זכרונותיו של ישראל סגל

מודד מחוזי באר שבע והדרום (1979-1952)

הדברים הוקלטו ונרשמו בשלוש פגישות עם אנשי המורשת של מפ"י בשנים 2004-2003. הפגישה הראשונה התקיימה ב-8 דצמבר 2003, והשתתפו בה ציון שתרוג, סרג'ו דוייב, ישראלה בן-דב ויחיאל הורוביץ; הפגישה השנייה נערכה ב-20 באפריל 2004 והשתתפו בה ציון שתרוג, סרג'ו דוייב, ישראלה בן-דב ויחיאל הורוביץ; והפגישה השלישית נערכה ב-14 בספטמבר 2004 והשתתפו בה ציון שתרוג ויחיאל הורוביץ.
פגישה נוספת התקיימה עם מנהלת ארכיון טוביהו, אוניברסיטת באר-שבע
(אנו מפרסמים אותה באישור חדוה סגל).

ילדות; שירות ב"הגנה" ובנוטרות; הלימודים בבית הספר למדידות בג'נין; מדידות ראשונות; הגיוס לצבר הבריטי והקבלה ליחידה 524; האימונים ביחידה 524; תיאום גיאודטי בין הרשתות בטריפוליטנה ובתוניסיה; ופעילות מבצעית בצפון אפריקה, בדרום לבנון ובסוריה. שירות באיטליה; חזרה למערות טורה במצרים; עדכון מפות בגזרת דרום לבנון; מיפוי אזור פלמירה; מיפוי ליד העיירה רקה בצפון סוריה; השירות באיטליה; החזרה לארץ והעבודה במחלקת המדידות המנדטורית; מלחמת השחרור; במשרד המדידות בטבריה; ועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון; ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה; המעבר לבאר-שבע; העבודה במחוז בר-שבע; סימון הגבולות עם ירדן ומצרים; הסקר הארכיאולוגי בנגב; במשמר האזרחי

ילדות
אני יליד שנת 1921. נולדתי בצפת. משפחתי גרה בטבריה, אבל בית החולים ליולדות היה "הדסה" בצפת. אבי עסק בבנייה מאבן, וביום שנולדתי הוא עבד בפורייה. כשנודע לו שבנו בכורו נולד, המשיך לעבוד עד סוף היום, ואז ירד לנחל עמוד שמוביל לצפת. עם בוקר הגיע לצפת לראות את הבן. זה היה ביוני 1921.

אנחנו דור שלישי בארץ. משפחת סבי מצד אמי הגיעה מפולין באמצע המאה ה-19, והתגוררה בצפת. סבי לא היה מרוצה מצורת החיים בצפת, כי לא רצה להתקיים מכספי החלוקה. לכן עבר לבינת ג'ביל בלבנון, מקום יפה ופורה מאוד. שם החל לעסוק בחקלאות עם הילדים. בעונת הקטיף היו באים אנשים מצפת לעזור לו. הוא חי ביחסים טובים מאוד עם השכנים. כך היה עד סוף מלחמת העולם הראשונה. בסוף המלחמה הצבא התורכי ברח, שדד חלק מהתושבים, והתעוררו התחשבנויות של המתואלים עם הכורדים ועם הנוצרים. המשפחה היהודית הבודדת הזו מצאה את עצמה בעולם שבו שורפים בתים ושוחטים אנשים. אמי הייתה אז בת 16 או 17, וסבתי שלחה אותה משם. חברתה הטובה ליוותה אותה עד ג'יש (גוש חלב).

סבי מצד אבי עסק בבנייה בגליל התחתון. גם אבי ואחיו הבכור המשיכו בדרך הזו.
‏ 
אנחנו גרנו בטבריה. סבתי מצד אמי גרה בצפת. בקיץ טבריה הייתה חמה מאוד, והיינו מגיעים לצפת. שם היה קריר ונעים.
‏ 
כשפרצו המהומות במאורעות תרפ"ט, 1929, היינו בצפת. המאורעות החלו בכותל המערבי, המשיכו בחברון (שם הייתה השחיטה הגדולה) והגיעו גם לצפת. בתים נשרפו פה ושם ונשמעו צעקות של הערבים שמתקיפים. רוב התושבים בצפת היו ערבים. המפקד הבריטי ראה שאין לו מספיק כוחות להשתלט על הערבים, והעלה רעיון, שכנראה היה מוצדק באותו זמן: להוציא את כל היהודים מהרובע ולהעביר אותם לחצר המשטרה. כרוז עבר בין בתי היהודים והודיע שמפקד המשטרה מודיע שאין ביכולתו להגן עלינו. נאלצנו לנעול את הבתים, והלכנו עם פנסי לוקס, תחת אבטחה, כמעט בחשכה, דרך רחוב המדרגות אל חצר המשטרה. שם התיישבנו משפחות-משפחות. מ"ההגנה" הגיע מזון באמצעות הצלב האדום. כך עברו שלושה ימים עד שחזרנו לבתים בצפת. הסיפור הזה שמעיד על אזלת ידה של המשטרה נשאר חרוט בזיכרוני היטב.
‏ 
שירות ב"הגנה" ובנוטרות
בתור נער התחלתי להתעניין ב"הגנה". למדנו שם מורס, ולמדנו קשר באיתות לילה מטבריה לצפת, לעין-גב ולמקומות נוספים. ביום למדנו להשתמש בהליוגרף, וכעבור שנים רבות נזכרתי שאפשר להיעזר בו ליצירת קשר גם לצורכי מדידות בעבודה במחלקת המדידות.
‏ 
אחרי שהתבגרתי יותר התחלנו באימונים. בטבריה היה קשה להתאמן, ויצאנו לכפר חיטים, למצוק הארבל. המקום היה מבודד, ויכולנו לערוך שם אימונים צבאיים. זה היה בשנים 1936–1937. אני זוכר את הערבים שבילינו בכפר חיטים. אלה היו ערבים נהדרים. ישבנו על הגורן ושמענו את השירים הבולגריים של אנשי הכפר הזה יוצאי בולגריה.
‏ 
באותם ימים למדתי בטבריה ב"אליאנס". אחר-כך המשכתי ללמוד בצפת, בקולג' הסקוטי. הייתה שם פנימייה. חלק למדו בפנימייה, והיו גם כאלה שהיו באים ללמוד שם רק ביום. בפנימייה היינו יהודים וערבים. היחסים בינינו היו קורקטיים. היו התפרצויות של מכות, אבל היינו משלימים מהר. היו תלמידים ממשפחות נשאשיבי ודג'אני, משפחות מכובדות. בצפת למדנו עד 1937, ואז ביה"ס עבר לסנט לוקס במבואות חיפה. ב"הגנה" החליטו שמסוכן בשבילנו ללמוד בפנימייה מחוץ לעיר ופיזרו אותנו לבתים. בשנה הרביעית למדנו באופן פרטי.
 
 
תמונה 1298:
יום ספורט בקולג' הסקוטי בצפת, אפריל 1936. מתמונותיו של ישראל סגל
‏ 
אחר-כך עברתי לנוטרות, למשטרת היישובים העבריים, והגעתי לסג'רה. השמירה באותם ימים התנהלה כך: בכל מושבה היו שניים-שלושה שומרים קבועים, תושבי המקום. בין היישובים עשתה את השמירה "ניידת" - הטנדר. את "הניידת" הקים יצחק שדה במאורעות 36'-39'. התקן של הטנדר היה 10 אנשים. המפקד ישב עם הנהג בקבינה, מלפנים. מאחור ובארגז, ישבנו שמונה אנשים על ספסל, מכל צד ארבעה אנשים גב אל גב. הרובים שנתנו לנו היו גרינרים, שנטענים כדור-כדור. הבריטים לא סמכו עלינו, ואלה היו הרובים שקיבלנו.
‏ 
התקופה בסג'רה הייתה תקופה של פעילות וסיורים. יצאנו לשטח ברכיבה על סוסות כדי לשמור על השדות - עדרים היו עולים על השדות ואוכלים את התבואה ואת הירקות. עם הטנדר סיירנו בין ארבעת היישובים שהיו בחסותנו: סג'רה, כפר תבור (מסחה), כדורי ושערה (מאוחר יותר נקראה שדמות דבורה).
‏ 
 
תמונה 1299:
הנוטר ישראל סגל רכוב על גב סוסה בסג'רה, שנת 1938 לערך.
 
כאן המקום לספר על מערכת היחסים עם הערבים. מפקד הטנדר שלנו היה יהושע רוגוצ'בסקי ז"ל, שנהרג אח"כ במלחמת העצמאות. אביו, שגם בן-גוריון עבד אצלו, היה בקשרים עם הערבים בסג'רה הערבית. הערבים קראו לו "פנטזי". יום אחד הגיעו אליו שלושה פועלים ואמרו לו: "אנחנו כועסים על הבן שלך. הוא עושה לנו צרות (וזה היה נכון, כי כשהם חדרו לשדות עם העדרים, היינו לוקחים להם כבשה או שתיים ולוקחים אותם למשטרה), אבל מאחר שהוא הבן שלך, באנו להודיע לכם שכנופיה שהגיעה לאזור מתכוונת להתקיף את הטנדר שלו". קיבלנו את ההתרעה. לא זלזלנו, ופעם אחת כנראה שהבחנו בהם, והם התרחקו מאיתנו ולא תקפו.
 
הלימודים בבית הספר למדידות בג'נין
כשהיינו בנוטרות, הלוא היא משטרת היישובים העבריים, הסוכנות היהודית נתנה למעשה את התקציב לטנדר וגם למשכורות מסוימות, אם כי בצורה רשמית התשלום ניתן על-ידי המשטרה. הסוכנות הייתה מעוניינת להחדיר יהודים גם למשרות במשרדי הממשלה. רוב העובדים היו ערבים, והכוונה הייתה להחדיר כוחות יהודיים.
‏ 
מחלקת המדידות עבדה אז, בצורה יעילה מאוד. ב-28 השנים מ- 1920-1921 עד 1948 ההספק שלה היה עצום. עד 1927, במשך 7 שנים, עשו את הטריאנגולציה הראשית מבאר-שבע וסדום וצפונה, ללא הנגב, הקימו את הנקודות ואת התצפיות, ביקרו וחישבו. גם בקדסטר היו יעילים. ההסדר היה יוצא מהכלל. התחילו את המדידות מעזה, ובכל מקום שאפשר היה לקיים בו את ההסדר, הקימו מחנות מודדים. בשנת 1942 הודיעה מחלקת המדידות שהיא מעוניינת במודדים. נחמן אלכסנדרובסקי, ידיד של הוריי אמר לי: "ישראל, אתה צריך ללכת על זה. זה חשוב מבחינה לאומית". אגב, בזמן שהייתי בסג'רה השתתפתי בקורס של AMICE (ASSOCIATED MEMBER INSTITUTE CIVIL ENGINEERS), ובו למדתי מדידות, נוסף לגיאולוגיה ולפיזיקה. במהלך הקורס שיתפתי קצת פה ושם את נחמן, ולכן הוא חשב שהתחום מתאים לי. אז הלכתי.
‏ 
בית הספר למדידות הוקם בג'נין. התקבלו 20 מועמדים, בוגרי בתי ספר תיכוניים, מתוכם היינו שלושה יהודים. בין שלושת היהודים היה גם חבר, אליהו בית צורי, איש טבריה, שאביו היה מנהל בית הדואר. הקורס נמשך שלושה חודשים ב-1943-1942, ולמדנו בו על משכירים כמו התיאודוליט והסרט, ועל קנ"מ, מושגים בסיסיים. למדנו גם על הג'נזיר, שרשרת מלולאות מתכת, שהייתה מורכבת מ-100 לינקים (לינק שווה כ-20 ס"מ). בשטח הררי אין טוב מזה למדידות.
‏ 
מנהל בית הספר היה בחור בשם ג'מאל האשם. הוא היה מודד מנוסה, בעל קשרים מצוינים עם השלטונות, והוא הגיע כמודד פרטי לנהל את בית הספר.
‏ 
 
תמונה 1304:
תלמידי ביה"ס למדידות בג'נין, אפריל 1942. ישראל סגל כורע, שני מימין בשורה האמצעית (בחולצה בהירה). לפניו ומימין לו, אליהו בית-צורי. שהתגייס לארגון לח"י,
התנקש בלורד מוין בקהיר, והוצא להורג עם אליהו חכים.
‏ 
מדידות ראשונות
גמרנו ללמוד בבית הספר בג'נין ונשלחנו לטבח'ה. בטבח'ה נתקלתי לראשונה במחנה מודדים. בכל מקום שצריך היה לעבוד בו, היו מקימים מחנה. המחנה היה מורכב מאוהלים והיה מאורגן היטב. מנהל המחנה הוא ה-OFFICER IN CHARGE. היו מחנות שהתעסקו בהסדר, והיו שלבים שונים של ההסדר. אני הגעתי למחנה שעסק בטריאנגולציה. במחנה היו ארבעה מודדים, ואני הייתי המודד החמישי. כולם היו ערבים: המנהלים, המודדים, הפועלים והטבחים. מודד היה מקבל אוהל נפרד. הפועלים שוכנו שניים-שלושה באוהל, בתנאים טובים. כשהגעתי, התייצבתי בפני מנהל המחנה, אמין אבו ח'נא. הוא קרא למנהל הצוות שלי, שהיה האחראי על הציוד והארגון, וזה דאג בבוקר שהציוד יועמס על גבי הפרדות והחמורים, לקראת היציאה למדידות. הרכב שלי היה סוס עבודה או פרד. את הנקודה הראשונה קבעתי בגבעה שמצויה מעל מפעל "ספיר" של "מקורות" היום. הנוף היה יפה. בצפון ראיתי את צפת ואת החרמון, בדרום את קרני חיטין. ראיתי גם את הכנרת. כך קבעתי כמה נקודות. בכל נקודה הכנתי תיאור, וכך עבדתי במשך שבועיים.
‏ 
הגיוס לצבא הבריטי והקבלה ליחידה 524
לאחר שבועיים של מדידות הגעתי הביתה ושמעתי מהחבר'ה על "ההגנה", על ה"ארגון", על הפלמ"ח ועל הגיוס לצבא הבריטי. הרגשתי שאני צריך להיות עם הג'מעה כמו קודם, ופתאום הרגשתי זרוק. התיישבתי וכתבתי מכתב למנהל מחלקת המדידות. את המכתב שלחתי דרך מפקד המחנה, ה- OFFICER IN CHARGE, שהעביר אותו הלאה למפקח המחוזי, לוקסטון. כעבור כמה ימים קיבלתי מכתב תשובה: "בהסתמך על מכתבך מ-15 ביולי 42' אני מבין שאתה מתפטר. מחוסר זמן אני מחזיר את הטיפול ללוקסטון". לוקסטון כתב לי: "המנהל לא הבין את מה שכתבת". כעבור 10 ימים קיבלתי מכתב נוסף מהמנהל: "אני מסכים, אם תהיה מוכן לעבוד ב-"SURVEY BRANCH". הודעתי ללוקסטון שאני מסכים וכעבור שלושה ימים קיבלתי מכתב הזמנה למשרד מנהל מחלקת המדידות, מר מיטשל. הוא סיפר לי שמקימים יחידה מ-PALESTINE, והתנאי שלו הוא שאעבוד שם. הסכמתי. הוא קרא לפטוריאן ואמר לו שיעביר אותי דרך כל המחלקות של מחלקת המדידות, כדי שיהיה לי מושג עליה. ראיתי שפטוריאן הופתע לגמרי. כשיצאנו הוא שאל אותי מה הייחוס שלי. עניתי לו שרציתי להתגייס. כך עברתי איתו ממחלקה למחלקה. מנהל מחלקת השרטוט, קמינסקי היה שם וגם מוסטה ושלמה פוליאקוב. כך עברתי בכל המחלקות.
‏ 
פניתי במקביל לממשל הוד מלכותו וקיבלתי צו גיוס לחיל ההנדסה, ה-ROYAL ENGINEERS, שבו שירתו המודדים. הגעתי למועסכר באיסמעיליה, למחנה של טירונים. שם קיבלתי מושג מה זה צבא. היינו שם חודש, גמרנו את האימונים בהצלחה ונסענו ל-TURA CAVES, למחנה פלוגת המודדים. זהו שטח הררי, ובכל ההר חצובות מערות שנכנסות לעומקו. היו שם היחידות הבריטיות 512, 513, ו-SURVEY COMPANY, שמיפו גם את הארץ. התחילה תקופת אימונים. בשביל להתקבל לפלוגה באופן קבוע הייתי צריך לעבור מבחן של מודד. קיבלתי ארבע נקודות טריאנגולציה, קואורדינטות של שתי נקודות ותיאודוליט. הייתי צריך למדוד את הזוויות שלהן, לסגור את המשולש ולחשב את הקואורדינטות של שתי הנקודות הנוספות. עשיתי את התצפיות וחישבתי עם ביקורת, פעם מפה, פעם משם. נתתי את העבודה למדריך שלי, בדרגת סמל. הוא קרא לי ואמר: "התוצאות שלך בסדר, אבל השיטה שלך מוטעית". נבהלתי מאוד וחשבתי שהוא מעיף אותי. שאלתי אותו על מה מדובר והוא ענה לי: "פה היית צריך לקחת את הסינוס, אבל לקחת את הקוסינוס". הסברתי לו שלקחתי את הזווית מהצד השני, שמשלימה ל-900. הוא חזר שוב: "היית צריך לקחת את הסינוס". זה היה סמל בריטי שעסק בחישובים... אבל הוא הבין שאני יודע על מה אני מדבר, ואמר לי: "טוראי, אני מקבל את עבודתך". כך יצאתי מהעסק הזה, והתקבלתי לפלוגה 524, ה-PALESTINIAN FIELD SURVEY COMPANY.
‏ 
כדאי לציין שיחד איתי שירת בפלוגה אשר סולל, שהיה הרוח החיה של הפלוגה. בחור עליז ומקפץ. מי שהכיר אותו אחר כך, לא הכיר אותו ככזה.
‏ 
‏ האימונים ביחידה 524
אני הייתי בפלוגת מודדים, והיו בה ארבע מחלקות טופוגרפיות. קראו לנו TOPO SECTION. המחלקות האחרות היו של שרטטים, של פוטוגרמטריה, של דפוס, של קרטוגרפיה ושל צילום. כל היחידות הללו היו מוכנות תמיד לתזוזה. מכונות הדפוס, הצילום ושאר הציוד הוצבו על משאיות. היו לנו כלי רכב לפי המחלקות, ולכל מחלקה היו כלי רכב לפי הצורך.
‏ 
ההדרכה נוהלה כולה על-ידי קצינים ונגדים בריטיים, ובתקנות, ה-KING'S REGULATIONS, נקבע איך צריך לצייד ולהכשיר כל יחידה בצבא הבריטי. בתקנות האלה נכתב למשל שה-MILITARY SURVEYERS, כלומר האנשים שמגיעים ליחידה, צריכים להיות בעלי ידע במדידות. נקבע שה-WINTER SURVEYING, האימונים, צריכים להימשך שישה חודשים. אני לא חושב שהתאמנו שם שישה חודשים, אבל בוודאי התאמנו כמה חודשים טובים.
‏ 
במסגרת ה-MILITRAY SURVEYING לימדו אותנו דברים שלא עסקנו בהם בצורה מפורטת בחיים האזרחיים. היו כאלה, כמו אשר סולל שבא מהטכניון, וכמוני, והיה צריך להתאמן בעבודה בשולחנית, ובשרטוט מיוחד, שהיה תורה בפני עצמה. לצורך זה שימש ה-LADY'S PEN, עט לשרטוט דק במיוחד. במסגרת האימונים הצבאיים שעשינו, מיפינו קטע מסוים ביישוב חלוואן שהיה לא רחוק מהמחנה במערות טורה. זו הייתה עיירה מצרית במלוא מובן המילה. את המדידות היה צריך אחר-כך לשרטט: להכין מפה ולשרטט קווים דקים מקבילים של הסמטאות. והיו הרבה סמטאות. המדריך הבריטי שלי, סרג'נט ריגס, לקח את הציפורן הזאת, ה- LADY'S PEN, הניח אותה על הנייר, ועם סרגל התחיל לשרטט את הדרכים הצרות, שרוחב כל אחת מהן במפה היה לא הרבה יותר ממילימטר. אנחנו השתדלנו ללמוד את השיטה הזאת, אבל ידענו שיש אמצעים אחרים לשרטוט.
‏ 
למדנו גם לבצע תצפיות אסטרונומיות. היינו יוצאים בערב עם התיאודוליט, נעמדים ועושים תצפיות על כוכבים בעזרת ה-NAUTICAL ALAMANT. הייתה לנו חוברת שהגדירה, על-פי לוח זמנים, מתי קבוצת כוכבים כמו הקסיופיאה או הדובה הגדולה, חוצה את קו האורך על-פי נתוני קו הרוחב במקום שבו אתר נמצא. התצפיות היו חייבות להיות מהירות. גם הזמן היה חשוב. היה לנו כרונומטר, שעון מדויק, אבל הוא היה מדויק עד לסדר גודל של שניות, בעוד התצפיות שלנו היו צריכות לדייק ברמת חלקי השנייה על מנת לקבל את המיקום המדויק. היינו סופרים באנגלית: TWO-FOUR-SIX-EIGHT, TWO-FOUR-SIX-EIGHT, כשכל TWO-FOUR-SIX-EIGHT ארך שנייה. בעזרת הספירה הזו יכולנו לחלק את השנייה לחמישה חלקים ולקבל את הזמן שבו הכוכב עבר את קו האורך שלנו במונחים של חלקי שנייה.
‏ 
הליוגרף הוא מכשיר שנעזרים בו מודדים בעבודות שדה. זהו מכשיר בעל שתי מראות שמשמש לכיוון קרני השמש אל מטרה שרוצים להצביע עליה. אם השמש היא בכיוון מסוים, מכוונים אותה באמצעות מראה אחת למראה השנייה, ואת המראה השנייה מכוונים למטרה. על-פי ה-KING'S REGULATIONS ההליוגרף היה חלק מציוד המודדים. בלילה ההליוגרף לא יכול לעזור, ולמדידות בלילה נעזרנו בפנס LUCAS. זהו פנס מיוחד, חזק במיוחד, שהאיר בלילה ונתן את הכיוון שעליו רצית להצביע. השתמשנו בהליוגרף ובפנס ה-LUCAS מאוחר יותר, כשהיינו בטריפוליטניה.
‏ 
תיאום גיאודטי בין הרשתות בטריפוליטניה ובתוניסיה
אחרי סיום האימונים חילקו את המודדים לארבע מחלקות. בכל מחלקה היו בערך 30 איש, אולי קצת פחות. מפקד המחלקה שלי היה סגן-משנה בשם בורס, קצין יהודי מא"י. הפקודה שקיבלנו ממפקד הפלוגה הייתה לעבור מערבה, לתוניסיה, והמשימה שלנו הייתה ליצור קשר גיאודטי בין המיפוי של טריפוליטניה, שהיה מיפוי איטלקי, לבין המיפוי של תוניסיה, שהיה צרפתי. צורת המיפוי הייתה שונה, והמשימה שלנו הייתה לבצע תיאום גיאודטי בין שתי הרשתות. התפצלנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נשארה בטריפוליטניה שבלוב, וקבוצה שנייה עברה אל מעבר לגבול, לספקס שבתוניסיה. למעשה, הגבול לא היה קיים אז, הכול היה בשליטה צבאית של בעלות הברית. זה היה אחרי קרב אל-עלמיין. הקבוצה שלי נשארה בטריפוליטניה. חיפשנו נקודות טריאנגולציה במדבר סהרה, וזו לא הייתה מלאכה קצרה. היינו בפנים היבשה, עמוק בחולות, לא על שפת הים. היינו כל הזמן בתוך חול. כשאכלנו את הבוליביף, הבשר המשומר מהקופסאות, פתחנו את הקופסה ואכלנו את הבשר מיד, כי האבק של החול היה מתערבב מהר מאוד במזון.
‏ 
היה לי חבר בקבוצה השנייה, שעברה לתוניסיה, שגם היה לפני כן ב"הגנה". שמו היה יעקב צמיר. שנינו למדנו ב"הגנה" להשתמש בהליוגרף ובמורס לאיתות. ידענו להשתמש בהליוגרף בשביל להעביר בעזרתו ידיעות ביום, ובפנס ה-LUCAS בלילה, והשתמשנו בהם כדי לקשר בין שתי הקבוצות.
‏ 
חזרה למערות טורה במצרים
עם סיום העבודה בגבול טריפוליטניה-תוניסיה חזרנו למצרים, ל-TURA CAVES. אלו היו מערות עמוקות מאוד ורחבות מאוד מבפנים, וכל הציוד והמשרדים של הפלוגה שלנו היו בתוך המערות.
‏ 
עדכון מפות בגזרת דרום לבנון
במערות טורה קיבלנו פקודת מעבר למחלקה שלנו בלבד. היינו צריכים להתייצב בלבנון לצורך עדכון מפות. עברנו בבית וראינו סוף-סוף את המשפחה. את המפות שהיו מיועדות לעדכון קיבלנו בדרך, בירושלים. המפות כיסו את הגזרה מראש הנקרה עד הבופור, המבצר הצלבני מעל ברך הליטני. באותה תקופה לבנון הייתה במנדט הצרפתי, כפופה לממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. לפני שהגענו לגזרה, הבריטים כבשו את השטח והשתלטו עליו, כך שמבחינתנו זה היה שטח צבאי בריטי. המחלקה שלנו, שהייתה מורכבת משלושה כלי רכב בסך הכול, הגיעה לראש הנקרה ונכנסה ללבנון. היינו עצמאיים בשטח, ולא היו לנו הוראות מיוחדות היכן להתמקם. נסענו בצד הלבנוני לאורך הגבול עם ארץ ישראל, ומצאנו יישוב בשם מנרה, שהיה אז בחיתוליו. בתים עוד לא היו שם. עמדו שם כמה צריפים ואוהלים. נכנסנו לשטח המחנה של מנרה והצגנו את עצמנו. אנשי מנרה שמחו מאוד לקראתנו. שאלנו אותם אם נוכל להקים את המחנה שלנו בשטחם. היו לנו מנות קרב, סוכר, שמן ודלק, וכל זה חסר להם מאוד. הם קיבלנו אותנו יפה, ומיקמנו את המחנה בשטח היישוב.
‏ 
בערב הגיע אלינו מפקד האזור, ששאל מה הביא אותנו לאזור הזה. סיפרנו לו שהמשימה שלנו היא לעדכן את המפות הצרפתיות, מפות ה-LEVANT. לא לקשור אותן לרשת הארצישראלית, אלא רק לעדכנן. הוא ביקש לראות מפה. שלפנו מפה מפורטת בקנ"מ 1:25,000, ועיניו של הבחור "יצאו מחוריהן". סיפרנו לו שיש לנו מפות של כל השטח, והוא ביקש להצטרף אלינו לסיור. הסכמנו בתנאי שילבש בגדי חאקי וכובע. הבחור לא ידע את נפשו מרוב שמחה: הזדמנות לסייר בכפרים שהוא השתוקק לראות מקרוב. לקחנו אותו לאן שרצה. לא היו שום בעיות.
‏ 
אנשי כפר גלעדי שמעו שאנחנו נמצאים באזור. היה לי שם אחיין בשם קרול, שהיה אחראי מבחינה בטחונית על האזור כולו. הוא בא אלינו וביקש מפות. מפות לא חסרו לנו ונתנו לו כמה שרצה: מפות של לבנון וקצת של סוריה.
‏ 
ביצענו את המשימה - עברנו דרך הכפרים, ועדכנו את המפות.
‏ 
מיפוי אזור פלמירה (תדמור)
לאחר עדכון המפות בגזרת דרום לבנון קיבלנו ב-1943 פקודה להמשיך לכיוון פלמירה (תדמור). בפלמירה ריכזו מחדש את כל המחלקות. המחלקה שלנו הייתה פעילה בצפון אפריקה קודם לכן. מחלקה אחרת עסקה במשימה של יצירת קשר גיאודטי בין הרשתות של לבנון וקפריסין. והיו גם משימות ל-TOPO SECTIONS האחרים.
‏ 
בפלמירה ריכזו את כל ה-TOPO SECTIONS, מתוך כוונה להכין מפה של השטח לפי דרישת ה-SURVEY DIRECTORY, פיקוד המיפוי. המפגש הזה נערך בפיקוד-על בריטי. עבודתנו הייתה להוסיף באזור הממופה הרבה נקודות טריאנגולציה, בדרגה שלישית ורביעית, לצופף את הרשת, ואחר-כך להכין מפה.
‏ 
בסיורים שערכנו שם, היה מקום שבו לא יכולנו למצוא נקודת טריאנגולציה שתחבר אזור אחד לאזור שני. שיחק לי המזל ועליתי על גבעה שאפשרה ראות קדימה ואחורה. הגבעה הזו קיבלה את השם תל סגל. כך קראו החבר'ה לתל.
‏ 
המיפוי ליד העיירה רקה בצפון סוריה
המחלקה שלנו קיבלה פקודה לעבור צפונה לכיוון העיירה רקה הנמצאת על נהר הפרת. כאשר הגענו לנהר הפרת פנינו ל-GARISON ENGINEER, מפקדת הצבא במקום, ושם הסבירו לנו מהי המשימה שעלינו לבצע. יצאנו לשטח, סיירנו לאורך הפרת והגענו לגשר שהתמוטט לתוך הנהר, והוא שקוע בתוכו בצורת V. באתר הגשר היו שתי עמדות שמירה (SENTRY BOXES) וליד אחת מהן היה שלט גדול שעליו נכתב שם הגשר: גשר גוט.
‏ 
הגשר נבנה בשנת 1942 ונועד לשמש את הבריטים לבלימת התקדמות הצבא הגרמני במזרח התיכון. תוכנן גשר באורך של 650 מ', והמטה הראשי הבריטי העמיד בפני ה-ROYAL ENGINEERS, המהנדסים המלכותיים, דרישה שהגשר ייבנה תוך שלושה חודשים. מהנדסי הצבא קבעו שלא ניתן להקימו בפחות משנתיים. למטה הבריטי באזור נודע שבארץ מתגורר מהנדס יהודי בשם גוט, שהיה בעל ניסיון בבניית מבנים וגשרים בארץ. גוט הוזמן לגנרל וילסון, מפקד האזור, והוצג בפניו הצורך הדחוף בהקמת הגשר. עוד נאמר לו כי יש בעיה של הבאת חומרי בנייה לאזור, ונאמר לו מה התחליפים שהצבא יכול להעמיד לרשותו. גוט שרטט את תכנית ההקמה, על פרטי ביצועה, תוך שלושה ימים, וציין את פרק הזמן שיחלוף עד שכלי רכב כבדים יוכלו לעבור על הגשר. לא הרחק מהגשר הייתה תחנת השאיבה 2T של קו הנפט מעיראק לטריפולי שבלבנון. ליד התחנה היו צינורות רזרביים. הוא לקח אותם, מילא אותם בבטון מזוין ותקע אותם בקרקעית הנהר כבסיסים לגשר. כך בנה את הגשר. המהנדסים המלכותיים היו חפויי ראש על שקבעו שלא ניתן לבנות את הגשר תוך פחות משנתיים. הגנרל וילסון, מפקד האזור, שיבח את הגשר ואת מקימו, וקרא לגשר על שמו, גשר גוט.
‏ 
קראו לנו לשם, והיינו המומים ממה שראינו.
‏ 
לפי דרישת המהנדסים, קיבלנו משימה למיפוי טופוגרפי של פני השטח לאורך הפרת, על מנת לבדוק את זרימת המים ולאפשר בדיקות נוספות. לאורך הפרת מצוי רכס הרים מקביל לנהר. על הרכס הזה היו נקודות טריאנגולציה מדרגה גבוהה לצורך עבודות מיפוי של כל האזור. היה לנו סמל מחלקה, יוזק ליפינסקי. ליפינסקי הטיל עלי ועל חבר שלי, ישראל קרקובסקי ז"ל, לבצע את העבודה. עבדנו עם שולחנית. אני עבדתי מצד אחד של הגשר, וקרקובסקי עבד בצד השני. יכולנו להתחיל למפות רק לאחר שהיה לנו מספר מספיק של נקודות שדה. היינו מודעים לכך שהעבודה דחופה ועבדנו במרץ. בערב, כשהיינו נפגשים, היינו משווים ובודקים את הנקודות המשותפות. בעבודת שולחנית מקובל לחתוך נקודות שיוכלו לעזור למודד להתמצא ולבדוק את עצמו תוך כדי העבודה. בין הנקודות שחתכתי היו גם שתי עמדות השמירה של הגשר, ה-SENTRY BOXES, בצד שלי ובצד השני. התברר שגם ישראל קרקובסקי חתך את שתי העמדות. השווינו בקנ"מ את המרחקים, והפלא ופלא, המרחקים בין שתי הנקודות במפה שלי ובמפה שלו התאימו במדויק (צוחק).
‏ 
במפקדה ישב בחור שלנו, מהנדס, אריה שיכמן, לימים אריה שחם. במשרד שלו הייתה מפה של כל השטח. הוא השווה את המרחק שמצאנו למרחק במפה שלו, וטען שיש הפרש גדול בינינו לבין המפה. חזרנו לשטח וניסינו, כל אחד מהצד שלו, לחתוך, מתוך רצון לתקן קצת ולצמצם את המרחק כדי שיתאים למפה במפקדה, אבל זה לא הלך. הנקודות היו בסדר גמור. התברר שבטריאנגולציה הבסיסית שממנה מדדנו, נקודה אחת הייתה נכונה, אבל הייתה טעות בנקודה השנייה - זו לא הייתה הנקודה שהסמל שלנו חשב שהיא השנייה. בלחץ הזמן הוא היה מרוצה ממציאת שתי הנקודות, ושבר את רשת הטריאנגולציה לרשת יותר נמוכה. כתוצאה מכך, קנה המידה של המפה שלנו היה נכון, אבל לא אמיתי, כי הנקודה השנייה הייתה במרחק ניכר. הטעות לא הייתה במיפוי, אלא בטריאנגולציה. כמובן שלא היה טעם לעשות את כל העבודה מחדש, אבל אפשר היה לקבוע, אחרי שהיה לנו המיקום הנכון של הנקודה השנייה, את קנה המידה של המפה שהכנו, על מנת להעביר אותה לקנה המידה המבוקש.
‏ 
המקרה הזה של גשר גוט היה עבורנו שיעור טוב מאוד לעבודה במשך השנים במחלקת המדידות.
‏ 
השירות באיטליה
מצפון סוריה עברנו עם הצבא הבריטי לאיטליה עם כל הציוד של הפלוגה: כלי הרכב, ציוד הדפוס ועוד. הגענו לאיטליה בתחילת 1944. אנחנו, ה-TOPO SECTIONS, היינו פחות עסוקים באיטליה. לעומת זאת, המחלקות האחרות, מחלקת הצילומים והפוטוגרמטריה, היו עסוקות והכינו את ה-TARGETS MAPS.
‏ 
אנחנו עסקנו באיטליה בריכוז מפות ובאספקתן ליחידות השונות. היינו בקזרטה, שהייתה המפקדה של הגנרל אלכסנדר, ה- CENTRAL MEDITERENIAN FORCES. היו לנו מפות של כל הסביבה והכנו סטים של מפות. תוך כדי עבודה נכנס אלי מייג'ור אמריקאי וביקש את המפה הגדולה ביותר של ארה"ב שיש בידינו. נתתי לו מפה מקופלת, והוא חתם והלך. אחר-כך יצאתי, עברתי ליד המכבסה וראיתי שהוא פותח את המפה, מקפל אותה לשתיים ואורז בה את הכביסה. הוא רצה מפה לכביסה, וחיפש את המפה הגדולה ביותר של ארצות הברית…
‏ 
המלחמה נגמרה במאי 1945, ואנחנו היינו פעילים גם בסיוע לניצולי השואה: בתי ספר, אספקת מצרכים ועוד.

 ‏ 
תמונה 1303:
חיילי פלוגה 524 באיטליה, בדרך מסיינה למדלוני, יוני 1945. מתמונותיו של ישראל סגל
‏ 
לאחר שהמלחמה נגמרה, העיסוק שלנו היה זיהוי נקודות טריאנגולציה בצילומי אוויר. אחרי תום המלחמה, חילות האוויר של בנות הברית הכינו סדרה של תצלומי אוויר אידיאליים. התצלומים צולמו במזג אוויר נאה, בגובה אידיאלי ועם כיווני טיסה רצויים, מאחר שלא היו הפרעות של האויב מהקרקע או מהאוויר. הכינו סדרה של כיסוי אווירי מושלם של איטליה. קיבלנו את התצלומים וזיהינו בהם כל מיני מתקנים ונקודות. אחר-כך ארזנו אותם לפי הגיחות, בשני עותקים. עותק אחד נשלח ללונדון ועותק שני לוושינגטון הבירה. זה היה חומר בשביל מלחמת העולם השלישית, אם חס וחלילה הייתה תופסת אותנו.
‏ 
 
תמונה 1302:
ישראל סגל במדי הצבא הבריטי בעת שירותו ביחידת המיפוי 524. התמונה צולמה באיטליה, בעיר פרוג'יה, שנת 1945.
‏ 
החזרה לארץ והעבודה במחלקת המדידות המנדטורית
השתחררתי מהצבא ב-19 בספטמבר 1946. חזרתי לארץ, ולפי ההסכם שהיה לי עם מחלקת המדידות, מקום העבודה נשמר לי. כל תקופת השירות ביחידה 524 נחשבה, בתנאי שאתקבל לפלוגת המודדים. לפיכך, אחרי השחרור שבתי למחלקת המדידות כדי להמשיך לעבוד. מיטשל, מנהל מחלקת המדידות, אמר לי: "החודש הזה ייחשב לך ללא תשלום". אחר כך הוא הפנה אותי למיסטר כמאל בעין כרם. הגעתי למחנה המודדים במבואות עין כרם. כמאל ידע על בואי, קיבל אותי יפה והציג לי את העוזרים שיעבדו איתי. העבודה של הקבוצה בראשות כמאל הייתה עדכון הגיליונות למיסוי. אלו לא היו מפות במובן הרגיל. קיבלנו תיק מיוחד ותלינו אותו על הצוואר, כך שיכולנו לעבוד בשתי הידיים. בצורה כזו עדכנו את המפות בצורה גרפית בשטח. היו לי עוזרים טובים, וזה היה חשוב מאוד.
‏ 
 
תמונה 1305:
ישראל סגל (שני מימין) במחנה המודדים בעין כרם, 1946.
‏ 
הייתי קשור גם ל"הגנה". באחד הערבים הגיעה אלי לפנסיון בחורה, רות שוהם, שביקשה ממני לצלם כמה פרטים בעין כרם. ידעתי לצלם, והמצלמה הייתה פשוטה. צילמתי את בית המוכתר, את המעיין ואת רחבת המסגד, מקומות ציבוריים. החזרתי את הפילם לרות בברכת חברים, והמשכתי פה ושם את הקשר עם החבר'ה של "ההגנה".
‏ 
 
תמונה 1341:
ישראל סגל במחנה המודדים בעין כרם, ינואר 1947.
‏ 
מעין כרם עברתי לאזור ביסאן, היא בית-שאן. האחראי שם היה יוסף סולימן יוסף. אחרי קום המדינה הוא הועסק גם על-ידי הקרן הקיימת לישראל. הוא היה מודד ותיק. באזור בית שאן נעשו אז עבודות איזון מיוחדות, ואני עבדתי באיזון. בין היתר הגעתי לתל הגבוה שנקרא תל חוצן, באתר העתיקות של בית שאן. זה כבר היה לקראת הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. המצב היה מתוח ויצא לנו לדבר. בא אלי יוסף סולימן יוסף ואמר לי: "מיסטר סגל, למה לא נחיה פה ביחד. הנה, העיתונות הערבית מציעה להקים ממשלה משותפת, שתיקבע לפי האוכלוסייה". הסברתי לו שאנחנו לא יכולים לוותר, כי תהיה עלייה אחרי המלחמה והשואה באירופה. אז הוא אמר: "וואלה, הרי אנחנו נזרוק אתכם לים". זה היה כשנפרדנו, פחות או יותר.
‏ 
נקראתי לטבריה. לא היה הרבה מה לעשות שם, אבל קודם כל עברתי על רשימת הציוד. זה היה בפברואר או מרץ 1948 והבריטים עמדו לעזוב. קיבלתי מכתב ממנהל המחוז בנצרת, את שמו איני זוכר, שעלי להעביר לנצרת את ציוד המדידה, את התיאודוליטים, ואת כל התיקים. הלכתי למשה (?) נחמני, שהיה בקק"ל, ואמרתי לו שקיבלתי הנחיה ושאני לא מתכוון לבצע אותה. רק רציתי שידע. התעלמתי מהמכתב ולא עניתי, לא לטוב ולא לרע.
‏ 
בטבריה המשכתי לעבוד ב"הגנה". האחראי על הש"י בכל הגליל היה יהודה בונה. הוא פנה אלי ומינה אותי לאיש המודיעין של טבריה, וזה היה עיסוקי באותם ימים. טבריה הייתה עיר מעורבת וחיו בה יהודים וערבים. היו מקרים של מריבות חילופי יריות. היהודים נדחקו לצד אחד, הערבים לצד שני, והמכובדים של הקהילה היהודית והערבית נפגשו, הביעו צער על האבידות של שני הצדדים, ובזה הסתיים העניין. לא היו קרבות רציניים, אלא רק חילופי יריות. אחר כך הייתה הפסקת אש, וחוזר חלילה.
‏ 
בטבריה היה יהודי בשם מינו גולדצוויג, עשיר מאוד, שהיו לו קשרים עם הדייגים הערביים של העיר. הוא ניהל להם את העניינים ועמד בראש הארגון שלהם. הוא היה קשור גם לסוכנות היהודית. בין המכובדים שנפגשו באירועי המשא ומתן להפסקת הירי אחרי התקריות היה גם מינו. אחרי אחת הפגישות הללו פנה אלי המפקד, ושלח אותי לתחקר את מינו ולהביא דו"ח לגבי המשא ומתן ותוצאותיו. הלכתי לביתו של מינו. אני זוכר שהבית היה על מצוק יפה בכביש פנורמה והכנתי סיכום של הפגישה על פי תיאורו. זאת דוגמה לפעילותי כאיש מודיעין.
‏ 
מלחמת השחרור
היו חילופי יריות בטבריה. מצד אחד הגיעו כוחות מהפלמ"ח ומכיוון שני כוחות מגדוד 12. הבניין של מלון "טבריה", בניין גבוה שחלש על כל העיר העתיקה, היה בידינו. הערבים נכנעו ואמרו שהם מוכנים לצאת מטבריה. אפשרו להם לצאת, והם יצאו. חלק מהם לעבר הירדן, חלק ללוביה, חלק לנצרת, וחלק גם לאלחמה. טבריה הפכה להיות העיר הראשונה ששוחררה. אחר-כך שוחררו צפת וחיפה, אבל לזה אני לא קשור.
‏ 
משם, בסוף אפריל או מאי 1948, עברתי למטה חטיבת "גולני" ביבניאל ועסקתי במודיעין. החטיבה שלטה אז על הגזרה עד בית שאן, שהייתה עדיין עיר ערבית. גם גשר שיח' ח'סין היה בידי הערבים. סמוך להם היו היישובים בעמק הירדן: גשר, בית יוסף, אשדות יעקב ומנחמיה. למטה החטיבה הגיעו ידיעות על התקפות מתוכננות של הירדנים. מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ננטש ולא היה בידינו. העיראקים התקיפו את קיבוץ גשר. ב-15 במאי התכוונתי לנסוע לתל-אביב כדי לקבל משקפת וסטריאוסקופ לפענוח תצלומי אוויר. הגעתי בבוקר למטה החטיבה, שם ביקש ממני קצין המבצעים של החטיבה, נחום גולן לעלות לסיור אווירי ולבדוק כמה דברים שהוא הכין. ניגשתי לנשקייה וקיבלתי מאוזר עם קנה ארוך. לקחתי איתי מפות. הכרתי את המסלול: לרדת לכיוון עמק הירדן, לעבור בנהריים, לטוס לאורך הגבול עד לגשר שיח' ח'סין ולעבור מעל היישובים בית יוסף וגשר. עליתי לפייפר מצויד במשקפת ובמפה עם קרטון שאפשר לסמן עליו, והתחלנו בסיור. הגענו לנהריים וראינו אותה עולה באש. לאורך הדרך, מעבר לירדן, היו ריכוזים של הצבא הירדני. סימנתי אותם, עברתי את גשר שיח' ח'סין, טסתי עוד קצת ואמרתי לטייס שסיימנו את הסיור. הטייס, שתוך כדי הסיור הבחין שיורים עלינו מלמטה, העלה אותנו לגובה רב יותר, ואמר לי: "עד עכשיו הסתכלת למטה, עכשיו תסתכל אם יש איזו תנועה באוויר". בדיוק כשהוא אמר את זה ראיתי ספיטפייר עיראקי טס מרחוק בכיוון שלנו. דיווחתי לטייס והוא התחיל מיד לצלול לכיוון נחל בירה, היום נחל דברת. נכנסנו לנחל, טסנו כמעט בגובה הקרקע, ונחתנו ביבניאל.
‏ 
ביולי 1948 עברתי קורס קציני חי"ר. צביקה הורוביץ היה מפקד הקורס. זה היה קורס הקצינים הראשון אחרי הכרזת המדינה. אחר-כך פיקדתי על מחלקה בגדוד 12. השתתפתי בקרבות סג'רה, ועשיתי קורס קציני מודיעין בדמון על הכרמל, במבנה שאחר-כך הפך לבית סוהר. קורס הקמ"נים התקיים בסוף 1948 ותחילת 1949. מפקד הקורס היה יצחק שפר, היום יצחק ערן.
‏ 
החטיבה שלנו, חטיבת "גולני", השתתפה במבצע "חירם" לשחרור הגליל, ואחר-כך ירדה לנגב. המחלקה שלי אבטחה תותחנים, ומשם עליתי לשיח' נוראן ליד קיבוץ מגן. במשלט שיח' נוראן היו שתי "בזות" ושני תותחים נגד טנקים, "סיקס פאונדרס". המקום חלש היטב על כל האזור. נעשו כמה ניסיונות של המצרים לכבוש את המשלט.
‏ 
 
תמונה 1345:
ישראל סגל במדים, מאי 1949.
‏ 
בינתיים, יוסף אלסטר מנהל מחלקת המדידות, פנה במכתב שנשלח ב-20 במאי 1949 למפקד חטיבת "גולני", וביקש שתינתן לי חופשה על-מנת שאוכל לעזור לצרכים דחופים של מחלקת המדידות בנפות טבריה וצפת, זאת כיוון שהייתי המודד היחיד שהכיר את הסביבה ואת תנאי העבודה. הוא ציין במכתב כי עוד לפני כן, בפברואר 1949, פנה לוועדת השחרורים העליונה על מנת לשחרר אותי מהצבא, כדי שאוכל לחזור למדוד, בשל המחסור במודדים מקצועיים.
‏ 
אז התחיל הסיפור שלי כמודד מחוז הגליל.
‏ 
 
תמונה 1762:
מכתבו של יוסף אלסטר למפקד חטיבת גולני מ-20 במאי 1949, ובו הוא מבקש לאפשר לסגן ישראל סגל, המודד היחיד שמסוגל למדוד בנפות טבריה וצפת, לצאת לחופשה.
‏ 
‏במשרד המדידות בטבריה
ביוני 1949 חזרתי למשרד מחלקת המדידות בטבריה, כמודד מחוז הגליל. המילה "חזרתי" מזכירה לי היום את שירה של נעמי שמר: "חזרנו אל בורות המים". זו הייתה תחושתי כשחזרתי למקום האחרון שבו עבדתי במחלקת המדידות המנדטורית. הגעתי לבניין המשטרה הגדול, שבו נמצאו כל משרדי הממשלה בתקופת המנדט. עתה היה המקום שומם וריק. נזכרתי בהנחיה של מפקח המחוז האנגלי, כמה חודשים קודם, להעביר אליו לנצרת את הציוד האופטי ואת מכשירי המדידה השונים. לא ביצעתי אז את ההנחיה. נעלתי אז את המשרד בטבריה עם הציוד, ועתה חזרתי אל המשרד ואל הציוד.
‏ 
נסעתי לבקר במשרד הראשי בתל-אביב ופגשתי שם ותיקים ומנהלי מחלקות יהודיים מתקופת המנדט. נוסף להם פגשתי את החברים מהשירות בצבא הבריטי: אשר סולל (סולובייצ'יק), משה ארז (פֵנְיוֹ), אורי צידון שהיה מפקד הדפוס ביחידה 524, ועתה מנהל הדפוס. אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, אמר לי בקולו המונוטוני: "מר סגל, גש למר רוזנשיין ותתעדכן". את רוזנשיין יצא לי להכיר עוד קודם. הוא היה מודד מחוז טבריה בשנות ה-40', והיה ידיד טוב של הוריי. אגב, ריבק היה זה שהחליף את רוזנשיין בטבריה לקראת סוף תקופת המנדט. היה לו ותק רב.לפני שהיה מודד בטבריה הוא עסק בהסדר קרקעות. היו לו סיפורים על שיטות שבהן משך את הבדואים לבוא ולהצהיר על האדמות שלהם.
‏ 
פגשתי בשמחה את רוזנשיין וסיפרתי לו שחזרתי מהצבא בעקבות המכתב של אלסטר. שאלתי אותו מה התחזית ומה עלינו לעשות. הוא ענה לי שהוא עוד לא יודע, אבל דבר אחד הוא כן ידע: צריך יהיה להעביר רשת של איזון מדוייק. רשת האיזון המדויק נקבעה ונמדדה בתקופת המנדט. כנראה שהיו כבר דיבורים על משיכת מים מהחולה דרומה, עד הכנרת. משימת מחלקת המדידות הייתה, קודם כל, לעבור ולבדוק מה מצב נקודות הקבע שנקבעו. זה התחיל ממטולה ונמשך דרומה, נדמה לי שעד באר-שבע, כי דרומה מקו באר-שבע הבריטים לא מדדו. בכל אופן, מה שעניין אותי זה הגליל.
‏ 
חזרתי למשרד בטבריה. הייתי לבד. ניגשתי ללשכת העבודה ואמרתי שאני צריך בחור שיהיה המזכיר, וחשוב שידע לקרוא ולכתוב. זו הייתה תקופה של עלייה המונית. היו בטבריה שלוש מעברות של עולים חדשים והיה היצע של עובדים. אחד המועמדים היה קוּבִּי, שעשה עלי רושם טוב. לקחתי אותו, ובהמשך הוא הפך להיות המזכיר של מחוז הגליל, שכלל את הגליל התחתון והגליל העליון. הגליל המערבי היה שייך למחוז חיפה.
‏ 
את העבודה של האיזון המדויק תכננתי להתחיל ממטולה דרומה, עד נצרת, ומשם להגיע אחר-כך לעמק בית נטופה מצד אחד, ולעמק יבנאל מצד שני. כעבור זמן קצר קיבלתי מרוזנשיין, שהיה מנהל מדור שדה, שני מודדים משכילים, אך לא מנוסים מספיק, שכנראה עסקו לפני כן במדידות במדור שדה בתל-אביב. אחד מהם, הנרי אלייקים, בחור בולגרי צעיר ונמרץ, היה מלא רצון טוב ונכונות. בהמשך הוא היה מנהל הרפרודוקציה. השני היה אדולף (אברהם) בר, שכעבור כמה שנים מונה למנהל מדור ביקורת תכניות. מאוחר יותר הגיע גם פליקס מזרחי. קיבלנו מרוזנשיין עוד שני עוזרים מנוסים במדידות האיזון. אחד מהם היה בן-בסט, שבהמשך עזב אותנו בגלל התנאים הקשים, והפך להיות רופא מצטיין. היינו צוות של שישה אנשים.
‏ 
עלינו לצפון. לא ידעתי היכן לשכן את האנשים. בכפר גלעדי פגשתי את אחיעם קרול. שכשעשינו את הסקר של עדכון המיפוי בלבנון במסגרת הצבא הבריטי, סיפקנו לו מפות של לבנון. שמחנו מאוד להיפגש, והצגתי בפניו את בעיית השיכון של קבוצת המודדים. קרול זכר שיש בתל-חי בתים ריקים, וביקשנו לראות אותם. היו שם חדרים גדולים, מים וחשמל, והמקום נראה לי מתאים. אנשי כפר גלעדי סיפקו לנו מיטות וציוד נוסף, וכך הפכו הבתים הריקים האלה למבני המגורים שלנו.
‏ 
האיזון המדויק היה באותם הימים המבצע העיקרי של מחוז הגליל. הוא נעשה בשנים 1951-1949. השטח נמדד הלוך וחזור, והתוצאות היו משביעות רצון, והתאימו על פי רוב לגבהים מתקופת המנדט, פרט לאזור מסוים ליד הכפר משהד בהרי נצרת, לא הרחוק מציפורי. באזור זה, בנקודת קבע אחת או שתיים, היו הפרשים גדולים מהמותר. חזרנו על האיזון בפעם השלישית, ונוכחנו לדעת שוב שתוצאות המדידה לא התאימו. אחרי בדיקת הסיבות האפשריות לשינויים שהיו שם, הנחתי, ואין לי אסמכתא לזה, שהם נבעו מתזוזות שנבעו מהמנהרות ומקווי המים התת-קרקעיים שהובילו בעבר מים לציפורי, ושהיום מהווים אטרקציה תיירותית.
‏ 
עשינו גם מדידות איזון בנחל עמוד לצורך הקמת מוביל המים הארצי. זה היה בשנת 1951. מוביל המים הארצי היה צריך לחצות, לפי התכנית, את נחל עמוד, שהיה מכשול גדול בתוואי שלו. כל הנושא של המוביל הארצי היה עדיין בחיתוליו. הקמת גשר על עמודים מעל הנחל לא באה בחשבון, כיוון שהיה צריך להקים אותו על עמודים בגובה 200 מ'. הפתרון שנמצא היה שיטת הסיפון: מים יורדים בצינור מצד אחד ועולים בצד השני של הנחל לאותו גובה, לפי חוק הכלים השלובים. בעיה דומה הייתה גם בנחל צלמון, אבל בזה לא אני עסקתי. כשעשינו את מדידות האיזון בנחל עמוד עבדנו בין קוצים, שהיו גבוהים יותר מגובה אדם. ירדנו למטה, ואני זוכר את פליקס מזרחי עם המאזנת, בקושי מוצא אפשרות לראות את הלאטה. פליקס נהג להזכיר לי מדי פעם באילו תנאים קשים העסקתי אותו, אבל נשארנו חברים טובים. גם משה ארז, מהפוטוגרמטריה היה איתנו. הצעתי לו להישאר במשרד מע"צ הסמוך, אבל הוא החליט לרדת איתנו. ירדנו למטה, ואני פזלתי כל הזמן לכיוון של ארז, לראות איך הוא מרגיש בחום, בין הקוצים. זה היה אוגוסט. פתאום הוא אמר לי: "תסתכל על הציפור למעלה". זו הייתה ציפור דורסת. הוא היה ערני. ראיתי שהכול בסדר אצלו ונרגעתי.
‏ 
(ציון שתרוג מציין שישראל סגל התפרסם בפרויקט הזה. את התלמידים הטובים שסיימו את ביה"ס למדידות באותה שנה לקחו למחלקת המדידות. יוסק'ה משולם וציון הלכו לעבוד באילת, וכל השאר - פליקס מזרחי, רודי גודלנברג, יחיאל ששון, גמליאלי, שמואל מתתיהו ועוד, הגיעו לעבוד עם סגל בנחל עמוד. היו לסגל עשר קבוצות מדידה).
‏ 
נושא נוסף שהעסיק אותנו אז היה הסדר הקרקעות בצפת. רשם המקרקעין של מחוז הצפון היה אהרוני. היינו צריכים להכין תכניות לפי תביעות של רשם המקרקעין, כלומר להכין מפות מוקדמות להסדר, שבטווח הארוך יהיו למפות גושים. התעוררה בעיה, כיוון שצפת בנויה על מדרון ההר. במדרון היו מבנים שנבנו, כפי שמקובל בבנייה העתיקה, בשלושה-ארבעה מפלסים, אחד מעל השני. הבעיה הייתה איך לסמן במפות את החלקות. מצד אחד כל חלקה עומדת בפני עצמה, ומצד שני המבנים נמצאים בחלקם אחד מעל השני, וחלק של המבנה העליון חופף חלק מהמבנה שמתחת לו. איני יודע איך פתרו את הבעיה בסופו של דבר, כי עברתי לבאר-שבע.
‏ 
זו הייתה תקופה שבה הכינו מפות של הגליל, והמפות נשלחו אלינו לביקורת ולהגהה. אלו היו מפות בקנ"מ 1:20,000. המיפוי נעשה מתצלומי אוויר ומעדכונים שנעשו על בסיס מפות מנדטוריות ישנות. בחלק ניכר מהמפות מצאתי אי-התאמות בפרטים ובמיקום. דיווחתי על אי-ההתאמות למנחם עיני ממדור קרטוגרפיה.
‏ 
עשינו גם זיהוי נקודות פוטוגרמטריות, אבל מעט. נושא הפוטוגרמטריה לא היה מאוד מפותח עדיין. אחר-כך, בבאר-שבע, כבר עסקתי בזה יותר. אני זוכר שמשה ארז ממדור פוטוגרמטריה הגיע אלי פעם כשהייתה לו בעיה באחת הנקודות שלא נסגרה היטב, ליד עמק בית נטופה. הוא ביקש ממני להוסיף נקודה, ולתת לה פרטים.
 
ועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון
במקביל לעבודות המדידה שביצענו בצפון, השתתפתי בוועדות שביתת הנשק ישראל-לבנון וישראל-סוריה. אנשי מחלקת המדידות השתתפו בוועדות שביתת הנשק כנציגים טכניים. בוועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון נערכו הפגישות באווירה טובה וידידותית, וכך גם עבדנו. נקודת המוצא בפגישות הראשונות, שלא נכחתי בהן, הייתה שקו הפסקת האש, קו ההפוגה, היה עמוק בשטח לבנון, תוצאת הקרבות שהתקיימו עד ההפוגה (מבצע "חירם" באוקטובר 48'). ארבעה-עשר כפרים לבנוניים היו בשליטה ישראלית. עם סיום השיחות על קו שביתת הנשק, שבהם השתתף גם מרדכי מקלף מפקד החטיבה שהשתתף בקרבות והיה ראש המשלחת הישראלית בוועדה, נקבע הקו לאורך קו הגבול הבין-לאומי משנת 1923.
‏ 
כאמור, בוועדת שביתת הנשק עם לבנון הייתה אווירה טובה, והייתה עזרה הדדית בין שני הצדדים בפגישות שהתקיימו בשטח. נערכו סיורים משותפים לאורך הגבול, מראש הנקרה ועד גשר ע'ג'ר בחצבני. הסיורים נעשו בשנים 1951-1949, לבדיקת קיומם של עמודי הגבול המנדטוריים. בקטעים מסוימים הגישה ברכב לעמודי הגבול הייתה נוחה יותר מהצד הלבנוני של הגבול, ובקטעים אחרים הייתה הגישה לרכב נוחה יותר מהצד הישראלי.
‏ 
התיאור המילולי של הגבול לפי הסכם 1923 בין המנדט הצרפתי (אחר-כך לבנון) לבין המנדט הבריטי (אח"כ מדינת ישראל) בין מטולה לגשר עג'ר היה כזה: "מהכפר אַבֵּל נמשך הגבול במקביל לשביל מטולה-בניאס, במרחק 100 מ' מדרום לו, עובר בקרבת גשר רומי ישן על נהר חצבני..." (הכוונה לגשר עיג'ר). זה מה שכתוב בהסכם. במציאות, מאחר שהשביל עבר בשטח טופוגרפי מישורי, נוצרו במשך השנים שבילים מקבילים זה לזה בשטח שרוחבו עשרות מטרים. התעוררה שאלה לאיזה שביל מתייחס ההסכם המקורי. סוכם שניקח את אמצע השטח שבו עברו השבילים (הערה: פרופ' משה ברוור, בספרו "גבולות ישראל", כתב: "הוסכם בין נציגי ישראל ולבנון כי בעיית התוויית מיקומו המדויק של הגבול בקטע זה "תישאר פתוחה" עד להסדר סופי של היחסים וענייני הגבול בין שתי המדינות. בפועל מוקם כאן קו שביתת-הנשק לפי הגרסה הישראלית לגבי מהלכו").
 
ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה
נציגי צה"ל בוועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה היו יוסי פוגל, אריה פרידלנדר (שהפך אח"כ להיות שלו) ואריה אנגל. המשרד הישראלי של הוועדה היה במשטרת נצרת, אז פיקוד הצפון. המזכירה של ועדות שביתת הנשק עם סוריה ועם לבנון הייתה חדוה פֵּרְל, כיום אשתי.
‏ 
 
תמונה 1377:
נציגי ישראל בוועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה. שלישי מימין: ישראל סגל.
לידו: אשתו ומזכירת הוועדה, חדוה לבית פרל. רביעי משמאל: אריה פרידלנדר (שלו).
‏ 
הדיונים עם הסורים היו עקשים ביותר. הם לא רצו לסגת מקווי ההפוגה. ראוי לציין כי במלחמת השחרור הצליחו הסורים לפלוש לשטח ישראל בכמה מקומות, ביניהם שטח בגזרת תֻּלֵיל (ליד יסוד המעלה)-יַרְדָה-משמר הירדן-גשר בנות יעקב. הם החזיקו בשטח הזה כאשר התנהל המו"מ עם הלבנונים. הנציגים הישראלים באו"ם ניסו לשכנע את הסורים לסגת עד לגבול הבין-לאומי כפיצוי על פינוי השטחים של ישראל בלבנון. אנשי האו"ם בוועדה הסכימו שהשטח שהסורים יפנו, בין קו ההפוגה לקו הגבול הבין-לאומי מ-1923, יהיה שטח מפורז. הסורים התעקשו, ובסופו של דבר, שלושה חודשים אחרי ההסכם עם הלבנונים ב-20 ביולי 1949, נחתם איתם הסכם שביתת הנשק.
‏ 
היחסים עם הסורים היו מתוחים. לא נערכו סיורים משותפים איתם. הקו שאליו נסוגו הסורים, קו הגבול הבין-לאומי, חולש מגבוה על כל עמק החולה. היו לנו ויכוחים עם הסורים על תל עזזיאת, תל שחולש על שאר-ישוב, על דפנה ועל דן, ולמעשה, "רוכב" מגבוה על שלושת היישובים האלה, נוסף לשליטתו על כל השטח הפרוס למרגלותיו. לפי ההערכות שלנו, המבצר שהקימו הסורים על התל חרג מהשטח הסורי אל השטח המפורז. נפגשנו עם הסורים בשטח כמה פעמים בעניין זה. הייתה דרך גישה למבצר מהבניאס על קו הרכס, בשטח שהיה סורי. הסורים לא אפשרו לנו להגיע אליו דרך הבניאס. לכן עלינו על התל ברגל מלמטה. קיווינו שלא נעלה על מוקש, כי התל עבר במלחמה מיד ליד והיו שם מוקשים שלנו ושלהם.
‏ 
יחד איתי השתתף בדיונים בוריס גוסינסקי ממחלקת המדידות. לסורים היו מפות צרפתיות מסדרת LEVANT ואנחנו השתמשנו במפות של PALESTINE GRID. הנציג הסורי בוועדה היה מהנדס צרפתי, וממנו קיבלנו את הקואורידנטות של כמה נקודות טריאנגולציה סמוכות. כמובן שהקואורדינטות שלהם לא התאימו לרשת הקואורדינטות שלנו, אבל ראיתי שהפרשי הדלתות של קווי האורך והרוחב DX) ו-DY) בשתי הרשתות זהים פחות או יותר. מכאן, האזימוטים המחושבים מהקואורדינטות בשתי הרשתות נתנו את אותם הכיוונים. בעזרת המדידות האלה אל המבצר, ראינו, ונוכחו גם הסורים, שחלק מהמבצר נמצא בשטח ישראל. הסורים הרסו את המבצר.
‏ 
יש לי צילום שנעשה בקיבוץ דפנה בעקבות ההצלחה הגדולה של המאבק להריסת המבצר. הייתה שם מסיבה. אבל ההר הוא הר, הוא "רוכב" על העמק, והטווח קצר. אנחנו חגגנו, אבל עד היום מצוי על ההר מבצר שהוזז אולי 20 מ' מזרחה. מהמבצר הזה נורו יריות רבות בתקריות האש עד 1967.
‏ 
באופן עקרוני לא נעזרנו במפות של הסורים, אלא רק במפות שלנו. אני מדבר כאיש מחלקת המדידות. היה מגע עם הסורים בקשר לתלונות שלהם על כלי רכב שעברו בפרדס חורי שנמצא בשטח המפורז המרכזי. היה ברור למי שנכנס לפרדס חורי שהסורים יפתחו עליו באש. הסורים הקפידו שלא יהיה פיתוח חקלאי בשטח המפורז. הייתה להם פרשנות אחרת לגבי משמעותו של השטח המפורז (הבהרה: בראיית ישראל השטח היה ריבוני ישראלי, אך לא ניתן היה להכניס אליו כוחות צבא. בראיית הסורים, השטח המפורז היה מעין חיץ בין שתי המדינות, אינו נכלל בריבונותה של אף אחת מהן, אלא כפוף למנגנון הפיקוח על שביתת הנשק מטעם האו"ם. לכן, הסורים פתחו באש על טרקטורים שחרשו בשטחים המפורזים לכל אורכם, ולא רק בפרדס חורי).
‏ 
המעבר לבאר-שבע
אשר סולל הגיע ממחלקת המדידות לטבריה והתעדכן בפעילות שאנחנו עושים במחוז ובהתקדמות העבודות. כדרך אגב, הוא סיפר לי שבבאר-שבע בונים שיכון לעובדי מדינה, והוא המליץ לי לרדת לנגב. שקלתי זאת עם אשתי, והחלטנו לעבור לנגב. בנובמבר 1952 סיימתי את תפקידי כמודד בטבריה ועברתי לבאר-שבע. בבאר שבע פגשתי את יוסק'ה משולם, שישב בחדר עם ברזלי זווית וציוד. המשרד והמחסן היו בחדר אחד. הייתה אז עבודה רבה. בבאר-שבע לא היו מודדים, והמודדים הגיעו מתל-אביב. גם תוצאות המדידה נשלחו לתל-אביב. זו הייתה נקודת ההתחלה שלי בבאר-שבע.
‏ 
עד כאן סיכום הראיונות של אנשי מפ"י עם ישראל סגל. לא זכינו להשלים את הראיונות עמו, ולא הספקנו לשמוע ממנו על התקופה שבה השאיר את חותמו כמנהל מחוז באר-שבע. חדוה סגל, אלמנתו של ישראל, נתנה לנו סיכום ריאיון שערכה עמו מגדה ברנע מארכיון טוביהו באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, בשנת 2003-2002. באדיבותה אנו מפרסמים כאן את חלקו, העוסק בתקופה שבה היה ישראל סגל מנהל מחוז באר-שבע, לאחר שהתְאַמְנו אותו לאתר שלנו. לצערנו, הריאיון אינו ממצה את פעילותו העניפה בבאר-שבע, בנגב כולו ובסיני, לאורך 27 השנים שבהן עבד במרחב.
 
ריאיון עם מגדה ברנע מארכיון טוביהו,
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
2003-2002.

העבודה במחוז באר-שבע
כשהגעתי לבאר-שבע, המשרד של מחלקת המדידות היה שייך למשרד העבודה. מצאתי משרד שהיה מורכב מחדר אחד שלם, עם חלון אחד שלם, וציוד מינימלי לעבודות המדידה השגרתיות היום-יומיות. בשל מצב המיפוי שהיה בתקופת המנדט, מבחינת מפות, החומר היה דל ביותר. המפות שהיו שם היו מפות שנקראות גיליונות שומה. זה מיפוי מיוחד שמיועד למיסוי, לגביית מסים עבור שטחים. מפות יותר רציניות היו של המבנים הציבוריים - בית-החייל (שהיה בית-הספר של ילדי הבדואים), תחנת הרכבת ומבנים אחרים. אלה באמת היו מפות של מדידה. אבל כל שאר המפות היו מפות גושים, גושים מסודרים עם רחובות ובתים, אבל לא לפעולות רישום בטאבו, אלא על-מנת שהשלטונות ידעו כיצד לגבות את המסים.
 
אתה מתכוון למפות של העיר באר-שבע עצמה?
נכון, ואלה למעשה היו מפות שומה. למיטב זכרוני היו 17 גיליונות, שבהם הופיעו הרחובות והמבנים בבאר-שבע. אבל, כפי שאמרתי, לא יכולנו להתייחס לזה כאל מפות שעל פיהן אפשר להכין מפה לצורך רישום בספרי האחוזה בטאבו. לשם כך היה צריך לקבוע נקודות ביסוס, ועליהן לבסס את כל המדידות. ברשת הזאת אמנם עסקנו, אבל זה היה בקצב איטי. אני אסקור כללית את המשימות השונות שעמדו לפנינו בעבודות בנגב. דבר ראשון היה עלינו לקבוע רשת נקודות של טריאנגולציה מבאר-שבע עד אילת. הבריטים במשך תקופת המנדט עסקו במיפוי באופן אינטנסיבי (מפות בקנ"מ 1:100,000, שזה קנ"מ של המפות הצבאיות הרגילות שלנו), אבל הם הגיעו רק עד לקו באר-שבע ומזרחה עד ים-המלח. משם דרומה צריך היה להתחיל מעבודות יסוד כפי שכתוב בספרים. להתחיל מבסיס של טריאנגולציה ופתיחת רשת שלמה, ובצורה שכזאת להתקדם. היו לנו קשיים רבים, ראשית מבחינת כוח-האדם. הייתי כל הזמן בקשר עם המשרד הראשי בתל-אביב ואם היה צורך, היינו מקבלים את כל העזרה הדרושה. היינו צוות מצומצם של שלושה עובדים ומאוחר יותר הייתה גם מזכירה.
‏ 
המשימה של נקודות טריאנגולציה מבאר שבע ועד אילת דרומה תלויה בקצב העבודה, והביצוע תלוי בתנאי שטח מתאימים. אם אנחנו מדברים על תנאי שטח, הכביש היחיד שירד דרומה בשנת 1952 היה הכביש דרך כורנוב-מעלה העקרבים, וכביש נוסף נסלל לסדום על-ידיד מע"צ. עם סיום סלילתו הוא הוביל למפנה רציני באפשרויות לנוע כאן. נקודות טריאנגולציה לא נקבעות לאורך הכביש, אלא על פסגות של הרים שמשקיפות למרחקים, בזווית של 360 מעלות סביב-סביב, וגבעות אחרות אינן חוסמות את הראייה. כלומר, צריך למצוא נקודות מתאימות, לטפס עליהן, לסמן ולמדוד. התנאים היו די קשים ולמטרה הזאת צרפתי אלי סייר, חבר קיבוץ שדה-בוקר, שהיה בין הסיירים הטובים של הנגב. הוא סייע לנו לנוע כאשר ירדנו מהכביש והמשכנו לנסות להתקדם למטרות שלנו. העבודה שלנו בשטח חייבה יציאה ממושכת לכמה ימים, מינימום שלושה-ארבעה ימים, כי הנסיעה הייתה למרחקים ארוכים. היינו צריכים להיות מצוידים בשני כלי-רכב עם גלגלים רזרביים נוספים. קיבלנו אבטחה מהצבא - חיילים דרוזיים, או צנחנים. הקשר שלנו נעשה באמצעות מטוס "פייפר" שהיה מגיע מדי יום בשעות הצהריים. היה לי ראי מיוחד עם שמיציק כזה, חוט שבעזרתו אפשר לכוון, אם השמש נמצאת בזווית מתאימה, למטרות שונות. ככה אותתנו למטוס וקיבלנו תשובה שהוא ראה אותנו ושהכל בסדר.
 
כיצד התייחסה אליכם האוכלוסייה הבדואית באזור?
באזור באר שבע היו פה ושם שטחים שראינו שהיו מעובדים פעם על-ידי הבדואים. אבל במעמקי הנגב לא נתקלנו בבדואים בכלל. אני לא מדבר על אזור דימונה או אדמות אל-סור. לעומת זאת, הנושא של ביטחון בהחלט ראוי לציון, כי בימים ההם, כפי שאמרתי, הניידות הייתה מוגבלת ואי אפשר היה לשלוט בשטחים. היו שיירות של מבריחים, שעברו מירדן למצרים, פחות או יותר דרך דרב אל חאג', לכיוון סואץ. אנחנו נמנענו עד כמה שאפשר מלהיתקל בהם. לעומת זה, כאשר הם היו נתקלים בנו או בציוד שלנו, הם היו משמידים אותו. אם היינו משאירים בשטח ציוד מסוים הם היו מנסים לחבל בו. לכן, בסוף יום העבודה, כשחיפשנו מקום להתארגן ללילה, השתדלתי עד כמה שאפשר להתרחק מצירי התנועה ומהשבילים שהיו בשימוש השיירות.
 
המשימה השניה שבה עסקנו הייתה המיפוי התכליתי שנעשה לאחר שנקבעו נקודות הטריאנגולציה בקטע מסוים. רצינו להגיע למפות מפורטות של פני השטח, של ערוצים, של גבעות וכו', ואת זה עשינו באמצעות הפוטוגרמטריה, מפות מצילומי אוויר המבוססות על נקודות בשטח שהן מדודות ומזוהות על פני הצילום.
 
סימון הגבולות עם ירדן ומצרים
‏ סימון הגבולות היה קשור, כפי שאמרתי קודם, לוועדת שביתת הנשק. אנחנו מדברים עכשיו על הגבול עם ירדן והגבול עם מצרים. היו כמה תקריות קטנות, למשל של כלי-רכב ירדניים שנפגעו על-ידי צה"ל כי חשבו שהם עברו את הגבול וחדרו לצד שלנו. הרכב הירדני נשאר במקום התקרית וועדת שביתת הנשק הגיעה למקום יחד עם מודדים שלנו ומודדים ירדניים, ובצורה שכזאת היינו, איך שהוא, מנסים לשכנע אחד את השני לגבי המיקום - האם זה בצד שלנו או בצד שלהם. על כל פנים, אפשר להעיר באופן כללי שקו הגבול עם ירדן לא היה מסומן פרט לארבעה קילומטרים שנקבעו וסומנו בתקופת המנדט מאילת צפונה.
 
כשעסקנו בקביעת הגבול עם ירדן הגענו לנחל ערוגות. השטח שם פראי מאוד, ולא הצלחנו לסמן את הגבול ברכב או ברגל. לקטע הגבול הזה קיבלנו מסוק. גם המסוק לא הצליח לנחות בקטעים האלה, ולכן העובדים ירדו בעזרת כבל ועבדו לפי הנחיות של המודד, שקבע את הנקודה: קצת ימינה, קצת שמאלה, בעזרת צילומי אוויר וקומבינציות אחרות. בצורה כזאת סומן הגבול עם ירדן עד צפונה מעין-גדי.
‏  

תמונה 1384:
מודדים ואנשי צבא מישראל ומירדן במדידה משותפת של עמוד סימון קו שביתת הנשק בין שתי המדינות. חלק מהסימון, פלטות אבן שיוצרות פירמידה, נראה מצב ימין של התמונה. המדידה נעשתה בעזרת שולחנית. ראשון מימין: ישראל סגל.
‏ 
 
תמונה 1318:
מודדים חוזרים למסוק סיקורסקיS-58 של חיל האוויר לאחר סיום העבודה. מסוק כזה העביר את המודדים ואת ציודם לשם סימון תוואי קו שביתת הנשק עם ירדן באזור נחל ערוגות.
מתמונותיו של ישראל סגל
‏ 
נעבור בקצרה לוועדת שביתת הנשק עם מצרים. עם מצרים היו לנו שני חלקי גבול: רצועת עזה והגבול של סיני. ברצועת עזה סידרנו את הגבול - הגבול סומן בשלב הראשון על-ידי חביות. אני זוכר שכאשר הגעתי לבאר-שבע, יצאתי לסיור בגבול הרצועה. התלוויתי אל מפקד האזור, אמנון דגיאלי, שהיה איש נירים, ותוך כדי נסיעה עקבתי במפה אחר הדרך וקו הגבול. קטע מסוים נראה בעיניי חשוד, אבל לא רציתי להתעכב, והמשכנו בסיור. אחר-כך חזרתי לבד, בדקתי, וראיתי שיש קטע באזור ביר-גרעה, דרומה קצת מנירים, שבו קו הגבול היה צריך לזוז כחמש מאות מטר. זה לא היה קו ארוך אלא קו שהלך בקשת מסוימת. הודעתי על כך ליושב-ראש ועדת שביתת הנשק, סגן אלוף בז'ל הרמן, ויצאנו לבדיקות נוספות. כאשר נוכחנו לראות שאכן יש פה מקום לתיקון, התעוררה בעיה. הגבול סומן על-ידי שני הצדדים, ומשני צדי הגבול היו דרכי עפר לסיורים שנעשו בסביבה. משה דיין היה אז אלוף פיקוד הדרום וישב בקסטינה. לא ניכנס לפרטים, אבל בסופו של דבר קו הגבול הוזז. קיבלנו אבטחה רצינית. אספר גם שהשטח היה מכוסה מקשאות אבטיחים. האבטחה הייתה דרוזית, אז היו לנו קומנדקרים עמוסים באבטיחים.
‏  

תמונה 1316:
קו שביתת הנשק ישראל-מצרים בצפון רצועת עזה בשנות ה-50'/60' (תאריך הצילום אינו ידוע). תוואי הגבול עבר על דיונות חול, וחביות הסימון כוסו בחול.
מתמונותיו של ישראל סגל
 
החלק השני של הגבול עם מצרים, הגבול עם סיני, הוא הקו שמתחיל מרפיח ומגיע לאילת. אני נתקלתי בו במסגרת הסיורים הרגילים שלנו לכל מיני מטרות. קו הגבול של סיני סומן בשנת 1906 על-ידי עמודי גבול. לא היה קו רצוף, אבל היו עמודי גבול. באזור כרם-שלום, שם היה משלט שלנו, קו הגבול לא היה מסומן. זהו שטח חולי, וקצת דרומה יותר יש דיונות כבדות ממש, ולא נשארו סימנים או שרידים לסימון הגבול. למעשה, אפשר היה לנוע שם בשטח, כי המצרים בכלל לא הגיעו לגזרה הזאת. קצת צפונה מרפיח, היו כמה נקודות, כולל עמוד השיש, שיש לו היסטוריה מיוחדת. דרומה יותר, בהרי הנגב, בלטו פה ושם סימוני הגבול יפה מאוד, אבל לא בצורה רצופה ואף אחד לא התעניין מה הולך שם. במבצע קדש, בשנת 1956, עברנו את הגבול, כפי שכולנו יודעים, והגענו עד לתעלה. לא שהינו בסיני זמן רב, כתוצאה מלחץ שהפעילו ארצות-הברית ורוסיה. אחרי שנסוגונו מסיני נכנס לשם כוח חירום של האו"ם. חזרנו לקו הגבול מרפיח לאילת. בין אנשי כוח החירום הייתה יחידת הנדסה שבדית. קפטן קולטהם עמד בראש היחידה הזו, והוא ראה את המשימה הזאת, של כוח החירום, כחשובה מאוד, מבצע חייו. בתנאים שהיו לו בסיני, לא היה לו מה לעשות. הוא החליט שהוא מסמן את הגבול, כמובן בהסכמה ששלב הסימון יהיה מבוקר על ידינו. אבל, אבני הגבול הישנות לא היו. השרידים של העמודים כוסו בשכבת חול, אבל ידענ איפה היו הנקודות. קפטן קולטהם יצר קשר עם הבדואים באזור, ואלה הובילו אותו מנקודה לנקודה. כך גילו בשטח את הבטון ואת הברזלים. את כל השרידים האלה הוא השאיר במקום. כך בנה באופן זמני נקודות ומדד אותן לפי השיטות שלו, כמעט עד קסיימה. במפגש המשותף שהיה לנו בקשר לעבודה, נתקלנו אצלו במכשיר מדידה מיוחד, הטלרומטר. זהו מכשיר שמודד מרחקים בצורה אלקטרונית, ומכשיר כזה עוד לא היה לנו. לנו היו תיאודוליטים ומכשירים נוספים, אבל לא טלרומטר. מכשיר זה חסך הרבה עמל וזמן. חשוב לציין שאנחנו מדדנו בעזרת נקודות הטריאנגולציה שהיו בשטח שלנו, והנקודות התאימו בצורה מניחה את הדעת. הסכמנו, כמובן, על מיקומן, ואז, במשותף, בנינו צינורות בצבע מיוחד לאורך הקטע, ובצורה כזאת סימנו את קו הגבול. אך התעוררה בעיה - הגבול ישנו, ואנחנו מעוניינים שהוא יישאר, גם כדי למנוע את ניידות הבדואים לאורך הגבול, אך השטח חולי מאוד, והלאה משם ניצבו ממש דיונות. זימנו את אנשי קרן-קיימת והם הציעו לנטוע אגבות לאורך הגבול. ההצעה התקבלה. באזור הגבול כל העבודות נעשו בעזרת פיקוד-דרום. מפלסת של חיל ההנדסה יישרה את השטח, ושיחי אגבות ניטעו בו. הקצין שהיה אחראי מבחינת חיל ההנדסה על המפלסת ועל פיסול הדרך, היה סגן-משנה ג'וני. זה היה בשנת 1956. במלחמת יום הכיפורים, ג'וני היה כבר סגן אלוף בחיל-ההנדסה, ולצערי הוא נהרג.
‏ 
 
תמונה 1321:
אנשי מחלקת המדידות עם אנשי או"ם בעת הסימון המחודש בגבול ישראל-מצרים אחרי הנסיגה מסיני במרץ 1957 (לאחר מבצע קדש). מימין לשמאל: המודד ראובן
סלמן, מנהל מרחב דרום, ישראל סגל, מנהל מדור חישובים ובוריס גוסינסקי. מתמונותיו של ישראל סגל
 
לאחר מלחמת ששת-הימים הגבול לא עבר באותו מקום, כל סיני הייתה שלנו, והגבול הישן לא עניין אותנו עד שנת 1979. אבל, חלק מהאגבות נקלטו, ופה ושם יש עדיין אגבות לאורך הגבול. המטיילים השונים שואלים: "מה עושות פה אגבות?" והבוטנאים מסבירים שזה כתוצאה מהרוח, זרעים הגיעו משדות האגבות לכאן...
‏ 
לאחר מלחמת ששת הימים, פתאום הייתה לנו מדינה גדולה ורחבה, והנושא הגיאודטי, שהוא הנושא המקצועי של המיפוי במובן המדויק של המילה, היה טעון תיקון. גם לפני זה הורגש צורך פה ושם לשפר את הטריאנגולציה שנעשתה בתקופה המנדטורית. אחרי המלחמה נכנסנו לשטח מצרי, והדבר הראשון שעשינו היה לבדוק את הנקודות לפי ערכים מצריים. תנאי העבודה שלנו היו אחרים לגמרי, כי מסוקים לא חסרו לנו, התנועה הייתה טובה ונוחה, וקיבלנו שירות יפה מאוד. הצורך העיקרי היה להקים רשת אחידה ורצופה ממטולה עד תעלת סואץ, ואת זה עשינו, עד שהגענו לשנת 1979, שבה נחתם הסכם השלום.
‏ 
הסקר הארכיאולוגי בנגב
‏ עם הסכם השלום וההחלטה שאנחנו חוזרים מסיני לארץ, ביקשתי, מסיבות שונות, להשתחרר ממחלקת המדידות. בשנת 1979, ערב פינוי סיני, הקימו הארכיאולוגים ומנהל רשות העתיקות קול צעקה. הם התחלחלו והזדעזעו מהמחשבה שצה"ל יפנה את סיני, ייכנס לנגב, יקים בו שלושה שדות תעופה, יסלול כבישים ויקים מחנות צבא, בעוד הסקר הארכיאולוגי של הנגב נמצא בפיגור עצום. רפול, שהיה אז רמטכ"ל, ידע להעריך את העניין. התקבלה החלטה להקים סקר חירום לארכיאולוגיה של הנגב. רשות העתיקות, יחד עם ארכיאולוגים מאוניברסיטאות שונות, התנדבו פה ושם להצטרף למשימה. צריך היה להפשיל שרוולים ולנצל את הזמן הקצר שעומד לרשות הארכיאולוגים. ארכיאולוגים צעירים הגיעו כדי להשתתף בפרויקט. רודולף כהן, שהיה ארכיאולוג של הנגב הרבה שנים, פנה אלי וביקש שאעזור. שמחתי להיענות לבקשתו, וקיבלתי על עצמי את תפקיד הכשרת המודדים. עשיתי רשימה של הציוד הדרוש, העברנו קורס, וקם צוות שעשה עבודה גדולה. הצוות הזה עבד ביחד במשך עשר שנים מלאות חוויות ועניין. הנושא של הארכיאולוגיה היה, כל השנים, קרוב ללבי. זאת הייתה הזדמנות נדירה, ובאמת נהניתי מאוד מכל רגע של עבודה.

הם עשו למעשה סקר של שטחים, ובמקומות שבהם נמצאו שרידים מבטיחים להמשך החפירות, נעשו חפירות לבדיקה. זה היה סקר רצוף ומסודר. לכל ארכיאולוג הייתה משבצת השטח שלו, בגודל של עשרה על עשרה קילומטרים, ונעשתה עבודה גדולה.

נעשו הרבה חפירות, נתגלו מיצדים, נתגלו מבנים מיוחדים של צורת חקלאות, עיבוד שדרות ודברים רבים אחרים. הייתה גם תקופה שבה עבדתי עם נלסון גליק במרחבי הנגב. זו הייתה תקופה מיוחדת במינה. הוא היה מגיע בקיץ שנה אחר שנה, ויצא לי לעבוד איתו ארבע עונות רצוף.
‏  

תמונה 1328:
ישראל סגל (ראשון מימין), מנהל מחוז ב"ש, עם הארכיאולוג נלסון גליק (ראשון משמאל), שנת 1960.
‏ 
אחרי פינוי סיני הסקר פורסם באופן חלקי, וממשיכים לפרסם אותו. עד כמה שידוע לי, נכתבו לפחות עשרה ספרים של סוקרים, עם סיכומים מהממצאים באזור. החומר יוצא לאור בהוצאה של רשות העתיקות. ואם אנחנו עוסקים בנושא הארכיאולוגיה ומדברים על באר-שבע משנות החמישים, כדאי להזכיר שהקמנו בבאר-שבע סניף של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. קיבלנו עזרה מיוסף אבירם שעמד בראש הגוף הזה, והזמנו מרצים.
 
וגם טיילנו. אני חושב שמבחינה חברתית זה גיבש איכשהו את הבאר-שבעים הוותיקים, ובאמת זו הייתה תקופה יפה. בתקופה הקצרה בסיני של אחרי מבצע קדש ערכנו סיור לקדש ברנע. קיבלנו אישור מיוחד מהפיקוד לבקר במקום עם שלושה כלי-רכב. הגענו לשלושים כלי-רכב, כיון שאף אחד לא רצה לוותר. כולנו הגענו לקדש ברנע ונהנינו. אני זוכר מבצע יפה שבוצע על-ידי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. במסגרת עבודתי על סימון הגבול עם ירדן, שמתי לב שמדי פעם עוברים אנשים את הגבול באזור שבין יתיר לנחל ערוגות. הייתה שם תנועה רצופה של ניסיונות לחפש מגילות גנוזות. הגבולות היו פרוצים ולא הייתה שום אפשרות לשלוט על הקטע הזה מערד עד מעלה האיסיים. הבדואים היו מגיעים ומוצאים מגילות פה ושם. את המגילות היו קורעים לקרעים בגודל קלפים. בצורה כזאת הם חשבו לקבל יותר כסף עבור המגילה. החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יזמה יחד עם אוניברסיטת ירושלים ואוניברסיטת תל-אביב סיור מקיף ומרוכז לסריקת השטח. למבצע הזה יצאנו משדה-התעופה הישן שהיה בבאר-שבע. היינו יוסף אבירם, יוחנן אהרוני, יגאל ידין, ונדמה לי שגם אביגד השתתף במבצע הזה.
 
עשינו סיור מוקדם כדי לבדוק איפה להקים את המחנה. סיירנו גם בתוך הקניונים ובתוך הערוצים במסוקים בשביל להביט במערות השונות. הוקם המחנה. יגאל ידין, הרמטכ"ל לשעבר, היה סמכותי מאוד, ואברהם יופה, אלוף פיקוד הדרום, לא חסך עזרה. השטח חולק בין החוקרים והארכיאולוגים. במחנה היו צנחנים ואנשים אחרים שהיו מסוגלים לטפס בחבלים ובצורות אחרות, ולהגיע לנקיקים ולמערות. זה היה מבצע גדול ומאלף, ותוצאותיו היו טובות: מערת-האימה, מערת-האיגרות. זו הייתה התגלית הגדולה של התקופה, הכלים הכלקוליטיים ושפע של דברים אחרים. אוסיף אנקדוטה אחת: אברהם יופה היה גדול ממדים וגם גדול כרס. והנה צריך היה לעבור בשביל, במקום שקשה היה לעבור גם בלי כרס. עמדנו מצפים ומחכים לראות מה יקרה, ואז הוא אמר: "אין דבר העומד בפני הרצון" ועבר.
‏  

תמונה 1346:
אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה (ראשון משמאל) וראש עיריית באר-שבע דוד טוביהו (במרכז, בחולצה בהירה) בנסיעה בשטח. מתמונותיו של ישראל סגל
 
במשמר האזרחי
אני חושב שמן הראוי שכולנו נזכור את מלחמת יום-הכיפורים, שהייתה קשה מאוד לכולנו. לאחר מלחמת יום-הכיפורים שידדו את המערכות, וכולם גילו נכונות להקרבה ולהתנדבות. אחת הדוגמאות היא הקמת המשמר האזרחי. אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה היום, אנחנו רואים שאפילו בעומר, שיש בה יום-יום פריצות, גניבת מכוניות וכל השאר, אין נכונות בציבור להתארגן ולצאת בצורה מסודרת לשמירה. מלחמת יום הכיפורים הביאה אותנו למצב שבו היה יחס אחר לדברים, אבל לא לאורך זמן, לצערי. הוחלט אז להקים את המשמר האזרחי. מולה כהן עמד בראש היחידה, ובשלב מסוים, בשנת 1974, הוצע לי לעמוד בראש המשמר-האזרחי בבאר שבע. אני גיליתי התלהבות ונכונות להתגייס למשימה שעמדה ללא כל יחס לעבודה היום-יומית שעשיתי במחלקת-המדידות. הייתה אווירה טובה ונכונות לפעול למען הביטחון. אני לא אשכח את התקופה הזאת, כשלשנה אחת קיבלתי חופשה מיוחדת ועסקתי בנושא של המשמר האזרחי. הקמנו בסיסים בבאר-שבע, הקמנו יחידות צלפים וכיתות מיוחדות בכל שכונה ושכונה. ממש לא האמנתי למראה עיניי. הרגשתי שאנחנו פועלים עם הממשלה וההנהגה של עם ישראל בארץ ישראל. גם הממשלה הבינה את גודל הרגע הזה, שבו כל העם היה באמת מוכן לעשות כל מה שנתבקש.
‏ 
קצת על העבודה מול הבדואים
אני יכול לספר על הבדואים ש"מעבדים" את הקרקעות שלהם בנגב. היה מקובל שמשרד החקלאות מקבל הצהרה מהם, שהם עיבדו כך וכך שטח כזה וכזה, ועל סמך זה הם קיבלו בתקופת בצורת את הפיצויים. אני לא קרוב לנושא של התשלומים וכל זה, אבל זה היה המצב בצורה כללית. משרד החקלאות התעורר פתאום ואמר: אנחנו נשנה את השיטה. ראשית, נעבור ונסקור - נעשה סקר קרקע, ולפי הסקר הזה נוכל להעריך את פיצויי הבצורת שמגיעים לבדואים. לפיכך הוטל עלינו לסמן על גבי מפות את התביעות פחות או יותר. לא מדובר על מדידות מדויקות, אבל משהו מקורב, כדי שאפשר יהיה לקבל, בכל זאת, מושג על גודל השטח. עברנו בין שבט לשבט, קיבלנו את הצהרותיהם וציינו את שמות המקומות. זכורה לי הפגישה שהייתה לי עם שייח' עאמד אבו-רביע. הפגישה איתו נמשכה רבע שעה, אחר-כך אולי עוד עשר דקות על קפה באוהל שלו, והוא התחיל לתאר מה התביעה שלו. הוא הוציא את השיבריה, שרטט על האדמה ואמר: זהו ואדי מסאס, זה של אבותיי, וכך המשיך לנקוב בשמות המקומות השונים, ואני עקבתי במקביל על מפה שהייתה לי ביד, והסתכלתי על השיבריה שלו, ומה שהוא מסמן. ואכן, היה זה באמת משהו מיוחד לראות כיצד הוא סימן כל-כך נכון את השטחים באופן פרופורציונלי.​