ההווי במחלקת המדידות / המרכז למיפוי ישראל

​​חיליק הורוביץ, מאי 2007

ההווי במחלקת המדידות המנדטורית: מערכות היחסים בין מנהלים בריטים ובין עובדים מקומיים, יהודים וערבים; בין העובדים היהודים לערבים, על ההתרחקות וההיפרדות לקראת מלחמת העצמאות, גניבת מפות מהבריטים, על מנהיגותו הנוקשה של המנהל הראשון במדינת ישראל,שרבים חששו ממנו. על ההווי בבית-הספר למדידות בשנים הראשונות, על טיולים, עזרה לזולת, קליטת עלייה, ביטאון אגף המדידות, ועל האופי השונה של פעילות והווי ביחידות השונות.

כללי

במרכז למיפוי ישראל, שהחל את דרכו כמחלקת המדידות המנדטורית, התפתח במשך 90 שנותיו, בקירוב, הווי שהתפתח גם הוא עם הזמן והיה שונה במדורים השונים בהתאם לתקופות, לעתים בהתאם למנהלים ובהתאם לסגנון העבודה השונה של הגופים השונים בארגון.

תקופת המנדט במחלקת המדידות התאפיינה במערכת יחסים טובה בין העובדים היהודים לעובדים הערבים (מוסלמים ונוצרים). דווקא  יחס המנהלים אל ה"ילידים" (יהודים וערבים) היה מתנשא ומזלזל, אף כיי התייחסו בכבוד ובהערכה לבעלי מקצוע מקומיים והעלו אותם בדרגה, עד רמה מסוימת.  כבוד רחשו גם לספורטאים, במיוחד לכדורגלנים ששיחקו במדי נבחרת ארץ-ישראל, ודאגו להם לעבודה.

הווי מיוחד התפתח במחנות המודדים בשדה. השהות הממושכת בשטח ותנאי העבודה הקשים הולידו אורח-חיים של שיתוף ושל חברויות בין המודדים, עוזריהם וכל מי שהיה אתם במחנות, הגם שהתנאים היו שונים, על פי התפקידים השונים: לרשותו של מודד עמד סוס או פרד והוא התגורר באוהל נפרד. עוזרי מודדים שכנו שניים-שלושה באוהל ורכבו על גב חמורים.

גם לאחר הקמת מדינת ישראל נמשכה במחלקת המדידות המשמעת הקשוחה ב"סגנון הבריטי". את האווירה הקשוחה הנהיג המנהל הראשון, יוסף אלסטר, שהאמין כי רק  באווירה של יראה מהמנהל יעבדו הפועלים והמנהלים כפי שצריך. חלק מהעובדים היו רגילים למשמעת קשוחה מעבודתם במחלקת המדידות המנדטורית ו/או משירותם בפלוגה 524 הארץ-ישראלית בצבא הבריטי.

לאחר מלחמת השחרור הכשירה מחלקת המדידות הישראלית מודדים בבית-ספר שהוקם לצורך זה. על ההווי בבי-הספר יסופר בהמשך. המחלקה קלטה עולים חדשים בשנות החמישים וממשיכה, המרכז למיפוי ישראל, הוסיף וקלט בראשית שנות התשעים עולים חדשים מחבר העמים, המהווים כיום כשליש מעובדי המרכז.

הכתבה מתארת את האווירה בחלק מהמדורים, ובמיוחד המודדים, אנשי השדה; את הטיולים הנערכים מדי שנה; את היחסים בין מנהלים לעובדים ובינם לבין עצמם, את ההומור ואת הפרסומים הפנימיים − "מדיתון" שיצא לאור מ-1968 עד 1986 ואפשר הצצה טובה מאוד להווי העובדים באותה תקופה ולפניה; ו"המפה האנושית", ביטאון חדש של העובדים שיוצא לאור מינואר 2007.

לטיולים, הן של המרכז הן של אגפיו השונים, יש חלק חשוב ביצירת ההווי של עובדי מפ"י.  בטיולים עושים העובדים ספורט אתגרי כמו סנפלינג, מטיילים יחד, מטפסים ויורדים בשבילים ובמצוקים, אוכלים יחד ומבלים יחד בתוכנית האמנותית.

מטבע הדברים אי אפשר לתאר את כל פרקי ההווי של מפ"י, לשעבר מחלקת/אגף המדידות. הסיפורים רבים, פרק הזמן ארוך, ותנאי היחידות השונות במפ"י שונים זה מזה. אף על פי כן אנו מקווים שהנאמר בכתבה זו אכן מאפיין את ההווי שהתפתח במפ"י במשך השנים.

תקופת המנדט

יחס המנהלים הבריטים לעובדים המקומיים

בימי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל היו המנהלים בריטים או בעלי תפקידים ממדינות חבר  העמים הבריטי ואילו העובדים היו מקומיים, בעיקר יהודים וערבים (מוסלמים ונוצרים). בין המנהלים לעובדים היה פער מנטאלי שנבע מהמוצא השונה, מהבדלי הדרגות ומיחסם המתנשא של המנהלים, נציגי השלטון, למקומיים. אליעזר שישא, שעבד במדור חישובים, הביא כדוגמה  ליחס המשפיל והמעליב של המנהלים למקומיים, מקרה שקרה ב-19 ביוני 1939: הוא נכנס למנהל כדי להציע הצעה שלא הייתה קשורה לעבודה אלא להפגת המתיחות בין יהודים לערבים בארץ-ישראל (הימים היו ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). "השיחה הייתה קצרה, קצרה מאוד. בחוסר אדיבות מעליב נהג בי המנהל, השפיל אותי, פגע בי." (מתוך "מדיתון", ביטאון אגף המדידות, גיליון 6 מאוגוסט 1977) סביר להניח שהמנהל בסיפורו של שישא היה ג'יימס סטאבס, אוסטרלי שהיה באותם ימים נציב הקרקעות והמדידות בפועל.

מקרה אחר סופר על בוריס גוסינסקי, גם הוא איש מדור חישובים, שהיה איש מקצוע מעולה ואף אהוד על ידי הבריטים. באחד הימים איחר להגיע לעבודה. ראה אותו המנהל הבריטי ושאל אותולסיבת איחורו. גוסינסקי, כדי לא לספוג עלבון, ענה: "לא איחרתי, באתי לבקש היום חופש", והעדיף שלא לעבוד באותו היום.​

מצד שני הבריטים ידעו להעריך אנשי מקצוע טובים. מנהל מדור החישובים במחלקת המדידות של מצרים, ריצ'רדס, כתב בדוח משנת 1925 כי הצלחת לה-ריי, מנהל מדור החישובים של מחלקת המדידות בארץ-ישראל, נבעה מעבודתם של חמישה אנשי חישובים יהודים (דב גביש, 'קרקע ומפה' עמ' 90), שניים מהם היו שישא וגוסינסקי שהוזכרו לעיל. גוסינסקי זכה להתקדם ולהגיע לדרגה בכירה בזכות היותו אישיות בולטת בתחום הגיאודזיה. הבריטים למדו להעריכו ועיתונים בריטיים מקצועיים פרסמו  בהתלהבות לא מעטה את עבודותיו (רון אדלר, "מדיתון" 6, אוגוסט 1977). אחריו הגיעו לדרגה בכירה גם ברוך ארנשטיין ממדור הסדר קרקעות, קמינסקי ממדור השרטוטים וערבי ושמו חדד, מעובדי השדה; בדרגה בכירה זכה גם שמריהו וייזל, שהיה אחראי על האפסנאות.

במחלקת המדידות עבדו ספורטאים שהבריטים חפצו ביקרם. הכדורגלנים גאול מכליס (מכבי תל-אביב) והאחים שלמה ומוסטה פוליאקוב (הפועל תל-אביב) שיחקו גם בנבחרת ארץ-ישראל ומכליס אף התפרסם בזכות השערים שהבקיע במדי הנבחרת. הבריטים, שארצם היא מולדת הכדורגל, דאגו לקלוט במקומות העבודה בשירות הממשלתי שחקני כדורגל. במחלקת המדידות  הועסק גם המתאגרף יונה בילו, שניצח בקרבות רבים, לרבות מתאגרפים מבריטניה; בילו עבד במדור טופוגרפיה.

היחסים בין יהודים לערבים

בניגוד ליחס המתנשא של מנהלי מחלקת המדידות לעובדים המקומיים הייתה מערכת היחסים בין יהודים לערבים טובה בדרך-כלל. גאול מכליס ואריה אבני סיפרו על קשרים בין משפחות העובדים משני העמים, על ביקורים הדדיים ועל ידידות שתוארה כ"אמיצה". שושנה נודלמן, שהייתה טלפנית בתקופת המנדט הבריטי ועבדה בשבתות, סיפרה על העובדים הערבים ש"פתחו שולחן" בשבת לפני הצהריים ועל הסעודה המשותפת שלה אתם. חומוס כמו החומוס שהביאו מיפו לא זכתה לאכול בשום מקום אחר.

בקורס למודדים שפתחה מחלקת המדידות בג'נין למדו בשנת 1943-1942 חמישה יהודים בחברת תלמידים ערבים, שביניהם היו בני משפחות מהחשובות בארץ-ישראל: אלחוסייני, נשאשיבי, אלעלמי וברגותי. שניים מהתלמידים היהודים היו אליהו בית צורי, שהתנקש בלורד מוין בקהיר והוצא שם להורג, ומשה לוי, שלא סיים את הקורס ונפל בינואר 1948  כאחד מן הל"ה שחשו לעזור לגוש עציון. יהודה אריכא, אחד מחמשת התלמידים היהודים, סיפר כי מערכת היחסים עם התלמידים הערבים בקורס הייתה סבירה. הם מצאו שפה משותפת, למדו יחד, צילמו יחד ושיחקו כדורגל יחד (לתמונות – לחץ כאן).

אריה אבני סיפר על שביתה של עובדי מחלקת המדידות בימי מלחמת העולם השנייה. כיון שהעובדים לא רצו לפגוע במאמץ המלחמתי של מחלקת המדידות, החליטו שבמקום השביתה הם לא יתגלחו. הם אף חיברו שיר מחאה כביכול מפי ילד של פקיד שובת:

Tomorrow in the street

I'll stand collecting money

Box in hand, God save

!The king and shave my dad

שושנה נודלמן סיפרה על שביתה אחרת, בשנת 1947, שביתה יהודית-ערבית בכל משרדי הממשלה. עובדי מחלקת המדידות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, עזבו כאיש אחד את בניין המחלקה, צעדו ברגל לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, ושם התפצלו. המוסלמים הלכו למסגדים והנוצרים לכנסיות, כל אחד ישן בלילה בבית תפילתו ולמחרת חזרו כולם לעבודה.

גם בשדה היו יחסים טובים בין יהודים לערבים. המודדים התגוררו באותה תקופה במאהלים זמניים שהוקמו באזור השטח הממופה. יהודים וערבים חיו בשדה יחדיו, אף נוצרו ביניהם יחסי חברות (משה שריר, "מדיתון" 13, 1986).


תמונה 1503: מודדים יהודים וערבים יחדיו, 1926.
המקור: משה שריר, "מדיתון, 13, 1986, עמ' 24

למרות שמערכת היחסים בין יהודים לערבים במחלקת המדידות הייתה בדרך-כלל טובה, הסביבה החיצונית שידרה מתיחות שהשפיעה גם על הנעשה במחלקה. שישא סיפר כי ביוני 1939, לאחר שאנשי אצ"ל זרקו פצצות לשוק הערבי בחיפה, הגיעו הפועלים הערבים מיפו לתל-אביב במכוניות משוריינות בליווי חיילים כדי שלא ייפגעו בדרך. הוא עמית ערבי לעבודה במחלקת המדידות יזמו רעיון למתן את המתיחות: חיבור כרוז משותף והפצתו ברחבי הארץ תוך החתמת התושבים על שלילת הטרור בארץ. בפנייה למנהל הבריטי לקבלת אישור למעשה זה, התייחס אליו המנהל באופן משפיל, כפי שתואר לעיל.

בעת מאורעות  תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי) הותקפו מחנות מודדים על ידי אנשי הכנופיות הערביות. מחנה נשרף, מודדים נהרגו, מסמכים הושמדו.  באותן שנים התקדמה עבודת ההסדר בישובים היהודיים, בעוד שביישובים  הערביים היא פסקה בשל האלימות הערבית (דב גביש, 'קרקע ומפה', עמ' 189-190).

בשלהי תקופת המנדט השתנו מעט היחסים בין יהודים לערבים. ישראל סגל, מודד שלימים היה מנהל מרחב באר-שבע והדרום של אגף המדידות, סיפר כי בסוף שנת 1946, כשהגיע למחנה מודדים בעין-כרם, שלח אותו האחראי, מיסטר כאמל, לישון בירושלים ולא במחנה המודדים, כפי הנראה כדי להגן עליו מפני העובדים הערבים. לאחר מכן הגיע סגל למחנה המודדים בביסאן (בית-שאן). האחראי, יוסף סולימן יוסף, שלאחר קום המדינה עבד בקרן-הקיימת לישראל, הביע את דעתו באזני סגל ואמר כי אם לא יסכימו היהודים לדרישות הערבים בארץ-ישראל , הם ייזרקו לים...

יהודים וערבים המשיכו לעבוד יחד, אך האווירה נעשתה מתוחה. בין עובדי מחלקת המדידות היו אנשי "הגנה" ואנשי אצ"ל, ובמקביל גם אנשי מפלגת "אסתקלאל" הערבית (מפלגת העצמאות), שהתנגדה לעליית יהודים לארץ-ישראל ולמכירת קרקעות ליהודים ודרשה הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל.

עובדים מאותה תקופה העידו כי בראשית שנת 1948 ניסה האצ"ל להשיג מפות ממחלקת המדידות, הן באמצעות חדירה לבניין המחלקה הן על ידי השתלטות על רכב שנסעו בו מנהלי המחלקה, אך נראה שהדבר לא עלה בידו.  אנשי "ההגנה", לעומת זאת, הצליחו לגנוב מפות ולהעבירן לידי מפקדת הארגון. זאב הלפרן העיד כי הוא עצמו, במהלך העבודה בדפוס, הצליח לגנוב מפות שהגניב לסרבל העבודה שלבש.

לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל חילקו הבריטים את המפות שבבניין מחלקת המדידות בתל-אביב לשתי קבוצות: אחת עבור המדינה היהודית שבדרך ואחת עבור המדינה הערבית, על פי החלטת עצרת האו"ם לחלוקת ארץ-ישראל בין שני העמים. אנשי "ההגנה" במחלקת המדידות הצליחו לגנוב מפות שנועדו למדינה הערבית ודיווחו גם כי אנשיהם השתלטו על משאיות אחדות שהעבירו מפות לרמלה עבור המדינה הערבית.

בחיפה, עפ"י דו"ח בריטי רשמי, הצליחו הערבים לגנוב מפות מהמשרד המחוזי של מחלקת המדידות. ואילו ישראל יזרעאלי וקובי זייד, בנו של שאול זייד (חבר "ההגנה" שעבד בסניף החיפני של מחלקת המדידות), סיפרו כי "ההגנה" הצליחה לגנוב מפות מהבניין, ששאול זייד, אביו של קובי, הכין עבורם מבעוד מועד. המפות עזרו אחר-כך לאנשי "ההגנה" לכבוש את חיפה.

לקראת עזיבת הבריטים, ולאחר שהחליטו על פיצול מחלקת המדידות לשתיים, האחת של המדינה היהודית והאחרת של המדינה הערבית, התגברו המתיחות והחשש בין העובדים משני העמים, והעובדים הערבים חדלו להגיע למחלקת המדידות.

עובד ערבי שלא ברח היה מגיש התה והשומר בשער, ג'ומעה, שהגיע מסודן, כפי שמספרים, עם הצבא הבריטי. הוא היה "שחור, דמות ציורית, חם ולבבי מאוד וחביב על כולם" (עדותו של אריה לבני). כשהגיעו חיילי צה"ל למחלקת המדידות, רצו להרוג אותו. בעלת המזנון שהיה בחצר בניין המדידות הצילה את חייו. הוא המשיך לעבוד במחלקת המדידות עוד שנים אחדות, עד שנפטר.


תמונה 622: ג'ומעה. צייר אריה אבני

פרופ' משה ברוור סיפר כי המנהלים הבריטים, שעקבו אחר המתרחש בארץ-ישראל, התלבטו לעתים כיצד לנהוג במקרים של חילוקי דעות בן יהודים לערבים. לדוגמה, סיפר, כשהוקמו ישובים יהודיים חדשים בעלי שמות עבריים, טענו הערבים כי למקומות שהוקמו בהם יש שם ערבי מסורתי ושיש להעדיף אותו. הבריטים התלבטו והחליטו שלא למפות את היישובים החדשים.

מודדים בשטח

אי אפשר לסכם את תקופת המנדט בלי להתייחס למודדים שעבדו בשטח פרקי זמן ארוכים. הם התגוררו במחנות שהוקמו באזורים שמדדו. כשסיימו, דילגו עם המחנה לאזור המדידות הבא. היו מחנות של מדידות טריאנגולציה, היו מחנות של מדידות  להסדר והיו מחנות למדידה עירונית (למשל מחנה ליד בית לחם).

סיפר ישראל סגל: "בטבח'ה נתקלתי בנושא של מחנות המודדים. בכל מקום שצריך היה לעבוד היו מקימים מחנה.  המחנה היה מורכב מאוהלים ומאורגן טוב. מנהל המחנה הוא ה- Officer In Charge. היו מחנות שהתעסקו בהסדר והיו שלבים שונים של ההסדר. אני הגעתי למחנה שעסק בטריאנגולציה. המחנה היה מורכב מארבעה מודדים וכשהגעתי הייתי המודד החמישי. כולם היו ערבים: המנהלים, המודדים, הפועלים והטבחים. מודד היה מקבל אוהל נפרד. הפועלים שוכנו שניים-שלושה באוהל, בתנאים טובים. כשהגעתי, התייצבתי לפני מנהל המחנה, אמין אבו ח'נא מעין מאהל. הוא קרא למנהל הצוות שלי, שהיה אחראי על הציוד והארגון ודאג בבוקר שהציוד יועמס על גבי הפרדות והחמורים לקראת היציאה למדידות. הרכב שלי היה סוס עבודה או פרד."

המודד משה שריר, שזיכרונותיו התפרסמו ב"מדיתון" 13 ו-16, סיפר גם על חוויות וקשיים בעבודה בשטח. כשעבד בוואדי פרעה [נחל תרצה] ליד שכם, יצא הביתה פעם בחודש. העבודה נעשתה בהרים שהיה צריך לטפס עליהם ברגל. כשעבד בעמק הירדן קבע שתי נקודות וכשהתברר לו שאין קשר ראייה ביניהן, בגלל הצמחייה הסבוכה, עבד עם עוזריו יום שלם בהורדת השיחים כדי לאפשר את המדידה. בגשם ובשטפונות בוואדי פרעה האוהלים קרסו יותר מפעם אחת באמצע הלילה, וימים אחדים לא יצאו הצוותים למדוד בגלל מזג האוויר. באזור אום אל-פחם חלה שריר בקדחת ורכב חמש שעות על חמור עד תחנת הרכבת בחדרה. בשנת 1932 הקימו המודדים מחנה ליד הכפר טמון, בו גר השודד המפורסם אבו-ג'ילדה. אחיו היה פוקד אותם לעתים קרובות ומספר להם על מעלליו. את אבו ג'ילדה תפסו בסופו של דבר, והוא נתלה בכלא עכו.

כנספח לסיפורי המודדים מובאת הפִּסְקָה הבאה שהופיעה בדוח השנתי של מחלקת המדידות לשנת 1923-1922: "חמישה גמלים, פרד אחד וארבעה חמורים מתו. סוס אחד וחמור אחד נגנבו על ידי בדואים. האובדנים, למעט החמורים, היו בעלי-חיים זקנים וחסרי ערך לעבודה הקשה של צוותי המודדים. ארבעה מתוך עשרה חמורים שיובאו מקפריסין מתו זמן קצר לאחר הגעתם. המחלקה הווטרינרית מדווחת  על המקרה כמחלה זיהומית.

 "הרבה מהאוהלים הצבאיים הנמצאים בשימוש, בלויים או מזוהמים מפטריות, ונחוץ שתוחלף כמות סבירה מהם. דרוש דגם מתאים של צריף נייד לצוותים העובדים במדידות קדסטריות, ודגם אחד נמצא בבחינה."

במדינת ישראל

אווירה "מנדטורית"

המודד שמחה דורון הגדיר את האווירה במחלקת המדידות  בשנים הראשונות למדינת ישראל כ"מנדטורית": פקידים עוטי שרוולי-מגן שחורים, הכול היה מסודר, שמרני ונוקשה, היו תקנים והיה סדר והכל היה נתון במסגרות.

שתי סיבות היו לאווירה "בריטית" זאת. האחת − מחלקת המדידות של מדינת ישראל המשיכה בשיטת העבודה של מחלקת המדידות המנדטורית. המנהלים והעובדים היהודים מתקופת המנדט נשארו לעבוד במחלקה וגם מישגויסו לכוחות הביטחון שוחררו לאחר המלחמה וחזרו לעבודה. הם הכירו את סגנון העבודה הבריטי הקשוח. גם בוגרי יחידה 524 שעבדו במחלקה היו רגילים למשמעת הבריטית.  הסיבה השנייה הייתה אופן ניהולו של המנהל הראשון, יוסף אלסטר, את מחלקת המדידות. לשיטתו, היה צורך בכפיית משמעת נוקשה על העובדים כדי להבטיח שיעבדו כראוי וינצלו כיאות את הזמן בעבודה.

אלסטר נהג לעמוד בחלון חדרו חמש דקות לפני השעה הרשמית לסיום העבודה והעיר למי שהקדים לצאת. הוא גם העיר למי שעזב את כסאו והלך לשירותים. הוא נהג להסתובב בין העובדים ולשאול שאלות. היו עובדים שחשבו שהוא בוחן אותם, אחרים ראו בשאלותיו הבעת התעניינות ורצון לעזור בבעיות מקצועיות שנתגלו בעת העבודה. פיקוח יתר זה של אלסטר השרה לאווירה לא נעימה ועורר תחושות של מועקה בקרב חלק מהעובדים. המשמעת והחשש מאלסטר היו חלק מהווי מחלקת המדידות של שנותהחמישים והשישים.

גם למנהלים היו זיכרונות מאלסטר. ציון שתרוג, לימים מנכ"ל מפ"י, סיפר כי אלסטר לא רצה סגנים, כיוון שהיה צנטרליסט. חיים מרקוביץ, שמילא אחר-כך תפקידים מרכזיים במפ"י, סיפר כי אלסטר והגזבר, ישעיהו  זילבר, ניהלו יחד את ענייני המחלקה. בישיבות היה חותך: "נו, אנחנו החלטנו, אני מניח שאף אחד לא מתנגד...". כשרצה לסיים פגישה עם מישהו שישב אצלו בחדר, לחץ על כפתור שהיה לידו. פעמון צלצל בחדר של שישא, מנהל התכנון, שנכנס לחדר ו"הזכיר" לאלסטר שיש לו ישיבה... 

ציון שתרוג סיפר, כי כשעבד כמנהל התכנון של מחלקת המדידות, היה מגיש לאלסטר את הוראות העבודה למדורי המחלקה, לאישורן. אלסטר החזיר תמיד שתיים-שלוש הוראות עבודה. ציון חיפש מה לא בסדר, וכשלא מצא החזיר לאלסטר, שהפעם אישרן. לימים סיפר לו אלסטר כי עשה זאת כדי להחזיק אותו במתח עבודה, כדי שלא ייכנס לשגרה, שהיא אם כל הצרות.

ההווי בבית הספר למדידות

בשנים הראשונות למדינת ישראל היה צורך במודדים נוספים, בשל הפיתוח המואץ בתשתית  המדינה. לכן החליט אלסטר על פתיחת בית-ספר למדידות. בית-הספר נפתח בספטמבר 1949 באתר זמני,  במחסני מע"צ [מחלקת עבודות ציבוריות] בחולון, ליד בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל.

במחזורים הראשונים היו תלמידיו עולים מעיראק, ממצרים, מטורקיה, מפולין, מרומניה ומבולגריה, וגם חיילים משוחררים ילידי הארץ. שני המורים שהובילו את הלימודים בבית-הספר היו משה רינג ויוליאן פמיליאר, שניהם עולים חדשים שלא ידעו עברית. נתוני פתיחה אלה הולידו אווירה מיוחדת, שבוגרי המחזורים הראשונים זוכרים אותה בערגה עד היום. התלמידים חולקו לשתי כיתות: האחת הוגדרה "כיתת דוברי העברית" ולמדו בה עולי עיראק, מצרים, פרס וטורקיה וגם חיילים משוחררים. את הכיתה הזו לימד רינג, שידע מעט עברית,  ועל כן לפעמים לא הובן, כיוון שהתלמידים ידעו "מעט אַחֵר" של עברית.

בכיתה אחרת  למדו עולים מפולין ומבולגריה ועוד כמה ילידי הארץ, ואותה לימד פמיליאר, שלא ידע עברית כלל. כפי שסיפר אחדהתלמידים: "פמיליאר דיבר רוסית מתובלת בפולנית וגרמנית מתובלת באידיש", או כפי שסיפר אחר: "דוברי הרוסית דיברו לרוב בולגרית ודוברי הגרמנית דיברו אידיש".  נמצאו גם מתורגמנים בין התלמידים: מרדכי רוזנבאום תרגם מגרמנית ושמואל לוין מפולנית.

היו גם חוויות "רגילות" של תלמידים. אליעזר שישא שלימד מתמטיקה הקפיד על קיום השיעור עד דקותיו האחרונות, גם אם השיעור הסתיים  בשבע בערב. ערב אחד גרם אחד התלמידים לקצר חשמלי, כדי שהכיתה תלך הביתה. אבל לא קצר ירפה את  ידיו של שישא: "יש לנו קצר חשמלי, אז נמשיך בשעשועים מתימטיים" ...

את בוריס גוסינסקי, שלמד גיאודזיה, העריכו התלמידים, אך מנו כמה פעמים בשיעור אמר "יען כי", ביטוי שהיה שגור בפיו מאוד. המודד אמנון ליפשיץ, שלמד בבית-הספר בראשית שנות השישים, סיפר כי התלמידים היו בורחים מביה"ס לים, ואם איחר אחד המרצים להגיע, לא חיכו לו וברחו מהשיעור...​

להרחבה על בית הספר למדידות לחץ כאן

העבודה במדור חישובים – דוגמה לסגנון העבודה בשנים הראשונות

שמחה דורון, שעבד במדור חישובים, סיפר כי מנהל המדור, גוסינסקי, ישב בחדרמשלו. מי שניהל עבורו את המדור היו מרים רוסטובסקי ודוד ליברכט, שישבו יחד בחדר אחד. שלושת מנהלי המדור עבדו במחלקת המדידות עוד בתקופת המנדט. רוסטובסקי ניהלה את החלק המקצועי של המדור. היא חילקה לעובדים את העבודות שהגיעו ממדור שדה, תוך הקפדה  על התאמת העבודות לעובדים.  היה לה פנקס ובו רשמה מתי התקבלה העבודה, למי נמסרה לחישוב, מתי ועל ידי מי נעשתה הביקורת ולמי נמסרה העבודה עם סיומה. ליברכט ניהל את כוח האדם, רישום  חופשות, העדרויות וכד'.

טיולים ופעילויות אחרות

באביב 1968 השתתפה משלחת ממחלקת המדידות בצעדת שלושת הימים. הצועדים הקיפו את ירושלים וצעדו באזורי שועפט, הר גילה ונבי סמואל. ביום האחרון, לקראת הסיום, צעדו ברחוב יפו וסיימו את הצעדה ליד חומת העיר העתיקה, בשער יפו. את הקבוצה הוביל סרג'ו  דוייב ממדור  כרטוגרפיה, שאימן אותה במשך חודש וחצי לפני הצעדה. צועדי מחלקת המדידות צעדו עם מקלות מדידה, כדי להדגיש שמודדי הארץ עושים זאת  במו-רגליהם.


תמונה 1048:
אנשי מחלקת המדידות בצעדת שלושת הימים, מאי 1968 מימין לשמאל: וירה לבן, סרג'ו דוייב, מרי סויכר, לא ידוע, רבקה איבן

בשנת 1991/2 יצאו לראשונה עובדי המרכז למיפוי ישראללסיור לימודי, בדרום הארץ. הם סיירו באזור ים המלח וצפון הנגב, בשני סבבים. מנכ"ל מפ"י דאז, ציון שתרוג, עודד פעילויות מסוג זה. מי שארגן את הסיור היה זאב קולר, מנהל כוח אדם.

לאחר הפסקה של שנים אחדות חודש רעיון הסיורים מסוג זה  ובשנת 1995 יצאו עובדי המרכז לנגב. בסיור זה, שנערך לאחר הסכם השלום עם ירדן, טיילו העובדים בפטרה שבהרי אדום.

אביאל רון, מנכ"ל מפ"י דאז, הנחה כי סיור לימודי של כלל העובדים יתקיים אחת לשנה. מאז יוצאים מדי שנה אנשי המרכז למיפוי ישראל לסיור לימודי שנמשך יומיים או שלושה. תחום משאבי אנוש מארגן  את ההכנות לסיורים. הסיורים נערכים ברחבי הארץ, מדן ועד אילת והם מקיפים טיולים רגליים שלעתים משולבות בהם פעילויות אתגריות כמו ירידה בסנפלינג או גלישה בחבלים, ובערבים הם נהנים מתוכנית אמנותית ולעתים מהרצאה מקצועית. הסיורים תורמים לגיבוש בקרב העובדים. החוויות המשותפות, הפגישות עם עובדי המשרדים המחוזיים, הפגישה פנים אל פנים עם עובדים שבדרך-כלל פוגש העובד בחדר המדרגות או מדבר אתם בטלפון, משפרים ומגבשים את היחסים בין עובדי מפ"י.


תמונה 1463:
עובדי מפ"י בשיט בירדן. טיול מפ"י באזור טבריה, 2-1 במאי 2007

סיורים מקצועיים של המדורים השונים החלו לפני סיורי כלל העובדים במרכז. עובדי מחלקת כרטוגרפיה יצאו לסיורים  כבר בשנות השישים, שכן ראש המדור דאז, נפתלי קדמון, האמין כי העוסקים במלאכת המיפוי חייבים להכיר את השטח: כשממפים אפיקי ואדיות, חשוב לראותם מקרוב ואף לחצות אותם ברגל (כמובן, כשהם יבשים). בשנות השבעים החלו גם אנשי מדור פוטוגרמטריה לצאת לסיורים מקצועיים. על-פי אותה תפיסת עולם, מי שממפה מתצ"א או בודק עבודות מיפוי של חברות פוטוגרמטריות, ראוי שיכיר את השטח ברגליים וראוי שיבחן מקרוב את תוצאות עבודתו. דוגמה לכך אפשר לראות בתצלום a1449: עובדי תחום פוטוגרמטריה ביקרו ב24- בנובמבר 2005 בניצנה. הם סיירו בכפר הנוער שאת הקמתו יזם חבר הכנסת לשעבר לובה אליאב, סיירו בעתיקות ניצנה ובדקו מנקודת תצפית את רמת המיפוי של האזור שמתחתם על-פי מפות שהופקו מספריית הממ"ג (מערכת מידע גיאוגרפי, GIS), מיפוי שהם האחראים על טיבו ודיוקו.


 תמונה a_1449 : עובדי תחום פוטוגרמטריה משווים את ממצאי המיפוי עם השטח בתל ניצנה.

על-פי הנחיית מנכ"לי מפ"י, אביאל רון בעבר וד"ר חיים סרברו כיום, על כל תחום או אגף במפ"י לצאת לסיורים מקצועיים פעמיים בשנה. לקראת כל סיור כזה, על מתכנני הסיור להכין תיק סיור שכולל את מסלול הסיור, תיאומים, אחריות של העובדים, כל אחד על-פי המטלה שהוטלה עליו,וכן הלאה. סיורים אלה, נוסף על תרומתם לאווירת הגיבוש, מעשירים את הידע המקצועי של העובדים. 

היו גם פעילויות אחרות. ב"מדיתון" מס' 11 מ-1985 (תשרי תשמ"ו) סיפר ציון שתרוג, אז סגן מנהל אגף המדידות, על ארגון ערב אמנים במתנ"ס בחולון, שהכנסותיו הוקדשו להצלת חייה של אחת העובדות. את הערב הנחה השחקן יעקב בן-סירא והופיעו בו יגאל בשן, עוזי חיטמן ויונתן מילר בקטעים מתוכניתם "כמו צועני" והזמרים מיכל טל ועוזי מאירי. התיאומים להצלחת הערב לא היו פשוטים, והיה צורך בהתערבות השחקנית גילה אלמגור, אשר דאגה שהמופע ייצא לפועל בחסות אמ"י, איגוד אמני ישראל. אנשי אגף המדידות נהפכו ל"אמרגנים" לעת מצוא, הדפיסו מודעות, פיזרו אותן ברחבי העיר חולון, הכינו כרטיסים ומכרו אותם בתוך שבוע. סכום הכסף שנאסף התווסף לתרומות שנאספו כבר ואפשרו לחולה לטוס לארה"ב לטיפול רפואי.

"מדיתון" – ביטאון אגף המדידות

מאפריל 1976 עד מאי 1986 יצאו לאור 16 גיליונות של ביטאון אגף המדידות, שנקרא "מדיתון" (עיתון המדידות). מובילי הוצאת הביטאון היו ציון שתרוג, סגן מנהל האגף; זאב קולר, מנהל כוח-אדם; ופרופ' נפתלי קדמון, ראש מדור כרטוגרפיה. שלושתם גם הרבו לכתוב ב"מדיתונים". אמיל פרץ ממדור כרטוגרפיה ובני ברמור מהפוטוגרמטריה היו העורכים הגראפיים. הביטאון דיווח על חדשות האגף, כגון עובדים מצטיינים, הצעות ייעול, דיווח על אירועים אישיים ואיחולים לעובדים שחגגו שמחות משפחתיות, וניחום האבלים מקרב אנשי האגף.

היו ב"מדיתון" מדורים קבועים: את המדור דיוקן, שהביא את סיפורו של עובד, כתבו זאב קולר ותרצה ארבל; על חברים שאינם: כתבות על עובדים שנהרגו בתאונות בעת עבודתם או על עובדים שנפטרו, כתב ציון שתרוג; את המדור חידושים באגף המדידות: על טכנולוגיות חדשות, שיטות עבודה שונות, כמו מפתצלום (אורתופוטו), מערכת לחישה מרחוק, ציוד אוטומציה (מחשוב) חדש ועוד, כתבו מנהלי המדורים או מי שעבד עם המכשירים החדשים; מֵדִיטִיוּל: הצעות טיולים, כתב פרופ' נפתלי קדמון; על המחלקות השונות באגף כתבו אנשי/מנהלי המחלקות; את המדור ההיסטוריה של האגף כתב ד"ר דב גביש; תחביבים של עובדי המרכז וילדיהם;  הסברים על חגי ישראל – כתב חיים שכטר; חידונים ותשבצים; ועוד.

המדור ההומוריסטי של ה"מדיתון", שנקרא צחוק-צחוק אבל..., ואח"כ תן חיוך, תיאר את חיי היום-יום של האגף ברוח הומוריסטית. כתב, למשל, יעקב ל' מליתוגרפיה ("מדיתון" 5, ניסן  תשל"ז, אפריל 1977): "עם הגל של הטבות לכל דיכפין יש סברה: ש... כל המדורגים בדרוג של אנאלפביתים יקבלו הפרשים רטרואקטיביים על חוסר השכלה  ופיצוי חד פעמי עבור בורות בפועל."

ב"מדיתון" 8  (ניסן תשמ"ד, אפריל 1984) כתב משה פארן בהומור על האווירה הקודרת שמשרה בניין אגף המדידות על העובדים בו. להלן דבריו, שהתפרסמו במדור תן חיוך:

"אולי כדאי יהיה פעם לספר לציבור העובדים על קצה המזלג אודות משכן האגף שהוא לכל הדעות ביתנו השני. הבניין הוקם בזמן הבריטים בסגנון עותומאני מאוד ויועד לבית סוהר לשפוטים בעוון פשעים חמורים ביותר. ואולם ביום חנוכת הבית, לאור מה שראה הנציב העליון − התוכנית נפלה. 'לממשלת הוד מלכותו אסור להתאכזר עד כדי כך לילידי פלסטין, אפילו לא לפושעים שביניהם. מקום קודר כזה יגזול מהם את הטיפה האחרונה של תקווה בחייהם העלובים. זה פשוט לא אנושי'. כך אמר המושל. כיוון שהבניין הבודד (אז באמצע השממה) התאים לתצפיות מדידה, פקדו אותו תכופות מודדים ובמהרה נהפך למחלקת המדידות.

"עכשיו אפשר כבר לגלות, שבניית היכל המדידות לא פסקה עד עצם היום הזה. קברניטי המשרד ניסו במשך למעלה מיובל שנים לסגל את גוש הבטון הזה לצרכיו של משרד טכני. הושקעו מאמצים אדירים: שברו קירות, העבירו עמודים, פתחו חלונות חדשים, סתמו דלתות ישנות, חפרו, קדחו, הגביהו והנמיכו רצפות ותקרות. לא מכבר, תוך רעש הפטישים החשמליים, שמעתי את האחראי על פיתוח הבניין  אומר: 'אנחנו רק בתחילת הדרך להגשמת השינויים'.

"כשלפני שלוש שנים ניצלו את 'פינת החמד' של האגף כאתר צילומים לבית סוהר סורי, לא חסכו מבקרי הקולנוע שבחים על 'הרושם האותנטי של בית הסוהר הסורי' שבסרט. בעקבות הסרט הזה באה ביום אחד משלחת נכבדה מכלא רמלה, מורכבת מסוהרים ופושעים בכירים. הם לא היו מרוצים מהמעון שלהם ברמלה והתכוונו לפנות לרשויות על מנת להעבירם לרחוב לינקולן מספר 1, תל-אביב – אם זה אפשרי. והנה קרה דבר מוזר, ראש המשלחת, מר גיורא ברדלס, ותיק אסירי בתי הסוהר, המרצה מאסר עולם, התראיין אחרי הסיור המודרך בפני עיתונאים ואמר: 'התנאים הסניטאריים, סגנונו המדכא של פנים-המבנה והאווירה הקודרת שמשרה עלינו החצר, לא משאירים צל של ספק שהמקום הזה לעולם לא יהיה בית סוהר ראוי לשמו. אני מעדיף להישאר בכלא רמלה!' סוף ציטוט."


תמונה 1457: תמונה שליוותה את הכתבה. "מדיתון" 8, עמ' 26

בינואר 2007, לאחר קרוב ל- 20 שנה ללא בטאון, החל להופיע מחדש בטאון המרכז למיפוי ישראל, הפעם בשם חדש "המפה האנושית – ביטאון האנשים שעל המפה". כפי שכתב הסמנכ"ל למנהל ולמשאבי אנוש, יעקב טרפוצ'ניק: "מטבע הדברים, התכנים בעיתון יתמקדו במנהלה, הפן האנושי, הדרכה ונושאים כלליים ולא מקצועיים מדי".

העיתון מופץ לעובדים באמצעות מערך המחשוב של מפ"י. נקווה שלפרויקט  יהיה המשך.

קליטת עולים חדשים
אחד הנושאים החברתיים שליוו את מחלקת/אגף המדידות, ומפ"י כיום, הוא קליטת העלייה. דוגמה המאפיינת את הנושא היא כתבתה של סימה שבלוב ב"מדיתון" 11 (תשרי תשמ"ו, 1985). בכתבה תיארה את חבלי קליטתה באגף המדידות ואת היחס הטוב, העזרה והעידוד שקיבלו היא וחבריה מהעובדים ומהמנהלים באגף. בשנים מאוחרות יותר, סיפרה, העניקו "העולים הותיקים" עזרה והדרכה לעולים החדשים, כך שקליטתם הייתה קלה יותר. את הכתבה חתמה סימה במשפט: "יום אחד שוב תגיע עלייה חדשה. מכל מקום, יהיה עלינו להיות מוכנים לקבלה".

העלייה החדשה אכן הגיעה, בשנות התשעים. גל העלייה הגדול מחבר העמים אפשר למרכז למיפוי ישראל לקלוט עובדים רבים בעלי הכשרה וניסיון במקצועות המדידה, הגיאודזיה, הפוטוגרמטריה והמחשבים. כיום מהווים העולים מחבר העמים חלק נכבד מעובדי המרכז. הם תורמים את חלקם הן בעבודה הן בהווי, במשותף עם  העובדים הוותיקים. הבכיר שבהם, ד"ר יורי רייזמן, הוא מנהל ברמת ראש אגף.​

הווי של מודדים
למודדים במחלקת המדידות היה הווי מיוחד, בשל העובדה שהם יצאו יחד לשטח לשבוע או שבועיים, לנו ואכלו באכסניות, בבתי מלון זולים ובמסעדות זולות. השהות הארוכה בשדה הולידה סיפורים בשפע ולא ממש חשוב אם חלקם אינם אלא אגדות. סיפר, למשל, ציון שתרוג כי כשמדדו בחולות אשדוד, במקום שנמצא בו כיום הנמל, היו בין החולות גפנים עם אשכולות גדולים של ענבים. המודדים בצרו את האשכולות, אספו אותם בשקים ולְקָחוּם עמם. באחד הימים תפסו שוטרים מודדת ושני עוזריה עם שקי ענבים בידיהם. ניידת העבירה אותם לתחנת המשטרה באשקלון. תוך כדי נסיעה כלו המודדים את כל הענבים, וכשהגיעו לאשקלון טענו שאין להם ענבים כלל... אחר-כך סבלו מכאבי בטן זמן ממושך...

על אופי העבודה, ועל הקושי, במיוחד בימים חמים, אפשר ללמוד מסיפורו של המודד אמנון ליפשיץ:

"עשינו מדידות לצורך תכנון הכביש מגשר אריק לרמת הגולן. בצוות היינו אני, רישארד פַּנְסְקִי, העתודאי שמואל גרוסמן ועוד כמה עוזרים. הכנתי נקודה פוטוגרמטרית על גג של בית סורי שהיה אחר-כך בחווה של קאצ'ה. השארתי את פנסקי על גג הבית ויצאתי עם האחרים להכין נקודות פוטוגרמטריות בצד השני של נחל משושים. היה עלינו לחצות את הנחל, שהיה מצוקי וקשה למעבר. הובלתי אותם למקום שנעשו בו חפירות לתוואי ההטיה הסורי, במקום שחצה את אפיק נחל המשושים, ושם עברנו ברגל לצד השני של הנחל.

"היה יום חם באופן מיוחד. אני הלכתי עם תיאודוליט T-2 בתוך תרמיל גב ועם תלת-רגל. עוזרי המודדים סחבו את הטלרומטר ושמואל גרוסמן הלך עם תלת-רגל ושני בקבוקי מיץ, ללא חולצה, בין קוצים בגובה 2 מ'. עשינו כמה תצפיות ובשעות הצהריים ראינו שהאיש שסחב את הטלרומטר הולך בלי המכשיר. שאלנו אותו איפה הטלרומטר? והוא ענה: 'זרקתי אותו בשטח'. הטלרומטר היה גדול וכבד, שקל בערך עשרה קילוגרם. שמואל רץ לחפש את המכשיר, ואחרי חצי שעה בערך מצא אותו.

"המשכנו ללכת לכיוון בקעת הבטיחה, שם חיכו לנו המכוניות. בדרך התעלף לנו מומי זאבי, אחד העוזרים, וגם שמואל התנודד בהליכתו, כי נגמר לו המיץ. החשיכה התחילה לרדת ובקשר נתתי הוראה לטנדרים להדליק את הפנסים, כדי שנזהה אותם. הגענו לטנדרים – שמואל איננו. לא חשבתי הרבה, לקחתי את העוזי והתחלתי לרוץ חזרה ולחפש אותו. בדרך חשבתי לעצמי שניסע למחנה צבאי באזור ונדווח שנעלם לנו קצין. תוך כדי צעקות 'שמואל, שמואל', ענה לי קול חלוש. מצאנו אותו. אחר-כך נסענו למעיין שהיה באזור, שתינו מים קרים ונרגענו. משם נסענו לטבריה לשתות בירה שחורה. כל הדרך הזו, בחום היום, הלכתי וחשבתי על בירה שחורה בטבריה. זה סיפור שמעיד על אופי העבודה שעשינו."

שמואל לוין, בוגר המחזור הראשון של בית-הספר למודדים, חיבר בשנת 1953 את הבלדה למודד.

בלדה למודד   (לפי מנגינה רוסית עממית)
כְּמוֹ "בְּרוֹדְיָגָה" בָּשְמָמוֹת שֶל סִיבִּירְיָה
נוֹדֵד גַם בַּנֶגֶב מוֹדֵד
וְתָמִיד בְּקַוֵי הַרָקִיעַ
כְּמוֹ סֵמֶל חַיִים הוּא בּוֹלֵט

 תָּגִיד לִי יְדִידִי מָדוּעַ
 בָּחַרְתָּ מִקְצוֹעַ כָּזֶה
 שֶקָשַרְתָּ חַיֶיךָ עִם טֶבַע
 וְנוֹשֵם אֶת אָוִיר הַשָדֶה

הַמֶרְחָב הַגָדוֹל הוּא חַיֵינוּ
כְּמוֹ בַּבַּיִת אָנִי בּוֹ מָרְגִיש
הַגָג הִיא כִּיפָּת הַשָמַיִים
וְהַרְהִיטִים הֵם: גָּדֵר, עֵץ וּכְבִיש

 וְהַרְבֵּה מְאוֹד שָנִים תַּעֲבוֹרְנָה
 וּבַסוֹף אֵצְטָרֵף לְבֵיתִּי
 וּבָטוּחַ שֶכּוּלָם יִשְכְּחוּ אָז
גַם אוֹתִּי וְגַם אוֹפִי שֶלִי

וּבֵין קָהָל שֶנוֹהֵר בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
אֶסְתּוֹבֵב אָז גָּלְמוּד וּבוֹדֵד
וְאֵיזֶה קוֹל מִבִּפְנִים שוּב יִקְרָא לִי
לָשָדוֹת – לָמָקוֹם הַמוֹדֵד

על אהבתו לעבודה בטבע סיפר גם עוזר המודד מחמד אל-חוט, ממרחב הגליל והצפון:

"אני אהבתי מאוד מאוד את העבודה. למדתי מהעבודה הרבה דברים. למדתי איך להחזיק את המפה ולמדתי איך למדוד. כיבדתי את העבודה שלי מאוד... הרגשתי שמתי שאני תוקע ברזל, אני כמו שופט ששם את פסק הדין... מאוד מאוד אהבתי לצאת יום-יום  להרים, לאוויר. היה תענוג  לראות את הנוף, לקחת זעתר שלא חסר בהרים שלנו. אהבתי את הטבע מאוד... לא ויתרתי לעלות לטריג, כמה שזה קשה ורחוק, אהבתי ללכת וראיתי בעבודה תענוג."

בשל העבודה בשדההתבלו ציוד ומכשירים והיה צורך להצטייד בחומר מתכלה. לכן היה קשר קבוע בין המודדים ובין האפסנאות, שבראשה  עמד בשנים הראשונות תמרי, מושג בפני עצמו. כיון שתקציב המחלקה היה קטן, נוצרו מצבים משעשעים: כדי לקבל עיפרון חדש היה על המודד להביא את זנב העיפרון הישן. מי שאיבד עיפרון היה מחויב לשלם את מחירו. לכן קשרו המודדים את עפרונותיהם לעצמם, בשרוך. וכשנשבר סרט מדידה  מפלדה, שילמו המודדים עבור תיקונו. לפיכך מצאו מישהו שתיקן להם את הסרטים בחצי מהמחיר ששילמו במחלקה. אותו מתקן היה מקצר את סרט הסימון כדי שיהיה אפשר להדביקו. התוצאה הייתה שנמדדו גושים שלמים בסרטי מדידה לא מדויקים (על חוויות דומות– ראו סיפורי הווי של המודדים בשנות ה-50 – מתוך ראיון עם ציון שתרוג).​

הווי של מדורים – מדור כרטוגרפיה כדוגמה

חלק ניכר מהעבודה במדור כרטוגרפיה נעשה לצורכי הצבא. לעובדים הייתה תחושה של אחריות והכרה בערך עבודתם. נוצרה במדור אווירה של שיתוף פעולה ותחושה של משפחתיות. מנהלי המדור, ביניהם פרופ' נפתלי קדמון, הנרי אלייקים וסרג'ו דוייב, דאגו לשמירתה של אווירהה זו, מנעו חיכוכים בין העובדים, ויזמו לשם כך פרויקטים משותפים כמו טיולים ומשחקים בשעות ההפסקה. אנשי המדור הזמינו זה את זה לאירועים משפחתיים.

פרופ' נפתלי קדמון לקח את אנשי המדור לסיורים ברחבי הארץ, שנקראו 'סיורים גיאוגרפיים כרטוגרפיים'. תמונות מהסיורים ומפות של מסלולי הסיורים הוכנסו ל'אלבום הגדול' – אלבום בעל כריכה אדומה שניהל פרופ' קדמון ובו הודבקו, נוסף על תמונות הסיורים, גם תמונות מן האירועים המשפחתיים של אנשי המדור. האלבום מתאר את חיי המדור משנת 1964 עד שנת 1990 – שנותיו של פרופ' קדמון כמנהל הכרטוגרפיה. את מסיבת הפרידה מהמרכז למיפוי ישראל המיר פרופ' קדמון בטיול שהשתתפו בו רבים מעובדי המרכז − נוסף על עובדי המדור הוזמנו לסיור גם עובדים ממחלקות אחרות במרכז.


תמונה 1033
נפתלי קדמון (במרכז) בטיול הפרישה מהמרכז למיפוי ישראל, מצפה משואה, 1990.

סרג'ו דוייב, מנהל הרפרודוקציה הכרטוגרפית בשנות התשעים, היה אחד האנשים שהובילו את האווירה המשפחתית במדור. כינויו היה "מר שקשוקה", שכן בטיולי המדור, בשמחות שנחגגו במרכז, בעבודת המשמרות במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, היה מכין לכולם שקשוקה. אריה אבני סיפר עליו ששמו היה בעצם ג'ו והוענק לו התואר SIR כהערכה על פעילותו. מכאן שמו SIR  JOE, סרג'ו.

את מסיבות פורים חגגו אנשי המדור יחד, מדי שנה. אנשיו הקימו קבוצת כדורעף ושיחקו בזמני ההפסקה בחצר, עם חיילי היחידה הצבאית. בשנת 1968 השתתפו נציגי מחלקת המדידות בצעדת שלושת הימים. רוב הצועדים היו ממדור כרטוגרפיה.

סיום

מטבע הדברים, קשה להקיף נושא כמו הווי של גוף מורכב ורב-שנתי כמו מחלקת/אגף המדידות וכיום מפ"י. הכתבה אינה מתיימרת לעשות זאת. היא מסתמכת על ראיונות עם עובדים שסיפרו את חוויותיהם בראיה סובייקטיבית. יש להניח שמקצת הדברים היו נראים אחרת אילו שוחחנו עם עובדים אחרים. אף על פי כן הכתבה מצביעה על ההיסטוריה של המרכז למיפוי ישראל מכיוון לא מוכר בדרך-כלל: מערכות יחסים והווי מתקופת המנדט שאינם עוד, קשיים בעבודה (העבודה בשדה, קליטת עלייה ועוד), תחומי עיסוק רב-גוניים, ההווי השונה בגופים השונים, ועוד.

על אף כל הסייגים הללו, נראה שהכתוב לעיל מציג נאמנה את ההווי שהתפתח במפ"י לאורך שנות קיומו.   

מקורות

ראיונות עם ישראל סגל, ציון שתרוג, אריה אבני, שושנה נודלמן, יהודה אריכא, פרופ' משה ברוור, ישראל יזרעאלי, קובי זייד, שמחה דורון, חיים מרקוביץ, אמנון ליפשיץ, מחמד אל-חוט, פרופ' נפתלי קדמון, סרג'ו דוייב.

הדו"ח השנתי של מחלקת המדידות המנדטורית,  1923-1922.

"מדיתון"− ביטאון אגף המדידות 16-1, אפריל 1976-מאי 1986.​​