לימודי מדידות וגיאודזיה בתקופת המנדט
קורס המודדים הראשון בא"י נפתח על-ידי "ועד הצירים לארץ ישראל" במרץ 1920, לקראת העברת השלטון בארץ מהממשל הצבאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה למנדט הבריטי. מטרת הקורס הייתה להכשיר מודדים יהודים, שיחישו את מדידת הקרקעות בארץ ישראל ואת רישומן, כדי לאפשר רכישת קרקעות על-ידי יהודים. הקורס למודדים של ועד הצירים, בהנהלת אפרים קראוזה, נמשך עד יולי 1920 והשתתפו בו כ-30 תלמידים. כשהחלו מדידות הקדסטר ביולי 1920, התעלמה ממשלת המנדט מבוגרי הקורס של ועד הצירים, וחלקם נותרו מובטלים. כ-10 מבוגרי הקורס הועסקו על-ידי מחלקת המדידות המקומית בירושלים, שלוחה של מחלקת המדידות שישבה באותם ימים במושבה הזמני בעזה, והשתלבו בפרויקט המיפוי העירוני של ירושלים. כוונת ועד הצירים לפתוח קורס שני לא מומשה, כיוון שממשלת המנדט הציעה למועמדים שכר עלוב ותפקידים נחותים.
כשהחלה מחלקת המדידות המנדטורית לבצע מדידות להסדר הקרקעות, לא הייתה בחוק התייחסות לשאלה מי מוסמך לבצע מדידות, אך עם הזמן נקבעו תקנות בעניין זה. בפקודת הקרקעות מ-1928 נקבע כי מודד יכול להיות מודד ממשלתי או מודד בעל רישיון. כדי להגדיל את מספר המודדים ולקדם את המדידות חיברה הנהלת מחלקת המדידות מבחנים למודדים. גם מודדים פרטיים שעברו את המבחנים הוכרו על-ידי ממשלת המנדט כמודדים שרשאים לבצע מדידות לצורכי הקדסטר.
במחלקת המדידות עבדו גם מודדים שהגיעו מבריטניה וגם מודדים מקומיים. ככלל, בתקופת המנדט היו רוב המודדים הבריטיים בא"י בוגרי ביה"ס למדידות של חיל המהנדסים המלכותי (ה-Royal Engineers). ומיעוטם היו בוגרי אוניברסיטאות בריטיות שקיבלו הכשרה כלשהי במחלקת המדידות הבריטית. לעומתם, הכשרת מודדים ופועלי מדידה מקומיים לא הייתה עקבית. ב-1 במרץ 1921 דיווח הנציב העליון הרברט סמואל לשר המושבות הבריטי וינסטון צ'רציל שהכשרת עובדים מקומיים נמשכת, כנראה תוך כדי עבודת מדידות מעשית. ב-3 במאי 1921 נדונה כוונה להפעיל בית-ספר למדידות, ואכן בשנים 1923-1921 נערכו כמה קורסים למדידות מטעם מחלקת המדידות ברחוב יפו-ת"א. מנהל מחלקת המדידות מייג'ור לֵי היה מנהל הקורס. מדריך השדה היה מצרי. בקורס הראשון השתתפו שלושה יהודים, שלושה מוסלמים, שלושה נוצרים, שני ארמנים, ואדם נוסף – ספק ערבי ספק גרמני. סה"כ, עד לסגירת ביה"ס ב-31 במרץ 1923, הוכשרו בו 31 פועלי מדידה, 20 מהם קיבלו סיווג מקצועי והועסקו על-ידי מחלקת המדידות.
בדו"ח מחלקת המדידות מ-1925 דווח על קשיים בהכשרת מודדים ושרטטים מקרב תושבי הארץ. כדי להתגבר על בעיית כוח האדם הכשירה המחלקה בשנים 1937-1925 כ-180 מודדים ופועלי מדידה, וכ- 20 שרטטים, ונראה כי רובם הוכשרו תוך כדי עבודה מעשית בשטח.
על הכשרת המודדים תוך כדי עבודה מעשית אפשר ללמוד מספרו של המודד משה שריר, "פרקי חיים". שריר התקבל לעבודה כמתלמד במחלקת המדידות המנדטורית בנובמבר 1925. תחילה התאמן בשרטוט, ולאחר כחודשיים הועבר לעבוד בשדה. הוא ומתמחים נוספים, יהודים וערבים, פוזרו במחנות מדידה ברחבי הארץ. כל מתמחה אומן על-ידי מודד מוסמך תוך כדי עבודה בשטח. תחילה למד את עבודת פועל המדידה (העוזר למודד). לאחר מכן למד את עבודת המודד וקיבל מפה או שתיים כעבודת ניסיון. שריר מספר בספרו כי לאחר כשנה של שרטוט מפות מצביות "קודם" ועבר להתאמן במחנה שעסק בטריאנגולציה. בסוף שנת 1927 כבר היה מנהל מחנה מדידה.
פתיחת בית הספר למודדים
בשנות ה-40', כדי להאיץ את עבודת המדידות להסדר המקרקעין בארץ ישראל, פתח מנהל מחלקת המדידות, אנדרו מיטשל, בית ספר למודדים בג'נין, ואחר-כך בנצרת. בית הספר בג'נין נפתח בראשית 1942, ופעל כשנה, עד מרץ 1943. התלמידים למדו והתגוררו באוהלים. הם למדו בעיקר מדידות לצורכי הקדסטר, ולמדו לעבוד בשולחנית מדידה. למדו בו 35 תלמידים, רובם ערבים, ביניהם גם בנים למשפחות ערביות מפורסמות בא"י: נשאשיבי, אלחוסייני, אלעלמי וברגותי. למדו בו גם כמה יהודים, וביניהם ישראל סגל, לימים מנהל מחוז באר-שבע של מחלקת המדידות/אגף המדידות/מפ"י ויהודה אריכא ומיכאל אלישיב, שעבדו אחר-כך במחוז ירושלים. עוד למד בביה"ס, בין אפריל ליוני 1942, אליהו בית-צורי ז"ל. תלמיד נוסף, שלא סיים את הלימודים, היה משה לוי ז"ל, אחד מל"ה הלוחמים שנהרגו בדרך לגוש עציון.
בדצמבר 1944 נפתח ביה"ס למודדים בנצרת. ביה"ס פעל 17 חודשים, והוכשרו בו עשרות מודדים ופועלי מדידה. התלמידים הגיעו לביה"ס בעיקר מנצרת ומכפרי הסביבה, אך גם מצפת, מעכו ומצפון השומרון. גם הם התגוררו באוהלים ולמדו מדידות לצורכי קדסטר. לאחר סיום הלימודים הועסקו הבוגרים במדידות בצפון הארץ.
אחד מוותיקי המודדים במחוז נצרת, סובחי אבו-נחלה, סיפר כי בשנות ה-40' היו כמה תלמידים שלמדו מדידות בהתכתבות עם מכון בריטי בלונדון. הוא עצמו החל ללמוד כך בשנת 1944, אך עם פתיחת בית-הספר בנצרת העדיף ללמוד בביה"ס.
הטכניון בחיפה החל ללמד ב-1924 גיאודזיה כאחד המקצועות בפקולטה להנדסה בנאית. הלימודים נועדו לשרת את מהנדס הבנייה בעבודתו. תכנית הלימודים הארבע-שנתית כללה לימודי גיאודזיה "נמוכה" ותרגילי מדידה בהיקף של ארבע שעות בשבוע בשנה השנייה ולימודי חשבון תאום, אסטרונומיה ופרקים בגיאודזיה מתקדמת בשנה השלישית. הטכניון לא הכשיר בתקופת המנדט מהנדסי גיאודזיה או מודדים בעלי רישיון, אך ממשלת המנדט אפשרה לבוגרים לגשת לבחינות הממשלתיות לקבלת רישיון מודד מוסמך.
חלק מבוגרי הטכניון מתקופת המנדט שעברו את הבחינות וקיבלו רישיון מודד מוסמך הם המודדים הללו (על פי רשימה חלקית שהכין פרופ' לזלי שטוך בעזרת המודד בנימין ברמן): צבי בר-אדון, זהר ברונר, בנימין ברמן שקיבל את הרישיון לאחר קום המדינה, מרדכי (מרקוס) גייסלר, אלכסנדר כהן, אשר סולל (היה אח"כ סגן מנהל מחלקת המדידות), מרדכי פולוס, אריה שחם, אליהו שפַּק ואלישע שקרלבסקי.
בתקופת המנדט נקלטו במחלקת המדידות מודדים שהיו מעמודי התווך של המחלקה לאחר קום המדינה. רובם למדו גיאודזיה ומדידות במזרח אירופה, אך גם בבלגיה וביוון. בין המודדים הללו אפשר לציין את בוריס גוסינסקי (מנהל מדור חישובים לאחר קום המדינה), עמיאל רוזנשיין (שהיה אחר כך מנהל ביקורת תכניות ומחלקת שדה, שינה את שם משפחתו לאלעמי), צבי פדבה (היה מנהל ההסדר במדור שדה לאחר קום המדינה), צבי שפירא (מנהל מחוז ירושלים), גולדשטיין (מנהל מחוז חיפה והצפון), ריבק (מנהל מחוז תל-אביב), נתן פוטוריאן (מנהל מחלקות שדה וביקורת תכניות), מ. קמינסקי (מנהל מדור טופוגרפיה) וארנשטיין (מנהל הסדר קרקעות). לאחר מלחמת העולם השנייה נקלטו במחלקת המדידות גם בוגרי יחידת המדידות של הצבא הבריטי 524. את לימודיהם בתחומי המיפוי עשו במחנות צבא במצרים. ביניהם היו ישראל סגל (לימים מנהל מחוז באר-שבע) וששון בן-חיים (ביקורת תכניות). בוגרים נוספים של יחידה 524 הגיעו למחלקת המדידות לאחר קום המדינה, וביניהם יוסף אלסטר (המנהל הראשון של המחלקה במדינת ישראל), אשר סולל (המפקד השני של יחידת המיפוי הצבאי וסגן מנהל אגף המדידות. הוא גם בוגר הטכניון מ-1942), אורי צידון (מנהל הדפוס), משה ארז (ראש מדור פוטוגרמטריה ואחר כך סגן המנהל), עזריאל מרקוזה (החליף את ארז כראש מדור פוטוגרמטריה) ואחרים.
במדינת ישראל
לאחר קום המדינה יזם מנהלה הראשון של מחלקת המדידות, יוסף אלסטר, את הקמת בית-הספר להכשרת מודדים. בתחילה נמשכו הלימודים בבית הספר שנה, ובוגריו קיבלו תעודת מודד עוזר. לאחר שלוש שנים שונה שמו לביה"ס הגבוה למדידות והלימודים בו נמשכו שנתיים. בשנים האחרונות לקיומו הלימודים בו נמשכו שלוש שנים. כבי"ס גבוה למדידות הוענקה לבוגריו תעודת מודד מדופלם. לאחר עבודה מעשית דל שלוש שנים ובחינה, הוענק לבוגרים רישיון מודד מוסמך.
בית הספר הגבוה למדידות נסגר בשנת 1974, שלוש שנים לאחר פתיחת המגמה לגיאודזיה ולקרטוגרפיה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים הועברו לאוניברסיטת תל-אביב כדי להעניק מעמד אקדמי לבוגרי לימודי המדידות. עם זאת, ראוי לציין כי בוגרי המגמה באוניברסיטת תל-אביב לא היו מהנדסים, אלא קיבלו תואר במדעי הרוח והייתה להם זכות לנסות לקבל רישיון מודד לאחר שנתיים של התמחות (סטאז').
עם סגירתה של המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה באוניברסיטת ת"א בשנת 1985, נותר הטכניון המוסד האקדמאי יחיד שבו לומדים גיאודזיה בישראל. הטכניון מכשיר מהנדסי מיפוי וגיאו-אינפורמציה לתואר ראשון (BSc) במסלול ארבע-שנתי ובוגרי תואר במיפוי ובגיאו-אינפורמציה במסלול תלת-שנתי. יש גם מסלולי המשך לתואר שני (MSc) ושלישי (PhD) במקצועות אלו.
בין שנות ה-70' לשנת 2000 פעל בית-ספר לטכנאי גיאודזיה ב"מכון ויניק" שבמקווה-ישראל (שני המחזורים הראשונים למדו במבנה ביה"ס הגבוה למדידות בחולון). אגף המדידות/מפ"י העניק לביה"ס תמיכה מקצועית, וביה"ס החקלאי מקווה ישראל העניק לו תמיכה כספית. ביה"ס נסגר בשל מחסור במועמדים ללימודים בשנותיו האחרונות, זאת בשל האטרקטיביות הנמוכה של מעמד טכנאי המדידה.
כיום אפשר ללמוד גיאודזיה כאחד המקצועות במגמת ההנדסה האזרחית במכללות ובבתי ספר מקצועיים בפיקוח של מה"ט (המכון הממשלתי להכשרת בטכנולוגיה ובמדע).
ראוי לציין את חשיבותם של מוסדות החינוך שהוזכרו לעיל (ושיפורטו להלן) - בוגריהם הגיעו למחלקת המדידות/אגף המדידות/מפ"י, נקלטו במדורים/במחלקות/בתחומים השונים בָּארגון (שדה, חישובים, פע"מ, ה"ק, קרטוגרפיה ופוטוגרמטריה), והיו עמודי תווך בו. חלק מהבוגרים אף הפכו למנהלים בארגון. בוגרים אחרים נקלטו במוסדות כמו קק"ל, חברת החשמל, עיריות ומועצות מקומיות ואזוריות או בשוק הפרטי, וכולם תרמו ותורמים לפיתוחה של מדינת ישראל במדידות ובמיפוי.
בית הספר הגבוה למדידות
בית הספר להכשרת מודדים נפתח בדצמבר 1949, כיוון שהתעורר צורך דחוף בהכשרת כוח אדם מקצועי למיפוי במדינת ישראל המתפתחת. תנופת הבנייה הגדולה עבור העולים החדשים, הצורך בפיתוח תשתית להתיישבות, לתעשייה, למערכת הכבישים במדינה וכו', והצורך לספק את צורכי מערכת הביטחון, חייבו גיוס כוח עבודה שימפה את הארץ. באותה העת, לאחר מלחמת השחרור, היה מחסור רב במודדים בעלי הכשרה מתאימה – היו סה"כ כ-140 מודדים בעלי רישיון. לפיכך יזם יוסף אלסטר, המנהל הראשון של מחלקת המדידות לאחר קום המדינה, את הקמת בית-הספר.
בית הספר נפתח במחסני מע"צ ברחוב קראוזה בחולון, סמוך לבית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל". הוא היה המוסד הראשון שאפשר מסגרת לימוד שיטתית למקצוע המדידות בארץ. אמנם גם הטכניון לימד גיאודזיה, אך באותה עת (עד 1954) רק כאחד המקצועות בפקולטה להנדסה אזרחית, וללא הענקת תעודת מודד כלשהי.
בשנתיים הראשונות לקיומו של בית-הספר למדו בו התלמידים במחזורים של שנה. בשנת 1952 הפך ל"ביה"ס הגבוה למדידות". אז גם עבר למשכנו החדש בתל-גיבורים שבחולון. הלימודים הפכו להיות דו-שנתיים, וביה"ס הפך לבעל סמכות להכשיר מודדים לקראת בחינות לקבלת רישיון מודד מוסמך. הלימודים במתכונת זו נמשכו עד שנת 1964. בשנת 1965 הפכו הלימודים לתלת-שנתיים, מתוך כוונה להעלות את רמת הלימודים בתחום הגיאודזיה. התלמידים למדו בסך הכול כ-3,600 שעות במהלך 3 שנים. עם סיום הלימודים ועמידה בכל הבחינות, היה על התלמידים להגיש עבודת דיפלומה באחד מנושאי הלימוד הראשיים (גיאודזיה, מתמטיקה או הנדסה) ולעמוד בבחינת דיפלומה. התמחות בעבודה מעשית (במשך שלוש שנים לבוגרי שנתיים של לימודים, ושנתיים לבוגרי שלוש שנות לימודים) הקנתה לבוגרים זכות לגשת לבחינות לקבלת רישיון מודד מוסמך.
המועצה להשכלה גבוהה לא הכירה בביה"ס הגבוה למדידות כמוסד אקדמי. לפיכך, בשנת 1974 סגר המנהל השני של מחלקת המדידות ד"ר רון אדלר את בית הספר. ד"ר אדלר גם התנגד לרעיון שמשרד ממשלתי יפעיל וינהל מוסד להשכלה גבוהה, והוא יישם את התכנית לשלב את בית הספר באוניברסיטת תל-אביב, שבה נפתחה בשנת 1971 מגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה.
בינואר 1970 פרסם אלסטר ב"עבודה וביטוח לאומי", ירחון משרד העבודה, מידע על מספר בוגרי בית הספר הגבוה למדידות, במסגרות השונות של קיומו, מ-1949 עד 1969. 144 תלמידים סיימו את הקורס השנתי (בשנים 1952-1949), 196 תלמידים סיימו את הקורס הדו-שנתי (בשנים 1964-1953), ו-65 תלמידים סיימו את הקורס התלת-שנתי (בשנים 1969-1965). בסך הכול סיימו 305 תלמידים את לימודי הגיאודזיה בבית הספר הגבוה למדידות בחולון.
שלושת האנשים שקבעו את אופי בית-הספר למודדים לאורך שנות קיומו היו מר אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, ושני המרצים הראשיים ללימודי גיאודזיה משה רינג ויוליאן פמיליאר, שעלו מפולין לאחר קום המדינה. אלסטר לימד אסטרונומיה ותחיקת המדידות. מורים נוספים שלימדו בביה"ס החל משנתו הראשונה היו בוריס גוסינסקי (לימד חישובים גיאודטיים), אליעזר שישא (לימד מתמטיקה), משה ארז (לימד פוטוגרמטריה), גאול מכליס (לימד שרטוט והיה גם כדורגלן מכבי תל-אביב ושחקן נבחרת ישראל) ואלכסנדר לוי (מזכיר ביה"ס מיום הקמתו ועד ליום סגירתו. במחזורים הראשונים הוא לימד את העולים החדשים עברית, ועודד אותם לדבר בשפה זו). מאוחר יותר הצטרפו מורים נוספים: ד"ר רון אדלר (לימד גיאודזיה פיזית וגיאודזיה גבוהה), עזריאל מרקוזה ומאוחר יותר גם מוסא סבן החליפו לעתים את ארז, פרופ' נפתלי קדמון (לימד קרטוגרפיה באמצע שנות ה-50'), פרופ' שיינברג מהטכניון (לימד על מכשירי מדידה) ועקיבא פלכסר (לימד גיאולוגיה).
בשנתיים-שלוש הראשונות למדו בכל מחזור כ-50 תלמידים, רובם עולים חדשים. הם חולקו לשתי כיתות על פי ידיעת השפה. כיתה אחת כללה בעיקר תלמידים יוצאי עיראק, ואיתם למדו חיילים משוחררים. רינג לימד אותה בעברית, אף שלא ידע עברית בצורה מושלמת. הכיתה השנייה כללה דוברי בולגרית וגרמנית, ופמיליאר הוא שלימד אותם. פמיליאר לא ידע עברית, והרצה ברוסית מתובלת בפולנית ובגרמנית. בשל אישיותו וצורת הלימוד שלו, הבינו אותו התלמידים. כשהפך ביה"ס לדו-שנתי לימד פמיליאר גיאודזיה בעיקר בשנה הראשונה, ורינג לימד גיאודזיה גבוהה וקרטוגרפיה בשנה השנייה. במהלך שנות עבודתו בביה"ס, השלים פמיליאר את לימודי הדוקטורט.
מאוחר יותר הצטמצם מספר התלמידים בשנתון לכ-20 איש. תכנית הלימודים כללה לימודים תיאורטיים ואחריהם לימודים מעשיים. הלימודים המעשיים התקיימו בשטחים פתוחים ומבונים סמוך לביה"ס. בביה"ס שמו דגש מיוחד על המדידות המעשיות בשטח ועל הכרת מכשירי המדידה. בלימודים המעשיים למדו התלמידים להשתמש במכשירי המדידה הנפוצים כגון שולחנית, תיאודוליטים, מאזנות, מדי שיפוע וסרטי מדידה. המתרגלים בשדה בשנים הראשונות היו שמואל לוין וצבי שנבך, שניהם בוגרי שנת הלימודים הראשונה. אחריהם תרגלו את התלמידים מרדכי רוזנבאום, יצחק כזום ואליעז שלומי.
עם סיום הלימודים בבית הספר נקלטו חלק מהתלמידים במחלקת המדידות. חלקם הגיעו למדור שדה ועבדו כמודדים. אחרים הגיעו למדורים אחרים כגון חישובים, טופוגרפיה, פע"מ (פיקוח על המדידות) והסדר קרקעות. גם חלק מאלה שהגיעו לשדה עברו עם הזמן למדורים אחרים במחלקת המדידות, והידע שרכשו בשדה הועיל להם בעבודתם במדורים החדשים. בוגרים אחרים של ביה"ס, שלא הגיעו למחלקת המדידות, נקלטו בשוק הפרטי ובמוסדות ציבוריים כמו עיריות, הקרן הקיימת, תה"ל, מע"צ, סולל-בונה ועוד.
חלק ניכר מטובי העובדים במחלקת המדידות היו בוגרי ביה"ס למדידות. במחזור הראשון סיימו, בין היתר, ציון שתרוג (שהיה אחר כך מנכ"ל מפ"י), יוסק'ה משולם (שהיה ראש תחום שדה), פליקס מזרחי (שמילא תפקידים רבים במפ"י, ביניהם ראש תחום שדה, האחראי על הגבולות וקמ"ט יו"ש ואזח"ע), צבי שנבך (הראשון שביצע מדידות בשיטת האיזון המדויק לאחר קום המדינה), שמואל לוין (סגן המודד המחוזי בת"א), מרדכי רוזנבאום, אלי פלד (שהיה מנהל מדור טופוגרפיה), ישראל בריק (שהיה מנהל הפיקוח על המדידות), רודי גולדנברג (מנהל מרחב ת"א) ומרקו פנקס (לימים מנהל הארכיון). במחזור השני סיימו שמחה דורון (שהיה מנהל גף חישובים), יענקל'ה הורן (לימים ראש גף פע"מ), שמעון נסטור (לימים ראש מדור מיפוי הנדסי בתחום שדה), אשר חאיק (לימים ראש תחום הסדר קרקעות), יצחק כזום (לימים ראש מדור תכנון), סרג'ו דוייב (בתפקידו האחרון היה ראש תחום רפרודוקציה קרטוגרפית), יוסף שטנר ואברהם בויקו (שניהם היו אח"כ מנהלי מרחב ת"א), ישראל קטלן (עבד בחישובים), יוסף סבי (לימים קרטוגרף בכיר, כיום מעדכן, כגמלאי, מפות סימון שבילים), יחזקאל יתים (עובד בכיר בשדה), יהושע שרף (פוטוגרמטריה) ושלומית שמאי (הסדר קרקעות). במחזור השלישי סיימו אברהם אביבי (שהיה מודד מחוזי בנצרת ובחיפה), צבי רחמים (מנהל התכנון), דוריס שהרבני (הייתה סגנית מנהל מדור חישובים), אברהם מור, מוסא סבן (ראש מדור פוטוגרמטריה), יהושע שרף ולוצ'יה פארן (לימים ראש גף מידע למודדים). במחזור הרביעי למדו חיים מרקוביץ' (שהיה מנהל מדור טופוגרפיה, ראש תחום ממ"ג ומנהל ביה"ס לטכנאי גיאודזיה) ויהושע לוקס (ראש תחום פוטוגרמטריה). במחזורים אחרים למדו גם משה קפלן (לימים ראש תחום שדה ומנהל מרחב נצרת), מאיר סלומון (לימים מנהל הטופוגרפיה), גיורא גולוד (סמנכ"ל למידע ומיפוי), אמנון ליפשיץ (היה קמ"ט אזח"ע), מרטין צווילינג (מנהל מרחב ת"א), עדינה הופמן (גפני) (לימים רכזת ועדת מכרזים וספרנית מפ"י) וכרמלה שנצר (ראש תחום שירותי ארכיון ומידע), וכמובן עוד רבים וטובים.
חלק מבוגרי ביה"ס השתלבו במגזר הפרטי. חלק ניכר מהם עומדים בראש המשרדים הפרטיים הגדולים למדידות כיום, ביניהם אלי פלד, יוסי קראוס (ראש אגודת המודדים), משה פלוס, יוסף הלפרין, מנחם קופרמן, נתן דותן ואחרים.
ביה"ס לטכנאי גיאודזיה ב"מכון ויניק" במקווה-ישראל
במקביל להפסקת קליטת מחזורים חדשים לבית-הספר הגבוה למדידות בתל-גיבורים, הוחלט במה"ט (המכון להכשרה טכנית במשרד העבודה) לפתוח בתל-גיבורים קורסים להכשרת טכנאי גיאודזיה. מחלקת המדידות קיבלה על עצמה את ניהול בית-הספר, וניהל אותו יוסף אלסטר, המנהל הראשון של מחלקת המדידות, שפרש בינתיים לגמלאות. המחזור הראשון נפתח באוקטובר 1971 ונמשך כשנה ושלושה חודשים. אחריו נפתח קורס נוסף בתל גיבורים, ובשנת הלימודים 1975/1974 נסגר ביה"ס לכשנה. לאחר פנייה להנהלת ביה"ס החקלאי מקווה-ישראל, נענתה זו ברצון, וקלטה את ביה"ס לטכנאי גיאודזיה במסגרת מכון "ויניק", ע"ש מאיר ויניק, שהיה המורה הראשון במקווה-ישראל לתורת הקרקע. המחזור הראשון לטכנאי גיאודזיה במכון "ויניק" החל ללמוד באוקטובר 1976. הלימודים בכל מחזור נמשכו שנת לימודים אחת. מאז מעברו ל"מכון ויניק" השתייך ביה"ס מבחינה אדמיניסטרטיבית למקווה-ישראל. עם זאת, את התמיכה המקצועית לביה"ס נתן אגף המדידות, שהפך למרכז למיפוי ישראל. עם המעבר למקווה-ישראל מונה חיים מרקוביץ מאגף המדידות למנהל ביה"ס.
בוגרי ביה"ס קיבלו תעודת טכנאי מדידות עם סיום הלימודים, אך רק לאחר שהגישו עבודת גמר והגנו עליה בפני ועדת הסמכה (זו כללה את עובדי אגף המדידות גרשון שטינברג ויאיר גולדמן, את דן שרני מהטכניון, ואת מנהל ביה"ס, חיים מרקוביץ). התעודה הוענקה לבוגרים על-ידי משרד העבודה. כך היו הבוגרים זכאים להירשם בספר ההנדסאים והטכנאים במשרד העבודה.
רוב המורים בבית-הספר היו אנשי אגף המדידות/המרכז למיפוי ישראל, בעיקר במקצועות הגיאודטיים. במשך הזמן נוספו מרצים מהטכניון ומאוניברסיטת תל-אביב. המורים למקצועות הכלליים כמו מתמטיקה, אנגלית, גיאוגרפיה ועוד, היו מורים מסגל ההוראה של מקווה-ישראל. את הנושאים המקצועיים לימדו עובדי המרכז: מרקוביץ לימד תחיקה וקדסטר, ציון שתרוג לימד תמחיר, יאיר גולדמן ואחריו דן שרני לימדו גיאודזיה, שמחה דורון תירגל חישובי גיאודזיה. מוסא סבן לימד פוטוגרמטריה. כרמלה שנצר לימדה פרצלציה (תצ"ר) ותקופה קצרה גם חוקה. המתרגל בשדה היה יענקל'ה הורן, ואחריו שמואל חודורוב. אמנון וקסלר לימד שדה ושרטוט. בשנים האחרונות לימד יואל שוורץ הנדסת כבישים ובניין. המרכז למיפוי ישראל סיפק לבית הספר גם מכשירי מדידה וציוד נוסף.הלימודים המעשיים התקיימו בשטח ביה"ס.
במשך שנות קיומו של ביה"ס, עד שנת 2000, 407 תלמידים למדו מדידות ב"מכון ויניק". התלמידים הגיעו אליו ממוסדות ציבוריים כמו חברת החשמל, הקרן הקיימת לישראל, סולל-בונה, משרדי ממשלה ועיריות. היו גם תלמידים שהגיעו באופן עצמאי. עם סיום הלימודים חזרו התלמידים למוסדות שמהם הגיעו. חלקם יצאו למגזר הפרטי וחלקם הגיעו לאגף המדידות/מפ"י. הלימודים לקבלת תעודת טכנאי מדידות כללו 1,800 שעות, כולל פרויקט הגמר.
מלבד הלימודים לקבלת תעודת טכנאי מדידות, שלח אגף המדידות לביה"ס 79 עובדים להשתלמות מקצועית במקצועות הגיאודטיים. הלימודים נערכו פעם בשבוע, ובסה"כ כללו כ-560 שעות. מדי שנה נשלחו להשתלמויות אלו כמה תלמידים. זאב קולר, שהיה הממונה על ההדרכה באגף, שלח לביה"ס עובדים ממחלקות החישובים, הפוטוגרמטריה, הסדר הקרקעות והפיקוח על המדידות. גם פועלי מדידות ממחלקת שדה יצאו להשתלמויות.
חיים מרקוביץ ניהל את ביה"ס 25 שנה, עד שנת 1999. ד"ר דן שרני, החליף אותו וניהל את ביה"ס עד לסגירתו ביולי 2000. בתקופה זו המוסדות הפסיקו לשלוח תלמידים לביה"ס, ולא היו כמעט מועמדים שבאו מיוזמתם. כשנתיים-שלוש לפני סגירת ביה"ס הכינו ד"ר שרני ויאיר גולדמן תכנית לימודים מעודכנת, שהייתה אמורה להכין את התלמידים לקבלת תואר הנדסאי. התכנית החדשה כללה לימוד תכנות מתקדמות, GIS ו-GPS. הרעיון לקבלת תואר ההנדסאי לא הגיע לכלל ביצוע. במחזור הלימודים האחרון בשנת 2000 למדו בביה"ס 6 תלמידים. בשל המספר המועט של התלמידים הוחלט על סגירת בית-הספר.
המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב
בשנת 1971 נפתחה המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה במסגרת החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. המגמה החדשה החליפה את בית הספר הגבוה למדידות, שנסגר סופית בשנת 1974. מאז הוכשר כוח האדם הגיאודטי בישראל ברמה אקדמית בלבד, בטכניון ובאוניברסיטת תל-אביב. המטרה הייתה לקדם את ההכשרה של הגיאודטים במדינה ולהביאה לרמה אקדמית מלאה, כנהוג במדינות אחרות.
בעשור הראשון לקיומה (1981-1971) הכשירה המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה למעלה מ-200 בוגרים. מנהל המגמה היה פרופ' פנחס יואלי, והוא גם לימד גיאודזיה וקרטוגרפיה. אחריו ניהל את המגמה פרופ' אברהם פרלמוטר. ד"ר משה ארז לימד פוטוגרמטריה; ד"ר רון אדלר לימד קרטוגרפיה ומקצועות נוספים; אינג' אורי שושני לימד קדסטר; פרופ' ירח דויטשר לימד תורת המדידה, גיאודזיה גיאומטרית, יישומי מחשב בגיאודזיה ומיפוי אוטומטי; פרופ' חיים פפו לימד אסטרונומיה; פרופ' אברהם פרלמוטר לימד את תורת המדידה; ד"ר יוסף פוראי וד"ר דן שרני לימדו אסטרונומיה; ד"ר גרשון שטינברג תרגל גיאודזיה; פרופ' אמציה פלד, אלי שלומי וציון שתרוג תרגלו מדידות בשדה; מורים מהחוג לגיאוגרפיה לימדו מתמטיקה, סטטיסטיקה, גיאומורפולוגיה, גיאולוגיה וידיעת הארץ.
בשנת 1981 נסגרה המגמה בשל בעיית תקציב. היא נפתחה מחדש באוקטובר 1982 על פי החלטה מפורשת של ות"ת (הועדה לתכנון ותקציב של המועצה להשכלה גבוהה). עם פתיחתה מחדש מונו בה חברי סגל מן המניין: ראש המגמה פרופ' פנחס יואלי, ועמו פרופ' אברהם פרלמוטר, פרופ' אמציה פלד וד"ר יוסף פוראי. נוסף להם גם ד"ר יהודה ארדיטי מהמחלקה למתמטיקה.
בשנים 1986-1985 היה פרופ' פלד ראש המגמה.
עם פתיחתה של המגמה מחדש עודכנה גם תכנית הלימודים,ונוספו לה נושאים מתקדמים כמו גיאודזיה לוויינית, חישה מרחוק, עיבוד תמונה במחשב ועוד. נוסף לכך נרכשו עבור המגמה מכשירים חדשים כמו תיאודוליט הנדסי חדש, מאזנות, מד-טווח אלקטרו-אופטי וציוד נוסף. לאחר פתיחתה למדו במגמה עוד שני מחזורים, ובכל אחד מהם למדו כ-25 תלמידים. מחזור שלישי כבר לא נפתח. האוניברסיטה דרשה כי המועצה להשכלה גבוהה ואגף המדידות יתקצבו את לימודי הגיאודזיה. המועצה להשכלה גבוהה סירבה לתקצב את לימודי המגמה, ולמרות הביקוש הגבוה ומספר הנרשמים, סגרה האוניברסיטה את המגמה ואפשרה רק לשני המחזורים שהחלו את לימודיהם לסיימם. בספטמבר 1986 נסגרה המגמה סופית.
ראוי לציין כי בשנים שבהן הייתה המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב פעילה, היא סיפקה את עיקר המודדים לאגף המדידות. בין הבוגרים שהגיעו לאגף היו שוקה כרמלי (כיום מנהל מרחב ירושלים), משה רוזנבלום (ראש אגף שדה), יצחק פבריקנט (ראש אגף ה"ק) ויוסי מלצר (המשיך לתואר שני בטכניון, כיום ראש תחום מחקר). גם מודדים מוסמכים למדו במגמה, כדי לקבל תואר אקדמי, וביניהם ציון שתרוג (שהיה אח"כ מנכ"ל מפ"י), גיורא גולוד (סמנכ"ל למידע ומיפוי במפ"י) ויאיר גולדמן (יועץ במפ"י). הם למדו לתואר ראשון בשנים 1971-1974, ואח"כ המשיכו לתואר שני.
לימודי גיאודזיה בטכניון
מאז היווסדו של הטכניון ב-1924 למדו הסטודנטים גיאודזיה כחלק מתכנית הלימודים של הפקולטה להנדסה בנאית. עד שנת 1954 לא הכשירו בטכניון מהנדסי גיאודזיה או מודדים בעלי רישיון. במסגרת ארגון מחדש בטכניון, החלו ללמד במתכונת חדשה בפקולטה להנדסה בנאית (ששינתה אחר-כך את שמה להנדסה אזרחית). בפקולטה הונהגה מתכונת לימודים בארבע מגמות: הנדסת מים, קונסטרוקציות, כבישים וקרקע, וגיאודזיה. בכל ארבע המגמות נלמדו קורסים בסיסיים זהים וקורסי התמחות ספציפיים למגמה. במסגרת תכנית הלימודים במגמה לגיאודזיה נלמדו מקצועות חדשים כמו פוטוגרמטריה, קדסטר, תחיקת המדידות, גיאודזיה "גבוהה", היטלי מפות וכו'. במחזור הראשון, שסיים את לימודיו בשנת 1954, למדו במגמה לגיאודזיה חמישה סטודנטים בלבד. לימודי הגיאודזיה במתכונת זו נמשכו עד שנת 1970. הבוגרים קיבלו את התואר מהנדס בניין וקיבלו אישור על לימודיהם במקצועות הגיאודטיים. לאחר התמחות של שנתיים קיבלו את התואר מודד מוסמך.
בשנת 1971 נפתח בטכניון, במסגרת הפקולטה להנדסה אזרחית, מסלול ארבע-שנתי להנדסה גיאודטית, ובשנות ה-80' נפתח גם מסלול תלת-שנתי ללימודי גיאודזיה. בשנת 2005 שונו שמות המסלולים להנדסת מיפוי וגיאו-אינפורמציה (המסלול הארבע-שנתי) ולמיפוי וגיאו-אינפורמציה (המסלול התלת-שנתי). הלימודים לתואר הראשון (BSc) כוללים, נוסף למקצועות היסוד הנלמדים בטכניון (מתמטיקה, פיסיקה וכד') את כל הבסיס לתחום המיפוי והגיאו-אינפורמציה: יסודות המיפוי והמדידה, חשבון תאום, פוטוגרמטריה, קרטוגרפיה, יישומי מחשב בגיאודזיה, מסדי נתונים גיאו-מרחביים, מבוא למיפוי ממוחשב וממ"ג, מבוא לגיאודזיה, גיאודזיה מתמטית, תחיקת המדידה, קדסטר וניהול מקרקעין, וכן מעבדות מדידה ומחנות מדידה בקיץ. לאחר מכן על הסטודנט לבחור בשרשרת התמחות בתחום המדידות הגיאודטיות וההנדסיות (רשתות בקרה גיאודטיות, מדידות GPS, מדידות בהנדסה ותעשיה, ועוד), או לחילופין, שרשרת התמחות בתחום המיפוי והמידע המרחבי (קליטה ועיבוד של מידע ממפות, עיבוד תמונה לצורכי מיפוי, מודלים ספרתיים של פני השטח, מערכות מידע גיאוגרפי, יישומים במיפוי פוטוגרמטרי ועוד). בהמשך יכולים הסטודנטים לבחור מקצועות נוספים כגון מיפוי ימי, קרטוגרפיה נושאית, טריאנגולציה אווירית, מדידות אסטרונומיות, חישה מרחוק לקרטוגרפיה, פוטוגרמטריה ספרתית, גיאודזיה פיזית, ועוד.
מספר הבוגרים הממוצע בשנה גדל מאז החלו הלימודים במתכונת החדשה. בשנים 1984-1974 סיימו קרוב ל-10 בוגרים מדי שנה בממוצע, בשנים 1995-1985 סיימו קרוב ל-20 בוגרים מדי שנה בממוצע, בשנים 2005-1995 סיימו בממוצע 35 בוגרים את לימודיהם מדי שנה ובשנת 2005 החלו את הלימודים 45 סטודנטים.
במקביל מתקיימים בטכניון גם לימודים לתואר שני (MSc), מוסמך למדעים בהנדסת מיפוי וגיאו-אינפורמציה ומוסמך למדעים במדעי המיפוי והגיאו-אינפורמציה. בשנת 2005 נרשמו לטכניון כ-20 משתלמים לתואר שני וכ-15 משתלמים לתואר שלישי (PhD) בכל תחומי המיפוי והגיאו-אינפורמציה. עד כה סיימו לא מעט סטודנטים את לימודי הדוקטורט בטכניון בתחום הגיאודזיה, ובשנים האחרונות נראית מגמה של עלייה במספר הסטודנטים לתארים מתקדמים בגיאודזיה.
מבין המרצים שלימדו ומלמדים גיאודזיה בטכניון, יש לציין את פרופ' שיינברג, מרדכיגייסלר, פרופ' לזלי שטוך, פרופ' חיים פפו, פרופ' פנחס יואלי, פרופ' בנימין שמוטר , פרופ' אברהם פרלמוטר, נסים ברדז'יק, ד"ר עוזי אתרוג, ד"ר גלעד אבן-צור, ד"ר דן שרני, ואינג' אורי שושני (מלמד קדסטר ותחיקת המדידה). מבין עובדי מפ"י לימדו ומלמדים בטכניון, לאורך השנים, המנהל הראשון - יוסף אלסטר, המנהל השני – ד"ר רון אדלר, ד"ר יוסף פוראי, ד"ר משה ארז, ד"ר יורי רייזמן, ד"ר גרשון שטיינברג, יוסף מלצר וד"ר אלנה אוסטרובסקי.
פרופ' ירח דויטשר, לשעבר עובד מפ"י, הוא ראש היחידה להנדסת תחבורה וגיאו-אינפורמציה.
עובדי מפ"י הבאים סיימו את לימודיהם בטכניון: המנהל השני ד"ר רון אדלר למד לתואר שלישי בשנים 1970-1968; המנהל הרביעי אביאל רון ז"ל היה בוגר המחזור הראשון בפקולטה להנדסה גיאודטית וסיים את לימודיו בשנת 1974; המנהל הנוכחי, חיים סרברו, סיים את לימודי התואר הראשון והשני בטכניון; אינג' אורי שושני (לשעבר אחד משלושת סגני המנהל); פרופ' ירח דויטשר (לשעבר מנהל מחלקת חישובים ואוטומציה); ד"ר גרשון שטיינברג (המדען הראשי) בעל שלושה תארים מהטכניון; משה בנחמו (ראש תחום קדסטר תלת-מימדי, בעל שני תארים מהטכניון); יוסי מלצר (ראש תחום מחקר, תואר שני בטכניון); יוחנן גביש (ראש אגף ממ"ג קרטוגרפי); פרופ' אשכנזי (עבד במפ"י במחלקת חישובים); קלאודיה אבלגון (מנהלת מחלקת מידע למודדים); ועינת סלמון (תחום שדה).
לימודי גיאודזיה לעולים מבריה"מ
בין אפריל 1991 לאפריל 1992 נערך קורס הסבה לגיאודזיה לעולים מבריה"מ שהם מהנדסים בתחומי הגיאולוגיה, הגיאופיזיקה, ההידרוטכניקה ועוד. הקורס נפתח ביוזמת פרופ' יובל נאמן, שהיה שר האנרגיה והתשתית, המדע והטכנולוגיה, הטכניון והמרכז למיפוי ישראל. הקורס נועד לאפשר לבוגריו הסבה מקצועית לגיאודזיה. הלימודים התקיימו בתל-אביב, ונדדו ממוסד למוסד: מכון הנפט, מכללת "שנקר" וביה"ס האקסטרני "משלב". הקורס נוהל על-ידי ד"ר גרשון שטיינברג וד"ר דן שרני (כולל הכנת תכנית הלימודים, שהייתה במתכונת לימודי החובה הנדרשים לתואר בהנדסה גיאודטית). פרופ' ירח דויטשר מהטכניון פיקח על תכנית הלימודים. המרצים בקורס היו מהטכניון וממפ"י. את הקורס התחילו 35 תלמידים, וסיימוהו 24. שישה מהם שולבו במחלקות השונות במפ"י: לריסה ווזנסנסקי כיום בלשכת הסמנכ"ל לקדסטר; גנדי רונין בפע"מ; לובה קגנסקי וגנדי שליין בחישובים; נטליה ירמולניק במרחב חיפה והצפון; ופנחס בן דניאל (פרש לגמלאות מהשדה).
מקורות:
1. גביש דב: קרקע ומפה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ב (1991).
2. גביש דב: מודדים ב"ריץ'-רץ'", מדיתון 13, תשרי תשמ"ז, 1986.
3. אלסטר יוסף, אינג': בית הספר הגבוה למדידות. עבודה וביטוח לאומי (ירחון משרד העבודה), 15 ינואר 1970.
4. פלד אמציה, ד"ר: האם הגיעו לימודי הגיאודזיה בישראל לקו האדם? מדיתון 11, תשרי תשמ"ו, 1985.
5. שתרוג ציון: זכרונות מהמחזור הראשון בבית הספר למדידות (מאמר שנכתב למפגש ותיקים ביוני 2001).
6. ראיונות עם חיים מרקוביץ' ושמחה דורון (ראה באתר).
7. שיחות עם ד"ר רון אדלר, עם ציון שתרוג (שניהם מנהלי מפ"י לשעבר), עם ד"ר יוסף פוראי (סמנכ"ל לגיאודזיה), עם משה רוזנבלום (ראש אגף שדה), עם פרופ' אמציה פלד (לשעבר מנהל המגמה לגיאודזיה וקרטוגרפיה באונ' תל-אביב), עם ד"ר דן שרני (לימד באונ' תל-אביב ובטכניון, והיה מנהל מכון "ויניק" בשנותיו האחרונות), עם פרופ' ירח דויטשר (ראש היחידה להנדסת תחבורה וגיאו-אינפורמציה בטכניון), עם פרופ' פנחס יואלי, עם פרופ' לזלי שטוך עם פרופ' חיים פפו (לימדו בטכניון), עם ד"ר גדעון כץ (לשעבר מנהל ביה"ס החקלאי "מקווה-ישראל"), עם גב' אביבה קליגר (מזכירת "מקוה-ישראל") ועם מר אהרון נהרי, תחום מחקר במפ"י.
8. מסמכים של ביה"ס הגבוה למדידות ומכון "ויניק".
