו אנשים מבתי הכנסת. פרקנו את האספקה וחזרנו לנען. בדרך חזרה שכבתי על רצפת המשאית כדי להקטין את סכנת הפגיעה. היו הרבה מקומות שבהם ירו הערבים על השיירות.

בקרית-ענבים שכן מטה הגדוד הרביעי, גדוד הפורצים של חטיבת 'הראל'. על מדשאה בין קרית-ענבים למעלה החמישה הקמנו אוהלים אחדים, שהפכו להיות בסיס הפלוגה שלנו. ישנו באוהלים שהקמנו. במסגרת זו השתתפתי כמעט בכל הקרבות בדרך לירושלים, משער הגיא עד שורש (אז, כאמור, הכפר סריס). הייתי גם במשלטים מדרום לכביש לירושלים, שם הכשירו את דרך בורמה.

בעת ההפוגה הראשונה, מ- ביוני עד 10 ביולי (1948), נפתח במחנה סרפנד (צריפין) קורס סיירים של הגדוד, שהשתתפתי בו. הקורס הסתיים עם תום ההפוגה וחידוש הקרבות, ביולי 1948. במבצע 'דני' היינו עדים להתקפה על משטרת לטרון. הוביל אותה טנק 'קרומוול' שלקחו מהאנגלים. ההתקפה נכשלה כמו קודמותיה. אחר כך נמשכו הקרבות לפריצת הדרך לירושלים. במסגרת המבצע כבשנו את משטרת הרטוב ואת האזור שמהווה כיום חלק מבית-שמש, שהיה אז בידי המצרים. 

כסיירים השתתפנו בפעילויות מסוגים שונים ובראש ובראשונה בפעילויות קרביות. חוץ מזה ניסינו לאתר את המשלטים שהיו תפוסים בידי האויב, עסקנו גם בסיורים על גבעות כדי להראות נוכחות, וגם הובלנו את הכוחות למקומות שהיו צריכים להגיע אליהם.

מעניין שבכל הקרבות כמעט שלא הסתמכנו על מפות. נתנו לנו את המפות הישנות ביותר. לשטח לא הגיעו מפות חדשות. ייתכן שמפות חדשות הגיעו למטה החטיבה. השתמשנו במפות 1:20,000 המנדטוריות ובשלב מאוחר יותר בהדפסות מעודכנות של שירות מפות וצילומים. זה מה שהיה קיים באותה תקופה.

בסתיו התחדשו הקרבות ואחר כך גם בחודש דצמבר. באוקטובר 1948, במבצע 'יואב', כבשו את באר-שבע. אחר-כך המשכנו לערוך סיורים בנגב ובפעם הראשונה שראיתי את המכתש הקטן, זה היה מבקתה קטנה על שפת המכתש, ממזרח לירוחם של היום. במבצע 'חורב', שהתנהל בדצמבר 1948 ובינואר 1949, צה"ל נכנס לסיני. אנחנו, הסיירים, הלכנו ברגל לאורך הכביש מעוג'ה אל-חפיר (היום ניצנה) עד רפיח, ואחרינו נסע כל הגדוד הרביעי של חטיבת 'הראל'. אחר-כך הגענו בסיור על גבי ג'יפ עד אבו-עגילה.

במבצע 'עובדה', במרס 1949, הגדוד לא השתתף בכיבוש אילת. כשירדו הכוחות לכיוון אילת, היינו בין מעלה עקרבים לכורנוב (היום ממשית), כדי לשמור על אגפי הכוחות שירדו לאילת. 

סוף השירות הצבאי, צלם אוויר בפיקוד הצפון
אחרי מבצע 'עובדה' חזרנו למחנה ישראל בשדה התעופה לוד, שם היינו עד לפירוק הפלמ"ח, במסדר שנערך באחד המסלולים, בנוכחות 'הזקן' (יצחק שדה). לאחר הפירוק נסענו לג'וליס. יחידת הסיור שלנו התפרקה וסופחנו לגדוד 13 של גולני. ביחידת הסיור לא היו הבדלים בין הדרגות. המפקדים שלנו התביישו לענוד את הדרגות, מה שגרם לבלבול לא קטן. היחסים בין האנשים היו דומים יותר ליחסים בקיבוץ. כשעברנו לגולני קשה היה להתרגל לחוקים הנוקשים של צבא סדיר.

בספטמבר 1949 הגיע לג'וליס צו השחרור לגילאים שלנו. לא יכולתי להשתחרר, כיוון שבעלי התפקידים המקצועיים כמו הסיירים, הנהגים והטבחים, היו חייבים  לשרת שנתיים. פירוש הדבר עבורי היה כי לא אשתחרר לפני ה-1 בפברואר 1950. בינתיים עברנו ברכבת מג'וליס לטירה ליד חיפה, ומשם עברתי לפיקוד הצפון בצפת.

בשנים 1950-1949 שירתתי בפיקוד הצפון, במודיעין, כממלא מקום קצין שטח. הייתי גם צלם אוויר בטיסות סיור ב'פייפר'. כדי למלא תפקיד זה עברתי קורס צלמי אוויר בן 4-3 ימים בשדה התעופה ברמת-דוד. התפקיד שלי כלל, בין היתר, אחריות על תצלומי האוויר בפיקוד. פעמיים בשבוע הייתי יוצא לטוס ב'פייפר' לאורך הגבולות בגזרת הפיקוד. הייתי מתחיל את הסיור האווירי בחדרה, עושה את הסיבוב ג'נין-בית שאן, טס לאורך הירדן, אחר-כך לאורך הגבול הסורי, גם שם לאורך נהר הירדן, טס עד מטולה, ואחר כך לאורך הגבול הלבנוני עד לים.

כסייר אוויר, תפקידי היה לטוס ולסמן שינויים על גבי מפה, אם הייו. הכרתי כל דרך לאורך הגבול ואם גיליתי דרך חדשה או מוצבים חדשים, ציינתי אותם על גבי המפה. אחר כך הגיעו בצבא למסקנה, שבמקום לצייר ולסמן על מפה, כדאי לצלם בעזרת מצלמה אווירית ידנית. קיבלתי לידיי שתי מצלמות, האחת F-16 בעלת מוקד ארוך והאחרת   K-21בעלת מוקד קצר. הבעיה הייתה שבעת הצילום הייתי צריך להיות קשור ל'פייפר' ולהוציא חצי גוף מהחלון. 

השתחררתי ב-15 בנובמבר 1951 במקום בפברואר 1950. עוד כשהייתי במחנה ג'וליס הציע לי חבר להירשם לבית-הספר למדידות. הרעיון מצא חן בעיני כי המקצוע נראה לי מושך. כך התחיל עבורי נושא המדידות. ואולם בשל הארכת שירותי בצה"ל, החמצתי את מחזורי הלימודים הראשון והשני בבית-הספר למדידות, והתחלתי ללמוד רק בשנה שלאחר מכן. 

במחלקת המדידות

הלימודים בבית הספר למדידות
עם השחרור הגעתי לבית-הספר להכשרת מודדים בתל-גיבורים, כחודשיים לאחר תחילת לימודי המחזור השלישי. החמצתי את תחילת הלימודים. כמעט כל התלמידים בקורס למדידות היו עולים חדשים וקצתם חיילים משוחררים. מחצית מהעולים היו יוצאי עיראק והשאר עולים מרומניה. כל התלמידים היו בוגרי תיכון. נַחְתי שם שנה. בשבילי זה היה ניקוי ראש אחרי תקופת השירות הצבאי.

המורים היו משה רינג ויוליאן פמיליאר והם התנהגו בצורה נפלאה ורצינית. משה ארז, שלימד פוטוגרמטריה, היה בהשתלמות בארצות הברית עם תחילת הקורס, וחזר ללמד רק לקראת סוף הקורס. בכל זאת, הספקתי לקבל ממנו כמה שיעורים. לאחר סיום הלימודים, שנמשכו כשנה, הגעתי למדור פוטוגרמטריה במחלקת המדידות.

את שנת הלימודים השנייה שלי בבית-הספר הגבוה למדידות השלמתי רק בשנת 1963, אז הייתי כבר עובד ותיק של מחלקת המדידות. תחילה קבע אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, שלא יוכל לשלם לי משכורת עבור שעות הלימוד. אחר כך שכנעו אותו שמחלקת המדידות תשלם עבור לימודיי, ואני אבוא למשרד אחרי שעות הלימודים ואשלים עוד שלוש-ארבע שעות עבודה. עיסוקי במשרד באותה תקופה היה ביקורת על מפות חדשות בקנ"מ 1:10,000 של אזור בית-שאן.

 
תמונה 1191:
תרגיל בתיאודוליט בביה"ס הגבוה למדידות, 1963. משמאל: מוסא סבן.

ככל שאני זוכר, אחרי שסיימתי את שנת הלימודים השנייה, בשנת 1964, חל שינוי ארגוני במחלקת המדידות, שנהפכה לאגף המדידות. ניגשתי למכרז וקיבלתי את ניהול מדור הפענוח. הפוטוגרמטריה נחלקה בין אנשים שעבדו במכשירים פוטוגרמטריים ועסקו בהכנת מפות בעזרת מכונות, ובין אלה שעסקו בפענוח למיפוי גרפי וביקורת המפות שנעשו במכונות.

הוראת הפוטוגרמטריה
לאחר שסיימתי את לימודי השנה השנייה בבית-הספר למדידות, התחלתי ללמד פוטוגרמטריה בכוחות עצמי. עד אז, ארז לימד את המקצוע. לימדתי פוטוגרמטריה בבית-הספר בתל גיבורים עד שנסגר, ואחר-כך, עד שנות ה-90, בבית-הספר לטכנאי גיאודזיה במקווה-ישראל (בית-הספר ויניק). לפני מלחמת ששת הימים, בערך בשנת 1966, לימדנו, ארז ואני, בקורס טרום-צבאי לפענוח גרפי. הקורס נערך לבקשתו של מפקד יחידת המיפוי הצבאי. ארז היה המדריך ואני הייתי עוזר מדריך, ולימדתי פענוח מתצלומי אוויר. בין היתר למדו בקורס בוגרי בית-הספר למדידות שהגיעו למדור פוטוגרמטריה כחיילים והמשיכו במדור כאזרחים. עברנו קורסים גם למילואימניקים של יחידת המיפוי הצבאי; רבים מהם היו גיאולוגים.
 

תמונה 1182:
קורס למיפוי גרפי בביה"ס למדידות, שנערך לחיילי סדיר ומילואים, שנות ה-50.

 
תמונה 1185:
קורס לגיאולוגים בבית-הספר הגבוה למדידות בשלהי שנות ה-50. מדריכים: מימין (רוכן), מוסא סבן; במרכז, משה ארז.

בשנת 1968 העברנו קורס בפוטוגרמטריה למודדים ערבים מעזה. הקורס התנהל ביוזמתו של פליקס מזרחי, קצין מטה המדידות באזור חבל עזה. הקורס הועבר בבית-הספר למדידות. לימדנו אותם משה ארז ואני. הם למדו בקורס שיטות גרפיות שאפשרו שימוש בתצלומי אוויר.

דמותו של משה ארז – ראש מדור פוטוגרמטריה
משה ארז הפנט אותי בהתנהגותו. הוא היה בשבילי דוגמה למקצועיות, למסירות וליושר. הוא היה בשבילי מעין מורה דרך. הכרתי אותו רק בקורס למדידות, כחייל משוחרר, אבל אני יודע שהוא למד בטכניון ואחר-כך, בתקופת המנדט, התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת המודדים 524 במצרים במלחמת העולם השנייה. שם עסקה היחידה בעדכון מפות לצורך הפלישה לאיטליה ולדרום אירופה. ארז היה אחראי על העדכון הגרפי של המפות. בצבא הבריטי היה לחיילים זמן פנוי, כי זה היה צבא מסודר עם כל התנאים. ארז למד בקורס אלקטרוניקה, בקורס טכנאות רדיו וכדומה, כי דאגתו היחידה אז הייתה איך להתפרנס. אחר כך, שמעתי, בשנים 1945-1944, העביר קורסים למהנדסים מארץ ישראל ששירתו בצבא הבריטי בנַקוּרָה שבדרום לבנון. הוא לימד אותם שיטות פוטוגרמטריה גרפית והדריך אותם בעדכון מפות מתצ"א (תצלומי אוויר).   

אם הזכרנו בעיות פרנסה, ראוי לציין שבראש מעייניהם של הכול הייתה סוגיית הפרנסה. החיילים המשוחררים שחזרו מהמלחמה היו רובם  מחוסרי עבודה. רבים מהם קנו בזול טנדר מעודפי הצבא הבריטי, והיו מסתובבים פנויים להובלה. אחרים רכבו על תלת-אופנים והובילו מטענים. בתקופה זו לא היה ביטוח לאומי.

ארז היה מסור למקצוע הפוטוגרמטריה ודאג כל הזמן לקידומו, לקידום מדור פוטוגרמטריה שבראשו עמד ולקידומם המקצועי של עובדי המדור. הוא יזם קורסים רבים והדריך בהם. חשוב לציין שבדרכו המקצועית הוא עבר את כל השלבים: היה שרטט, עסק במיפוי גרפי, בביקורת, בפענוח מתצלומי אוויר ובהכנסת המכשירים הפוטוגרמטריים. כשקיבלנו את המצלמה האווירית הראשונה, ה-RC5A, טסנו שנינו שנים אחדות וצילמנו יחד. אחר-כך הוא העביר אלי את האחריות על הצילום האווירי.

בקיצור, ארז היה אדם ישר, הגון ובעל מקצוע מעולה.

מדור פוטוגרמטריה – האידיאולוגיה וההתחלה
בשנת1952-1951, בעת לימודיי בבית-הספר להכשרת מודדים, סיפרתי לארז שהייתי צלם אווירי בפיקוד צפון. ארז שאל אם אני מבין בצילום וכשהשבתי בחיוב אמר לי: "אתה תעבוד אצלנו במחלקת המדידות". עוד סיפר לי ששוקלים במחלקת המדידות לפתוח מדור פוטוגרמטריה, שיעסוק בעדכון מפות מצילומים. הוא רצה שאני אשמש בעתיד כצלם אווירי וכמודד לזיהוי נקודות בקרה למיפוי פוטוגרמטרי. למעשה, רציתי מאוד לעסוק במגוון רחב של עבודות במיפוי, אך המיפוי בעזרת תצלומי אוויר היה באופנה, טכנולוגיה חדשה, כמו ההייטק היום. בנוסף, הסתבר שצוות העובדים במדור היה בדיוק מה שחיפשתי. לכן, אפשר להגיד שזכות גדולה נפלה בחלקי להיות חלק מצוות ההקמה של המדור הפוטוגרמטרי, בניהולו של משה ארז.

חברי הצוות היו אנשים צעירים, חלקם בעלי ניסיון משירותם ביחידת המיפוי 524 בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם שירתו במלחמת העצמאות בשמו"צ (שירות מפות וצילומים) וחלקם היו עולים חדשים.

עד שהוקם מדור פוטוגרמטריה, התבסס המיפוי הטופוגרפי כולו, בקנ"מ קטן ובינוני, על עבודת שדה, באמצעות שולחנית מדידה. המודדים בתקופת המנדט עשו את עבודת המיפוי בעזרת השולחנית. את המיפוי בקנה-מידה גדול עשו בעזרת תיאודוליט, מאזנת וסרטי משיכה. חסרון העבודה בשולחנית היה בזבוז הזמן בדרך אל אתר המדידה ובדרך חזרה. אני זוכר את המיפוי בחולות אשדוד, אז עדיין עבדו בשולחנית  למיפוי טופוגרפי. המודדים יצאו בבוקר ועד  שהגיעו למקום עבר חצי יום. מהגעתם דרך החולות לשטח המדידה ועד יציאתם מהשטח, נשארו לעבודה רק שעה או שעתיים. כך עבדו במקומות שהגישה אליהם הייתה קשה. המודדים הביאו את תוצאות המדידה למדורי חישובים וטופוגרפיה. במדור חישובים עשו את תיאום המדידות כדי לקבוע את הנקודות הנתונות שהמודדים עמדו עליהן, ומהן מדדו את הסביבה. במדור טופוגרפיה הכינו את המפה. עשו אינטרפולציה בין נקודות הגובה שהתקבלו במדידה בשדה באמצעות התיאודוליט והלאטה, ושרטטו במפה את קווי הגובה. הגורם האישי היה חשוב מאוד.

לפי תוכניתו של ראש המדור, משה ארז, הוחלט למפות במהירות האפשרית, בעזרת תצלומי אוויר, את השטח מבאר-שבע צפונה במפות בקנ"מ 1:10,000, ומבאר-שבע דרומה במפות בקנ"מ 1:20,000. זו הייתה שיטה חדשה, שבאותה תקופה נראתה מהפכנית. המיפוי הטופוגרפי מתצ"א מתאים יותר לשטחים גדולים בקנ"מ בינוני ובקנ"מ קטן. עם המכשירים הפוטוגרמטריים אפשר היה לבצע עבודות מיפוי מדויקות בהשוואה למיפוי בעזרת שולחנית מדידה, שהיה מקובל עד אז. המיפוי במכשירים הפוטוגרמטריים פתר גם את בעיית קווי הגובה בצורה אלגנטית ומדויקת. למעשה, הוא חיסל את שיטת המיפוי בעזרת שולחנית המדידה ואת עבודת התיאודוליט בקנ"מ בינוני וקטן. אף על פי שלא היה למפעילי המכשירים הפוטוגרמטריים קשר ישיר עם השטח, דיוק המיפוי של קווי הגובה  עלה בהרבה על כל דיוק במיפוי שהיה מקובל עד אז.

הגעתי למדור פוטוגרמטריה בשנת 1952, לאחר סיום שנת הלימודים הראשונה. כשהתחלתי לעבוד במדור קיבלתי סטריאוסקופ וציוד שרטוט, שכלל סרגל משולש קטן, סרגל רגיל, עיפרון ועט ציפורן. את הדיו הייתי צריך להכין בעצמי. התחלתי לעבוד בעדכון מפות. כל העדכונים שנעשו אז היו ידניים, גרפיים, ונעשו על ידי חיתוכים (שיטה להעברת פרטים מתצלום אווירי למפה) ושיטות אחרות. כדי לתקן עיוותים בין התצלום למפה היה עליי לבנות רשתות. עשינו גם חיתוכים באמצעות "קורי עכביש" (שיטה להעברת פרטים מתצלומי האוויר למפה באמצעות רשת של קווים צבעוניים מנקודות נבחרות). 

רוב אנשי המדור עבדו באותה עת בפוטוגרמטריה גרפית, כלומר בעבודת עדכון ושרטוט ידני בדיוק מקורב. כך עבדו בטי סטרולוביץ ובלה בורשטיין, ששירתו כחיילות במלחמת השחרור ונשארו במדור לאחר שחרורן. דוד אלפר עסק בעדכון מפות והיה שרטט מעולה. אריק זינגר, איציק יעבץ, שמואל פינק, עקיבא רוזין, יהושע לוקס ואריה בויקו – כולם עבדו בפוטוגרמטריה גרפית. יהושע שרף ונתן בן-חיים שירתו ביחידה הצבאית ואחרי שחרורם מהצבא עברו גם הם לפוטוגרמטריה גרפית. באותה עת עבד עזריאל מרקוזה על מכשירים פוטוגרמטריים אנלוגיים שנרכשו מחברת "ליף" (על כך אפרט בהמשך) והִנחה גם עובדים אחרים בעבודה על המכשירים.

בסוף שנת 1952 הגיעה ההמצאה הגדולה – פרוז'קטור (מַקרֵן) 'זַלְצְמַן', שאפשר את התאמת קנה המידה של התצלום לזה של המפה. בכך חסך לנו המקרן עבודה רבה. בשביל העובדים זו הייתה מהפכה. 

אחרי המקרן הגיע הסְקֵטְשמַסְטֵר, מכשיר חדש שאפשר ביטול חלקי של עיוותים בתצלומי האוויר, שנגרמו בגלל אלכסוניות התצ"א. בסך הכול זה היה מכשיר קטסטרופאלי ולדעתי היה בזבוז כסף לרכוש אותו. בנוסף, הוא גם קלקל לאנשים את הראייה.   
 
מי שרצה לעשות עבודה טובה עבד במקרן והתמקד במרכז התצלום. אנשים מוכשרים ידעו לעדכן מפות, תוך כדי ביטול העיוותים, מהסתכלות בלבד. ארז היה לוקח את המפה ואת התצלום ואומר לפי העין "פה תתקן". הוא לימד אותנו ”ונטילציה". זו הייתה שיטה פשוטה מאד ומהירה שאפשרה בדיקת נכונות הכנסתם של פרטים מהתצ"א למפה. לקחו מפה ותצלום שהיו באותו קנ"מ, והניחו אותם זה על זה. את העליון היו מרימים ומורידים במהירות, כך שאפשר היה לראות בו בזמן גם את התצלום וגם את המפה. בשל מהירות התנועה קלטה העין את הפרטים בתצלום ואת מיקומם במפה, ואז היה אפשר לסמן אותם במפה, במקום הנכון.

בהתחלה היה ארז בודק ומבקר כל עבודת עדכון. כעבור שנתיים העביר אליי את תפקיד הביקורת. עבדתי כמבקר העבודות הגרפיות כעשר שנים. הייתי גם שרטט טוב ועסקתי גם בציור. לפעמים, כשהיה חסר פריט מסוים באחד המכשירים, האחראי היה מביא לי את הנתונים ואני ציירתי את הפריט החסר. על פי הציור הזה הכינו הזמנה של הפריט. 

מכשירים אנלוגיים (אופטומכניים) 
בקיץ 1952 רכשה מחלקת המדידות  שלושה מכשירים פוטוגרמטריים אנלוגיים (אופטומכניים) מחברת 'ליף' הירושלמית. נרכשו שני מכשירי 6A ומכשיר 5A מתוצרת Wild, שווייץ. עם המכשירים הגיע מחברת ליף למחלקת המדידות גם עזריאל מרקוזה. חברת ליף, חברה פוטוגרמטרית שהוקמה לאחר קום המדינה, קיבלה קודם לכן מהסוכנות היהודית משימת מיפוי של פרוזדור ירושלים בקנה מידה 1:5,000, וביצעה את המשימה מצוין. לצורך העבודה רכשה מכשירים פוטוגרמטריים. לאחר ביצוע המשימה רצתה מכרה החברה את המכשירים למחלקת המדידות וזה היה היסוד להקמת מדור פוטוגרמטריה, שהיה לגרעין המיפוי במכשירים במחלקת המדידות. 

ה-A5 היה מכשיר מדרגה ראשונה, שאפשר מיפוי בקנה-מידה גדול, כגון 1:1000 או 1:5000, והעיקר: ביצוע טריאנגולציות אוויריות כבסיס למיפוי בשני מכשירי ה-A6. מכשירי ה-A6 היו מדרגה שלישית, ובעזרתם היה אפשר להתוות מפה, גם פלנימטריה (תכסית) גם אלטימטריה (נתוני גובה), מִצֶמֶד תצלומי אוויר. אך אליה וקוץ בה: המיפוי שהותווה במכשירי ה-A6 הועבר לשולחן שרטוט על ידי פַּנְטוֹגְרַף, התקן שאפשר העברת הפרטים מהמכשיר הפוטוגרמטרי לשולחן השרטוט, והחיבור לפנטוגרף הפחית את רמת הדיוק של העבודה.

כפי שכבר הזכרתי, המכשירים הפוטוגרמטריים אפשרו מיפוי פוטוגרמטרי בעזרת תצלומי אוויר, במקום עבודת המודדים בשדה, בעיקר במיפוי בקנ"מ קטן ובינוני. 
 

תמונה 228:
מוסא סבן עם מכשיר 5-A, שנת 1956/1955.

מחלקת המדידות רכשה ממכון "ליף" גם נגטיבים ןתלומי אוויר לצורך מיפוי הגיליון הראשון שהותווה אצלנו (אחר-כך גם אנחנו צילמנו). זה היה גיליון בית-שאן בקנ"מ 1:10,000. אני זוכר שלצורך הכנת הגיליון יצאתי עם מודד ומדדתי את כל נקודות השדה כנקודות בקרה. טריאנגולציה אווירית היה עושה רק מרקוזה. הוא ישב ליד מכשיר ה-5A ועשה טריאנגולציה אווירית, ובעזרת סרגל פלדה גם תיאום שגיאות. מאוחר יותר עשו טריאנגולציה אווירית בעזרת מחשב. בהתחלה עבד פרדי אַדַמֵץ על ה-5A ואחרים עבדו על שני מכשירי ה-6A. גיליון בית-שאן הותווה בקנ"מ 1:5,000 והוקטן לקנ"מ 1:10,000. כאמור, זה היה גיליון המפה הראשון שנעשה במדור, אך עדיין לא על פי תצ"א שלנו. הגיליון הזה נשלח לקונגרס לפוטוגרמטריה שהתקיים, ככל שאני זוכר, בז'נבה וצוין שם לשבח. 

מראשית שנות ה-60 נרכשו מכשירים אנלוגיים נוספים: מכשיר 7A ומכשירי 8A, שהיו מצוידים בשולחנות מכניים. מאוחר יותר הצמידו ל-8A שולחנות אלקטרוניים. לימים נרכש גם מכשיר מדגם 10A ומכשירי 8B.

שיטת ההפעלה של המכשירים האנלוגיים הייתה כזאת: המפעיל הביט מבעד עיניות של משקפת על זוג תצלומים בעלי חֲפִייָה  שהותקנו בתוך המכשיר. הקשר של המפעיל עם המודל האופטי, שהתקבל על-ידי זוג התצלומים, היה בעזרת נקודה במרכז שדה הראייה, נקודה שנקראת מַרְחוֹף. בעזרת שני גלגלי שיניים מכניים שהוזזו בידיים, אחד לצד שמאל והאחר לצד ימין, הוא שלט בהזזת המרחוף שמאלה וימינה, למעלה ולמטה. בעזרת גלגל שהניע המפעיל ברגלו הוא הביא את המרחוף לגובה פני השטח בצמד הסטריאוסקופי. למרחוף היה קשר עם העט ששרטט על השולחן המכני או האלקטרוני. במשטח השולחן הייתה מפה, וכל תזוזה של המרחוף באמצעות גלגלי השיניים גרמה לשרטוט באמצעות העט על המפה. לימים הורכבה על השולחן טלוויזיה במעגל סגור וזו אפשרה למפעיל את בדיקת השרטוט על המפה, כדי לעקוב אחר השרטוט שעל השולחן.
 

תמונה 1189:
מכשיר 5 A-לטריאנגולציה אווירית ומיפוי בקנה-מידה גדול. ליד המכשיר: בנימין ירון. משמאל: שרטטת ליד שולחן השרטוט.

צילום אווירי עצמאי של מחלקת המדידות, החל בשנות החמישים
בשנים 1950-1949 עשתה חברת KLM ההולנדית גיחות צילום לכיסוי שטח מדינת ישראל. חברת 'ליף' מכרה את תצלומי KLM למחלקת המדידות. אנחנו התחלנו למפות עם תצ"א שצילמנו בעצמנו רק בסוף שנת 1954 ובתחילת 1955, לאחר שרכשנו, בשנת 1954, את המצלמה האווירית A5RC מחברת Wild השווייצית. ה-A5RC הותקנה תחילה במטוס דקוטה של חיל האוויר ואחר-כך בדקוטה של חברת ארקיע. הצלם של חברת 'ליף', שהיה מנוסה בצילום אווירי, לימד אותנו למלא את הקסטות בסרטי צילום. הסרטים היו של חברת קודאק. פורמט התצ"א היה 18x18 ס"מ. למצלמה היו שתי עדשות: עדשה בעלת זווית נורמלית ועדשה רחבת זווית. 
הגיחה הראשונה שצילמנו באופן שיטתי צולמה בגליל המערבי, בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. התחלנו לצלם מנהריה עד חורפיש ורמה, ודרומה יותר, מאזור הקריות עד סכנין ונצרת עילית. את התצ"א צילמנו ברצפים ממזרח למערב וממערב למזרח, בקנ"מ מקורב 1:30,000, והמיפוי הותווה  בגיליונות בקנ"מ  1:10,000. הגיליונות היו עשויים נייר מודבק על בד, כדי לשמור על הגיליון מפני התכווצות והתפשטות ולמנוע שינויים בקנ"מ. עד אז השתמשו בגיליונות נייר מסוג זה  להכנת גיליונות שדה בשולחנית בלבד.  

בשנת 1956 התחלנו לבצע כיסוי ארצי שיטתי מאילת ועד מטולה, בקנ"מ 1:18,000. זו הייתה ההתחלה של כיסוי שיטתי ארצי, בדרך כלל פעם בשנתיים, בעונת הסתיו. קודם לכיסוי הארצי צילמנו לצורך ביצוע עבודות הנדסיות. עבודות אלו נעשו בקנ"מ גדול ושימשו לתכנון כבישים, למשל עבודה באזור ים המלח, לתכנון הכביש שיורד מדימונה לנחל צין. 

בשנת 1957 השתמשנו במצלמה, בעדשה הרגילה שלה, באורך מוקד של 21 ס"מ, כדי לצלם את הגליל לצורך מיפוי שטחים בלתי מעובדים בגליל. השתמשנו בעדשה הזו כי היה לה כושר הפרדה יוצא מהכלל, והזדקקנו לתמונת מצב מדויקת ברזולוציה גבוהה. זה היה אחד המקרים היחידים שהשתמשנו בהם בעדשה זו. עבודת המיפוי הזו נעשתה לצורך הכנת סקר על השטחים הבלתי מעובדים בגליל. 

המצלמה מדגם RC5A שימשה אותנו עד לרכישתה של מצלמה אווירית משוכללת יותר, RC8, ב-1968. צילמנו בה צילומי ניסיון בסרטי צבע ואף קיבלנו עבודה לצילום בסרט אינפרה-אדום צבעוני. האמריקאים פיתחו את סוג הסרט הזה בזמן מלחמת וייטנאם ובדקו באמצעותו אם הצמחייה ביערות וייטנאם חיה או מתה, כיוון שאנשי הווייטקונג השתמשו בצמחייה לצורך הסוואה. לפי הקרינה שהחזיר הצמח, שהצטלמה על גבי הסרט האינפרה-אדום הצבעוני, היה אפשר להבחין איפה יש צמחיה חיה ואיפה יש משהו אחר. ב-1973 הזמין מאתנו משרד החקלאות סקר עבור תחנת-הכוח החדשה באשדוד. הם רצו לבדוק את השפעת הפיח שנפלט מארובתה על הפרדסים שבסביבה. התוצאה הייתה מדהימה. כל העצים ה"בריאים" נצבעו בסרט באדום ואילו עצים חולים או  בעלי הפרעה מסוג אחר נצבעו בכחול. התוצאות נתקבלו בסרט עוד לפני שהיה אפשר להבחין בשינוי כלשהו בשטח. 
בשנת 1984 רכשנו מצלמת RC10 שכללה גם מכשיר ניווט. עד אז השתמשנו בניווט במתקן פשוט שבנינו. בשנת 1990 שלחנו את המצלמה לבית-החרושת Wild בשווייץ, כדי להתאימה למצלמה ממוחשבת RC20. מצלמה זו שירתה אותנו בנאמנות בכל המשימות, עד שלצערנו נפלה עם המטוס לים ביוני 2000. בתאונה נהרגו הטייס, מאיר הבר, שעבד עבור חברת 'אופק', והצלם האווירי, אלכס בורד, עובד מפ"י. 

מפרטים טכניים של המצלמות האוויריות
RC5A − מצלמה מכנית-חשמלית. צילמנו בה בשנים 1968-1954. פורמט התצלום היה אירופי, במידות 18x18 ס"מ. היו בה שתי עדשות: עדשה רחבת זווית, בעלת אורך מוקד של 11.5 ס"מ, ועדשה רגילה בעלת אורך מוקד של 21 ס"מ. בעדשה רחבת הזווית השתמשנו לצורך צילומים למיפוי טופוגרפי ובעדשה הרגילה − לצורך מיפוי בשטח בנוי ולסקרי קרקע (עיבודים חקלאיים). הטלסקופ ששימש לניווט היה מורכב על גוף המצלמה. המגבלה הייתה שהצלם יכול היה לראות אך ורק את המקום שהוא טס מעליו. 

RC8 − מצלמה מכנית-חשמלית. צילמנו בה בשנים 1984-1968. פורמט הצילום שלה היה אנגלוסקסי, במידות 24x24 ס"מ. הייתה לה עדשה באורך מוקד של 15 ס"מ, שהייתה טובה בעיקר לצילומים למיפוי טופוגרפי. למצלמה היה מכשיר הפעלה נפרד, שאפשר הזנת נתוני הטיסה ביתר נוחות. המצלמה אפשרה צילום בצבע ובאינפרא-אדום.

RC10 − מצלמה אלקטרונית עם מחשב. צילמנו בה בשנים 1990-1984. פורמט הצילום שלה היה  24x24 ס"מ. אורך המוקד היה 15 ס"מ. היה לה טלסקופ נפרד. נתוני הטיסה (תאריך, שעה, אחוז החפייה, מפתח הצמצם וגודלו) הופיעו בתשליל תוך כדי הצילום. במצלמה זו הניווט היה מדויק ביותר ואפשר היה לראות קדימה את קו הטיסה. 

RC20 − בשנת 1990 נשלחה מצלמת ה-RC10 לחברה בשווייץ, שם חודשה ושופצה. המצלמה המחודשת כונתה RC20. צילמנו בה עשר שנים, עד התאונה ביוני 2000. RC20 הייתה מצלמה בעלת עדשה כמעט ללא עיוותים והתאימה לכל סוגי הסרטים.

 
תמונה 224:
שלושה דורות של מצלמות אוויריות: A5RC שירתה את מחלקת המדידות בשנים 1968-1954; 8RC שירתה את מחלקת המדידות בשנים 1984-1968; 10RC שירתה את
אגף המדידות בשנים 1990-1984.

חברות התעופה שצילמו עבורנו
בשנת 1954 התחלנו לצלם במטוס של חיל  האוויר. המטוס שצילם עבורנו היה דקוטה שהותאם לצילום. אחר כך עברנו לצלם מדקוטה של חברת ארקיע שמספרו היה ADA-X4. התעשייה האווירית התקינה פתח במטוס כדי לאפשר ממנו צילום אווירי. זה היה כנראה ב-1957-1956. 

אחרי הצילום עם ארקיע טסנו פעם או פעמיים במטוס פרטי של טייסת, ששם משפחתה היה לוינסון. אחר כך טסנו במטוס של חברה שהייתה שייכת לבן דודו של האלוף אברהם יפה. המטוס היה מסוג Push Pull, עם מדחפים מלפנים ומאחור ועם זנב כפול.

בשנת 1972 טסנו עם הטייס גבע מחברת ק. ג. תעופה, במטוס מסוג אירוקומנדר בעל כנפיים עיליות. צילמנו כיסוי ארצי בגובה 20,000 רגל בקירוב. אחר-כך עברנו לטוס עם שייקה אקסלרוד מחברת אופק. אני פרשתי כשטסנו עם חברת אופק.

הפרויקטים שנעשו במדור פוטוגרמטריה
  
מיפויים ראשונים
בשנים 1955-1952 היה עיקר העבודה במדור עדכון גרפי של מפות מנדטוריות בקנה מידה 1:20,000 על-פי תצלומי אוויר משנת 1945 או 1946. הגיליונות כללו את שטחי יהודה ושומרון, עד הירדן. העבודה נעשתה בעיקר עבור יחידת המיפוי הצבאי. 

במקביל התחלנו למפות גם באמצעות המכשירים האנלוגיים. הגיליון הראשון שמיפינו היה, כפי שכבר ציינתי, גיליון בית-שאן בקנ"מ 1:10,000, אותו עוד התווינו מהנגטיבים שרכשנו מחברת 'ליף'. פרויקט המיפוי בקנ"מ 1:10,000, שהחל בשנות החמישים במיפוי הגליל ועמק בית-שאן, נמשך אחר-כך לאורך חוף הים התיכון, השפלה, עד לקו הירוק, והגיע עד באר-שבע. העבודה נמשכה עד שנות השמונים. עיקר העבודה נעשה באמצעות המכשירים האנלוגיים.

בשנת 1956-1955 התחלנו לעדכן עבור הצבא גם מפות בקנ"מ 1:50,000. מקור המידע היה מפות 1:10,000 שהוקטנו ומפות מודפסות מכל הסוגים.

בשנות השישים התחלנו גם במיפוי של הנגב בקנה-מידה 1:20,000, מבאר-שבע עד אילת. המיפוי היה אנלוגי ונעשה במכונות. הוא הותווה על חומר פלסטי שקוף, בטוש פלסטי. 

בשנת 1956, במסגרת ההכנות למבצע קדש, נעשה גם מיפוי של סיני,  בעיקר לאורך הכבישים מגבול ישראל לכיוון התעלה. המיפוי נעשה ב-6A, מפוזיטיבים של שישה תצלומי אוויר שקבלנו מהצבא. השתמשנו לביסוס במפות המשלחת הבריטית לחקירת א"י, ה-PEF, מסוף המאה ה-19. המיפוי שעשינו לא היה מדויק, כי עבדנו ישירות מתצלומים, ללא נקודות בקרה בשטח.

בשנים 1962-1958, ארבע שנים רצופות, הייתי נוסע שלוש פעמים בשבוע לתת עדויות על סקר "מצב קיים" של הגליל המערבי, על פי מיפוי שביצעתי מתצלומי אוויר בשנים 1957-1945. לקראת המשפטים היה צורך בהכנת עדויות, דבר שהעסיק אותי חלק נכבד מהזמן. 

נקודות בקרה לצורך מיפוי
בשנים הראשונות צילמנו ורק אחר כך תכננו את נקודות הבקרה על גבי התצ"א. לאחר סימון הנקודות בתצ"א, יצאנו לשטח לזהות אותן ולסמן אותן בשטח  על-ידי ברזל זווית או צבע. את הנקודות היינו מודדים, ובכך הפכנו אותן לנקודות פוליגון רגיל בדירוג נמוך. זאת הייתה שיטת העבודה בהתחלה. כשהגיעה מצלמת 10RC, עבדנו בשיטה הפוכה: עוד לפני הטיסה סימנו נקודות בקרה על המפה, לפי תכנון מוקדם,. אחר-כך סימנו אותן בשטח, כדי שיהיה אפשר לזהותן בתצלום האוויר. קוטר הסימון היה תלוי בגובה הטיסה ובקנה המידה המתוכנן של התצ"א. היו סימונים בקוטר 10 מ' והיו סימונים בקוטר מטר אחד. כשהיה לנו סימון מוקדם של הנקודות, השתמשנו בחפייה של 80% בין התצלומים במקום בחפייה רגילה של 60%. זה אפשר לנו חלופות טובות יותר של בחירת התצלומים המתאימים ביותר, עם נקודות הבקרה המסומנות בשטח. 

סקרים על סמך פענוח תצ"א
ביצענו טיסות צילום רבות לצורך סקרים שעשינו על בסיס פענוח תצ"א.

עשינו עבודת הכנה עבור מפקד האוכלוסין הראשון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנערך בשנת 1961, וגם עבור מפקד האוכלוסין השני שנערך כעשר שנים אחריו, בשנת 1972. סימנו מבנים ודרכי גישה אליהם על-גבי מפות, כדי להקל על עבודת הסוקרים.

בשנות ה-50 וה-60 ביצענו כמה סקרי תחבורה, גם הם בשביל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בכל סקר צילמנו במשך כמה ימים, החל בשעה 6:00 בבוקר, כשעדיין היה מעט מאוד אור, כדי לראות כמה מכוניות ממתינות ברמזורים, כמה מכוניות זזות ובאילו מהירויות הן נוסעות. איש הקשר שלנו בלמ"ס היה מר צמרת המנוח, שגם טס אתנו בטיסות הצילום בחלק מהסקרים. 

עבור משרד התיירות ביצענו סקרי חופים וסקרי מתרחצים בים משנות ה-60 עד שנות ה-80, אחת לכמה שנים. טסנו וצילמנו בגובה נמוך, ואחר-כך הייתי מניח על התצלומים רשת משבצות ובכל משבצת ספרתי את המתרחצים בים ועל החוף, וגם את המכוניות ואת האוהלים, מנהריה עד אשקלון.

 
תמונה 227:
צילום אוויר משנות ה-70, שנעשה במסגרת סקר מתרחצים בחוף הים התיכון,  מעזה עד ראש הנקרה, לצורך תכנון חופים עבור משרד התיירות.

סקר אחר שביצענו היה סקר סרדינים בים התיכון. מדדנו את טמפרטורת המים בחיישן חום. אם עלה החום במעלה או שתיים, זה היה סימן שהיו שם סרדינים והיו מכוונים את הדייגים לאזור החם. את הסקר עשינו לטובת מחקר מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

בשנת 1967 ביצענו סקר שטחים מעובדים ביהודה ושומרון, על פי הזמנת משרד החקלאות. חודש אחרי המלחמה היה  חשש שנחזיר את השטחים. אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, נתן הנחייה לצלם את יהודה ושומרון מהר ככל האפשר, ואני ואיציק יעבץ היינו צלמי האוויר שביצעו את המשימה. הסקר התבצע על הגדלות תצ"א בקנ"מ 1:12,000, כשהתצלומים היו במקור בקנה-מידה קטן יותר, 1:25,000. בשנת 1968 צילמנו גם חלק מרמת הגולן, ממסעדה ועין קנייא עד הכנרת. על אותם תצלומים עשיתי סקר שימושי קרקע ברמת הגולן עבור מנהל מקרקעי ישראל.

בשנת 1967, ככל שאני זוכר, קיבלנו הזמנה לעריכת סקר שימושי קרקע  לצורך הקמת יישובים חדשים ברצועת עזה ובסביבתה. בין היתר תוכננה הקמת יישובים בחבל ימית. יצאתי עם עקיבא רוזין לשטח ובמשך יומיים עשינו מדגמים וראינו איך נראים הגידולים החקלאיים בתצלומים בקני-מידה שונים. סקר זה שימש את הסוכנות היהודית.  

ביצענו גם סקר לצורך בדיקת פתחי ימת ברדוויל בצפון סיני,  שכונו "הבועזים". הפתחים היו נסתמים בעפר בערך פעמיים בשנה וכדי לתכנן את פתיחתם מחדש היה צורך בתצלומי אוויר. את הצילומים הזמין קצין מטה המדידות בעזה, פליקס מזרחי.

בשנות השמונים עשינו סקר של השטחים הבלתי מעובדים באיו"ש (אזור יהודה ושומרון), לצורך הקמת יישובים. צילמנו את יו"ש אחת לשנתיים. אחר-כך ירדה תדירות הצילומים.

מלחמת ששת הימים
בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, עבדנו − אנשי היחידה הצבאית, אנשי מילואים ואנחנו, מפענחי התצ"א − על עדכון מפות לקראת המלחמה. עבדנו בלי הפסקה, כדי להוציא את המפות מעודכנות בזמן. היו לילות שישנתי בהם שעתיים-שלוש בלבד. עשינו עבודה טובה, אך הסתבר גם שחלק מהפענוח היה לא מדויק והיו גם טעויות. לדוגמה, בסוריה התברר שמה שפענחנו ככביש היה רק דרך, כי הסורים כיסו דרכים בעפר שחור. 

 צילום סיני
בתחילת שנות השבעים צילמנו את כל סיני מגובה רב, במצלמת RC9 של חברת 'כנף' שהטיסה את המטוס. זו הייתה מצלמה עם עדשה סופר רחבה. פורמט התצלום היה 24x24 ס"מ ואורך המוקד של המצלמה היה 8.8 ס"מ. זה אפשר צילום בזווית רחבה מאוד ויכולנו לחסוך במספר רצפי הצילום. ביצענו פענוח של תוואי קווי הטיסה כשערכנו סקר גרבימטריה. בטיסות לצורך סקר הגרבימטריה טסנו בגובה נמוך, עד 1,000 רגל, הלוך וחזור. בזמן שהמכשיר קלט נתונים הוא גם צילם על סרט 35 מ"מ. אחר כך לקחנו את התצלומים שצילמנו בגובה רב, בקנ"מ  1:50,000, וזיהינו עליהם את תוואי הקווים שצולמו בגובה 1,000 רגל, כדי לדעת את הקשר בין הנתונים שנקלטו במכשירים ובין השטח. בזיהוי עבדה אסתר קוז'וקרו.

עבודות בשנות השמונים
אחרי הסכם השלום עם מצרים הוחלט על הקמת שדה תעופה חדש בנבטים, ליד באר-שבע. כל הקרקעות בשטח המתוכנן לשדה התעופה היו מעובדות בידי הבדווים והיה צורך להגיע להסדר, על מנת שיהיה אפשר להפקיע קרקעות. לצורך מתן פיצויים לבדווים המפונים צילמנו את השטח ופענחנו אותו עבור מנהל מקרקעי ישראל. זו הייתה עבודה בעייתית מאוד ונמשכה זמן רב. 
עשינו גם עבודות אחרות שעסקו בבנייה בלתי חוקית בקרב הבדווים והתבססו על פענוח תצ"א. 
בשנת 1980, בעקבות החלטת ראש הממשלה מנחם בגין ליישב את יהודה ושומרון, הורה שר הבינוי והשיכון לאגף המדידות למפות שטחים בלתי מעובדים ביו"ש. הערכתי שהעבודה תימשך לפחות שלוש שנים. היינו צריכים לקחת תצלומים משנת 1945 ומשנת 1967 ותצלומים חדשים, להשוות בין שלוש התקופות ולמצוא את השטחים הלא מעובדים בכל אחת משלוש התקופות. 
התקופה שתכננו להתחיל בה את העבודה הייתה גשומה מאוד − מזג האוויר לא שמע על דחיפות הפרויקט. לא יכולנו לצאת ולצלם לפי תוכנית קבועה מראש. לבסוף החלטנו לצלם בכל פעם באזורים ששל שמים בהירים. התוצאה הייתה שהכיסוי האווירי לא היה שיטתי ורציף. היות שלא יכולנו לבצע את העבודה תוך זמן קצר, הוצא מכרז והעבודה נמסרה לקבלנים פרטיים. ואולם אני בדקתי אישית את כל העבודה שנעשתה בידי הקבלנים.

מהפכות בתחום הפוטוגרמטריה            
המהפכה הראשונה הייתה הכנסת המכשירים הפוטוגרמטריים האופטומכניים. זו הייתה מהפכה מבחינת המיפוי הטופוגרפי, כיוון שעם הכנסתם של המכשירים הללו התאפשר מיפוי שטחים גדולים בדיוק רב יותר מאשר במיפוי הגרפי-ידני, בעיקר בקנ"מ בינוני וקטן.

המהפכה השנייה התחוללה עם הכנסת המחשב. תחילה השתמשו במחשב בעבודות הנדסיות. אורי שושני, שהיה סגן מנהל אגף המדידות ובמקביל גם מנהל מחלקת חישובים, היה אחראי על הכנסת המחשוב לתכנון ההנדסי. את עבודות העפר של הכביש מרמה לעמיעד תכננו לראשונה בעזרת תצלומי אוויר ותוכנת מחשב. המחשב גם אפשר דיוק רב יותר בתיאום השגיאות. התוצאה הייתה כביש מצוין ונוח לנסיעה. 

אחר-כך בא המעבר ממכשור אנלוגי למכשור דיגיטלי. נרכשו המכשירים האנליטיים הקומפקטיים, שהיו ללא הברזלים הרבים של המכשירים האופטומכניים הישנים, והיו  גם זולים יותר ופשוטים יותר.  

המהפכה האחרונה הייתה מיפוי הארץ כולה בשיטה דיגיטלית ועבודה עם הממ"ג (מערכת מידע גיאוגרפית) ואורתופוטו צבעוני. הכבוד מגיע לאביאל רון ז"ל, מנהל מפ"י לשעבר, ולד"ר משה ארז, שהקימו ודאגו כל הזמן לקידום מקצוע הפוטוגרמטריה. המיפוי הדיגיטלי בעזרת הממ"ג מאפשר לקבל את כל הנתונים החשובים: המצב בשטח, נתוני הגובה, נתוני הבעלות בשטח (טאבו), גושים וחלקות, כל התשתיות, על-פי רשת קואורדינטות על-גבי אורתופוטו צבעוני, וכל זה על-ידי לחיצה על כפתור במחשב. שליפת המידע המעודכן במהירות – זאת המהפכה הגדולה בפוטוגרמטריה. בתצלומי אוויר עדיין איננו מצלמים במצלמה דיגיטלית אלא בסרטי צילום, מפתחים אותם ואחר-כך סורקים את הסרטים והופכים את הצילום האווירי לנתונים ספרתיים במחשב. 

פרישה לגמלאות​
סיימתי את עבודתי במפ"י ופרשתי לגמלאות בשנת 1990. אני ממשיך לעבוד, כגמלאי, בעדכון מפות בשיטות גרפיות. בין יתר העבודות שעשיתי כגמלאי: ההכנות עבור מפקד האוכלוסין, שהיה, ככל הזכור לי, בשנת 1994. כמו למפקדים הקודמים, ההכנות כללו מיפוי כל המבנים ודרכי הגישה אליהם עבור הסוקרים. עשיתי גם סקרים חקלאיים עבור המנהל האזרחי ביו"ש והמשכתי בעדכון גרפי של מפות בקנ"מ 1:50,000.