ריאיון עם חיים מרקוביץ

עבד במדור חישובים במחלקת המדידות, היה מנהל מדור טופוגרפיה, ראש תחום ממ"ג, חבר בוועדות שונות במפ"י ומנהל ביה"ס לטכנאי גיאודזיה
ראיינו: ציון שתרוג, סרג'ו דוייב וחיליק הורוביץ 
3 באוגוסט 2004 ו-23 בינואר 2005.​

קורס המדידות של הסוכנות היהודית ועבודה במע"צ ובצבא; לימודים בבית הספר הגבוה למדידות; העבודה במדור חישובים; ניהול מדור טופוגרפיה, הפעילות בוועדת המכרזים; ראש תחום ממ"ג ואחראי כוח אדם במל"ח; ניהול ביה"ס לטכנאי גיאודזיה; דמותו של יוסף אלסטר

תמונ​ה 1070:
חיים מרקוביץ', אוגוסט 2004

קורס המדידות של הסוכנות היהודית ועבודה במע"צ ובצבא
הקשר שלי למדידות התחיל עוד לפני שהגעתי למחלקת המדידות. עברתי קורס מדידות קצר שניהלה הסוכנות היהודית וארך כחצי שנה. זה היה בשנת 1950. השתתפו איתי בקורס עולים חדשים, כולם מיוגוסלביה. את הקורס הדריך מהנדס דרכים, ובסופו קיבלתי תעודה מטעם הסוכנות היהודית. עברנו את הקורס במחנה העולים ג'ליל בהרצליה. אחרי שסיימתי את הקורס עבדתיבמע"צ במחוז תל-אביב במדידות לצורך סלילת כבישים. שלחו אותי לעשות איזון באמצעות מאזנת בעלת כדור, שלא למדתי עליה בקורס של הסוכנות, ולא ידעתי לעבוד עליה. מדדתי כביש כניסה למושב בורגתא בשרון ולא הצלחתי לסגור את הכדור במאזנת. התביישתי. קראתי לחבר שלי שעבד במע"צ, והוא לימד אותי לעבוד עם המאזנת.

עבדתי במע"צ חצי שנה בערך, עד פברואר 1951. גוייסתי לחיל הנדסה כי אמרתי שאני מודד, והציבו אותי בפיקוד דרום. מדדנו מחנות וכבישים במרחב הפיקוד. היה איתנו קצין, נסים ברז'יק, שלקח אותנו לעבודות מדידה לצורך סלילת כביש קאולין למצפה רמון. היו איתי, בין היתר, רודי גולדנברג ויהודה שמש, שהיה אחר-כך הפנסיונר הצעיר ביותר שיצא אי פעם ממחלקת המדידות. סימנו את תוואי הכביש באמצעות יתדות, על פי אזימוטים, והסוללים רצו אחרינו ושפכו את הקאולין. ממצפה רמון דרומה סימנו את הירידה של מעלה העצמאות. אחרי שבועיים באו סיירים של חיל ההנדסה ומצאו תוואי חדש, טוב יותר מהתוואי שסימנו. זהו התוואי הנוכחי של מעלה העצמאות. גרנו באותם ימים במחנה אוהלים, פדאינים ירו עלינו בלילות וירינו חזרה. לבאר-שבע נסענו בקומנדקר. היה לנו גנרטור שבעזרתו שמענו חדשות.

לימודים בבית הספר הגבוה למדידות
אחרי העבודה במעלה העצמאות חזרתי למפקדת פיקוד הדרום בקסטינה, ומשם יצאתי לקורס קציני חי"ר ליד כרכור, ואחר-כך להשלמה של חיל הנדסה, שהתחילה בדורה, ליד נתניה, והסתיימה בחצור. אחרי שסיימתי את הקורס, נשארתי להדרכת מקצועות ההנדסה, ביצורים וגישור בקורס הקצינים. מפקד הבסיס, סא"ל להב, רצה שאחתום קבע, והסכמתי בתנאי שאלך ללמוד בטכניון. אחר-כך אמרו לי שהעסק מתעכב בשנה, אז השתחררתי והלכתי ללמוד בבית-הספר הגבוה למדידות בחולון. למדתי במחזור השלישי שהחל בספטמבר 1953. סיימתי את הלימודים בשנת 1955. לא הכירו לי בתעודה של הסוכנות היהודית, שם למדנו לעבוד ביישורים ובסלילת כבישים. בבית-הספר הגבוה למדידות למדנו קדסטר, קרטוגרפיה, אסטרונומיה, שמאות, חקלאות, גיאולוגיה, גיאודזיה גבוהה, תיאום. אחרי שסיימתי את הלימודים פנו אלי ממחלקת המדידות והציעו לי לעבוד בשדה. לא רציתי לעבוד כמו בצבא, להגיע בבוקר יום א' ולחזור ביום שישי, לכן הלכתי לחברת "שיכון עובדים", חברה משכנת שמשרדיה היו ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י בתל-אביב. עבדתי שם שלושת רבעי שנה בסימון כבישים, מדידה להקמת בתים ועוד עבודות מהסוג הזה. אחר-כך פנה אלי בוריס גוסינסקי, ראש מדור חישובים, והציע לי לעבוד אצלו במדור חישובים במחלקת המדידות. אמרתי שלעבוד במשרד אני מוכן.

העבודה במדור חישובים
הגעתי למדור חישובים ב-1 בנובמבר 1956. הייתי שם יום אחד והדבקתי סרטים על החלונות. זה היה במבצע סיני. באותו יום גייסו אותי לצבא לשבועיים בערך. הוצבתי בצפון במוצב דרדרה, ושמרתי בגבול סוריה.

חזרתי לחישובים. שני הסגנים באותה עת היו דוד ליברכט ומרים רוסטובסקי. העובדים היו לילי פיש, שהייתה אחראית על תיאום הטריאנגולציות, וַלְטֵר שום, יוחנן רוטשטיין, מירה זילברשטיין, דוריס שהרבני ורבים אחרים. במשך תקופה מסוימת עבדו שם גם פרופסור וידל אשכנזי, בוגר הטכניון, ומרקו פנקס. גם רישארד פנסקי התקבל לעבוד בחישובים, ואחר-כך עבר לשדה. לילי פיש הייתה בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במתמטיקה. חסרה לה בחינה כדי לקבל תעודה. היא עבדה בתקופת המנדט בחישובים, וכשהתחתנה פוטרה. לא נתנו אז לנשים נשואות לעבוד. בערך בשנת 1959-1958 ביקש ממנה גוסינסקי לחזור למשרד, והיא חזרה לעבוד בחישובים. אני הייתי העוזר שלה. עבדנו יחד ולמדתי ממנה הרבה. את כל תיאום הרשת למדתי ממנה. עבדנו יחד, ולשם אישור הנתונים עבדנו על כל נוסחה יום שלם.

תמונה 1160:
מדור חישובים בטיול בכנסיית גוש חלב בבית לחם בתאריך לא ידוע. מימין: יוחנן רוטשטיין, אשתו, אשתו של חיים מרקוביץ, אשתו של ולטר שום, מיכאל חיים לוקה, ולטר שום, אישה לא מזו​הה ואיילה.

עבדתי במדור חישובים עד שנת 1970 ועסקתי במגוון עבודות. התקדמתי יפה, ובמשך תקופה מסוימת הייתי סגן בפועל של מנהל המדור. בין העבודות החשובות שעשיתי אפשר למנות את העבודות הללו:
א. תיאום הטריאנגולציה בנגב עם לילי פיש. בחישוב אורך הבסיס, שנמדד באילת במאי 1955, נפלה טעות, וזו גררה שגיאות בחישוב ובתיאום רשת הטריאנגולציה בנגב. ברגע שנתגלתה השגיאה בחישוב הבסיס על ידי לילי פיש, הוחלט לחשב מחדש את הערכים של נקודות הטריאנגולציה בנגב. פעולת החישוב והתיאום נעשתה על ידי שנינו.
ב. ריכוז האיזון המדויק ברמה הארצית. אני יכול להוסיף שצבי שיינבך היה הראשון שעשה איזון מדויק בשטח. אחר-כך החליף אותו יוסף אליהו.
ג. סימון הגבולות. ישראל סגל פוליגון דאג לסימון לאורך קו שביתת הנשק עם ירדן באזור ערד. נתתי לו כל ערב נתונים לצורך סימון הגבול. את הנתונים הוצאתי ממפה בקנ"מ 1:250,000 שחתם עליה משה דיין. אני זוכר גם את סימון קו שביתת הנשק באמצעות חביות באזור קלקיליה על-ידי פליקס מזרחי. אחר-כך עבדנו על גבול לבנון. המודדים בגבול לבנון היו ציון שתרוג ואחר-כך פליקס מזרחי (ציון שתרוג מוסיף שבהתחלה, הנציג של מחלקת המדידות בוועדת שביתת הנשק עם לבנון היה בוריס גוסינסקי. סא"ל אשר סולל היה נציג יחידת המיפוי בועש"ן. ראש הצד הישראלי בועש"ן היה אל"מ כָּלֵב. ציון שתרוג החליף את גוסינסקי בועש"ן ב- 1964 והיה בתפקיד עד 1966 בערך, אז החליף אותו פליקס מזרחי. הוועדה הפסיקה לפעול במלחמת ששת הימים. עוד מזכיר ציון, כי מי ששרטט את מפות גבול לבנון היה שרטט בשם חְמֵלְנִיק, שעשה עבודה מצוינת).

בים המלח עשו חיתוכים לצורך קביעת הגבול בים. ציון שתרוג היה אחראי על הסימון בשטח. היו לו לפחות שלוש קבוצות מודדים, והן סימנו את הגבול באמצעות משקולות שנזרקו לקרקעית הים, ואליהן חוברו מצופים שסימנו את הגבול. הסימון בשטח נעשה על-פי נתוני הקואורדינטות שחושבו במדור חישובים. קיבלתי גם את תוצאות המדידות מהשטח וחישבתי אותן. בוריס גוסינסקי היה אחראי על הפרויקט כמנהל מדור חישובים. הירדנים הסכימו שנבצע את העבודה, אבל לא שיתפו פעולה.

חְמֵלְנִיק, שהזכיר ציון שתרוג, היה שרטט מעולה. הוא עבד בקרטוגרפיה, והקים בשנות ה-70' את מחלקת כבישים. המחלקה הוקמה כיוון שהאמריקאים העניקו כסף לצורך סלילת כבישים. מע"צ לא השתלטה על הפרויקט והעבירה לנו תקציב. כך הוקמה במחלקת המדידות מחלקת כבישים. נסללו אז, בין היתר, הכבישים דימונה-כורנוב ועמיעד-פרוד. יחד עם חמלניק עבדו במחלקת הכבישים גם דולפי שוורץ, אתי בָּנִין ונָדִי ברונדויין. היחידה הזו עבדה עד שנגמר התקציב. אתי בנין עברה למדור טופוגרפיה, דולפי ונדי עברו לפע"מ (פיקוח על המדידות). חמלניק נשאר "אלקטרון" חופשי, ואז קיבל את תפקיד מזכיר ועדת המכרזים. בתחילת פעילותה, היו בוועדה רון אדלר, אלי פלד וישעיהו זילבר. כשפלד עזב, אני נכנסתי במקומו כמזכיר הוועדה. אחר-כך הייתי יו"ר הוועדה במשך שנים, וחמלניק עבד איתי כמזכיר הוועדה עד שיצא לפנסיה. המשכתי כיו"ר ועדת המכרזים עד פרישתי לגמלאות ב-1994, ואחרי הפרישה המשכתי כיועץ בוועדה עד מאי 2002.

אורי שושני החליף את גוסינסקי כראש מדור חישובים בערך בשנת 1967-1966. כששושני נכנס לתפקיד התחלנו לחשב את הקואורדינטות באמצעות מחשב. שכרנו שעות מחשב מ-IBM. אנה גרובר ניקבה כרטיסים. היינו מביאים לבניין IBMקופסאות של כרטיסים מנוקבים, ומקבלים מהמחשב את הקואורדינטות. אני הייתי אחראי על העסק הזה. במשך הזמן הצטרף אלינו גיורא גולוד, היום סמנכ"ל למידע ולמיפוי. גיורא הגיע כשדוריס שהרבני יצאה לחופשת לידה. היו לי כמה מועמדים לתפקיד, ובחרתי בגיורא.

ניהול מדור טופוגרפיה
המנהל הראשון של מדור טופוגרפיה לאחר קום המדינה היה קמינסקי. סגנו היה שלמה פוליאקוב. אחרי קמינסקי, פוליאקוב מילא את מקומו לתקופה מסוימת, ואז קיבל רון אדלר את תפקיד ראש המדור. אחריו בא אלי פלד, ופוליאקוב היה סגנו. כשפוליאקוב נפטר, החליף אותו רודי גולדנברג כסגן ראש המדור.

רודי גולדנברג עזב את תפקיד סגן ראש מדור טופוגרפיה, כאשר מונה למודד מחוזי תל-אביב, ולאחר עזיבתו נערך מכרז לתפקיד סגן מנהל מדור טופוגרפיה. זה היה ב-1970. ניגשתי למכרז וזכיתי. מנהל המדור היה, כאמור, אלי פלד. אחרי חודש הוא החליט לקחת חופשה ולא חזר. שאלתי את רון אדלר, הממונה על הקדסטר באותה עת, מה קורה, והוא ענה לי: "פלד לא חוזר, אתה המנהל". החלפתי את פלד גם בוועדת המכרזים. טבעתי בעבודה. במדור טופוגרפיה היו שלושים וכמה אנשים, כולל 3 אנשי דפוס יד: לוינשטיין, אברהם גרינבוים וזאב הלפרן, כולם ותיקים. גם זוננשיין הצטרף לדפוס יד, עד שהגוף הזה נסגר, ואז הלפרן וזוננשיין עברו לדפוס. בדפוס יד עשו את כל הכותרות של הגושים ושל לוחות השטחים. עשו שם את כל הגרפיקה, כולל כל הטפסים של מחלקת המדידות.

מדור טופוגרפיה היה משרד מדידות שעיבד את כל נתוני מדידות השדה. לא חישב (את זה עשה מדור חישובים), אלא רק שרטט והכין נתונים. קיבלנו ממדור חישובים פנקסי שדה, פנקסי איזון, טכימטריה וכו' מחושבים, ומהנתונים האלו הכנו מפות. כל המפות הוכנו עבור משרדי הממשלה, בעיקר משרד השיכון. העבודה הייתה רבה. זו הייתה תקופת פיתוח. נסללו כבישים, נבנו בתים. כל עבודות המדידה הרגילות עברו דרך הטופוגרפיה. איש הקשר שלנו במשרד השיכון היה שמואל וילינברג שנתן לנו עבודות בלי סוף.

בין האנשים שעבדו בטופוגרפיה היו אליהו עיני, חיים מורינסקי, מאירי חובב, יושע (שהיה שם עוד מתקופת המנדט), נחום פינקלשטיין, יקימוב, יוסף קָנֵר, ליזה דנטלסקי, אוה שרצר, ליאה זומר, מאיר סולומון, בלה גרינברג, עזרא נסים, שפילמן, חיים בן-חיים ויוסף מרדכי. יוסף חזום הגיע מאוחר יותר. בתוך מדור טופוגרפיה פעלה יחידה שריכזה את הטיפול בגבולות מוניציפליים. עבד שם רָזִי, החליף אותו חיים מורינסקי, ואותו החליפה אסתר פלדמן. כיום ממלאת את התפקיד רבקה איתן (בֶּטִי).

שמות "צעירים" יותר בטופוגרפיה: אתי בנין, ציפי גולוד, אתי בקשי, מאיה אור, אביבה מישראל ואריאל טנה.

לפני שהגעתי למדור טופוגרפיה הוכנס אליו הקוֹרָאדוֹמַט הראשון שהובא ארצה. הקוראדומט הוא תוויין אלקטרוני שמסוגל לסמן נקודות בעלות קואורדינטות ולחבר ביניהן. שפילמן היה הראשון שעבד על הקוראדומט. בנבנישתי החליף אותו והמשיך לעבוד עליו, עד שהוצא משימוש.

ממחלקת טופוגרפיה למחלקת איסוף נתונים
בעקבות העברת המדידות ההנדסיות לשוק הפרטי, ירדה כמות העבודות המוזמנות על-ידי משרד השיכון ושאר משרדי הממשלה, ופחתה התעסוקה במחלקת טופוגרפיה. עם צמצום התעסוקה במחלקה הוחלט להטיל עליה משימה של העברת כל המיפוי הקדסטרי במדינה למֵדְיָה ספרתית. לצורך העבודה נרכשו כחצי תריסר דיגיטייזרים, ואנשי המחלקה עברו קורס בדיגיטציה ועשו הסבה מקצועית. המחלקה עברה הסבה לעיסוק בקליטת גושים, ושינתה את שמה למחלקת איסוף נתונים.

הדיגיטייזר היה שולחן אלקטרוני שעליו פלטת זכוכית. מתחת לזכוכית הייתה רשת שתי וערב. כל נגיעה בנקודה כלשהי על הזכוכית הגדירה קואורדינטה ברשת של השולחן, ובעזרת נקודות ידועות עשה המחשב התמרה לרשת הארצית. ראוי לציין כי גם אחרי ההכנסה למחשב הנתונים נשארו גרפיים ולא מחושבים או אנליטיים, כי מדובר היה בהעתקה ממפות הגושים. כל גוש נקלט כיחידה נפרדת, ואחר-כך חיברו את הגושים באמצעות קווי הגבול המשותפים. היה צריך לתאם בין הגושים, כיוון שהגושים נמדדו בתקופות שונות ובקני-מידה שונים, והגבולות ביניהם לא תאמו.

את הפרויקט עשינו במשותף עם מנהל מקרקעי ישראל ועם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). תפקיד מפ"י היה להפוך את המיפוי האנלוגי של הגושים לדיגיטלי. האחראי על הפרויקט היה יוחנן גביש. מנהל מקרקעי ישראל היה מעוניין בפרויקט לצורך עסקאות ופתרון בעיות. איש הקשר מטעם המנהל היה ד"ר נחמן אורון. הלמ"ס השתתפה בפרויקט במסגרת הכנותיה למפקד האוכלוסין בשנת 1994. המיפוי שימש בסיס למפקד האוכלוסין. את מיפוי הגבולות המוניציפליים לפרויקט קלטנו בדיגיטציה ממפות טופוגרפיות בקנ"מ 1:20,000, ועליהן התווינו את הגבולות באופן ידני ממפות בחתימת שר הפנים.

יעקב בר-לביא (יקי) השתתף בפרויקט מטעם הלמ"ס, וכשהסתיימה העבודה בפרויקט הוא עבר לעבוד במפ"י.

מחלקת איסוף נתונים עוסקת עד היום בנושא הגבולות המוניציפליים. אלה הם גבולות גרפיים. האחראי על הגבולות המוניציפליים הוא משרד הפנים. נתוני הגבולות שנקבעו על-ידו נבדקים ומאושרים על-ידי המחלקה שלנו. המפות והרשימות של תחומי השיפוט כוללות גושים וחלקות. לאחר שנכונות המפות והרשימות מאושרת, המפות מועברות למשרד הפנים בירושלים, לחתימתו של שר הפנים. לאחר מכן הן מועברות למחלקה המשפטית של משרד הפנים, ומפורסמות בקובץ התקנות. לאחר שמשרד הפנים מפרסם את תחום השיפוט של הרשות בקובץ התקנות, בטי, האחראית כיום על הנושא במחלקת האיסוף, בודקת את הקובץ כדי לוודא שלא נפלו טעויות בפרסום.

 

תמונה 1161:
חיים מרקוביץ במשרדו, ​מרץ 1991.

הפעילות בוועדת המכרזים
ההרכב הראשון של ועדת המכרזים כלל את רון אדלר, אלי פלד, וישעיהו זילבר הגזבר. כשאלי פלד עזב ב-1970 החלפתי אותו בתפקיד מזכיר הוועדה, נוסף לניהול מדור הטופוגרפיה. הייתי מזכיר הוועדה. אחר כך עזבתי את הוועדה לתקופה מסוימת וחזרתי כיו"ר הוועדה. כשהייתי יו"ר, חמלניק עבד איתי כמזכיר הוועדה עד שיצא לפנסיה, ואז החליפה אותו עדינה גפני, על-פי המלצתי. הייתי יו"ר הוועדה עד פרישתי ב-1994. אחרי הפרישה המשכתי להיות יועץ בוועדה עד מאי 2002.

בהתחלה הייתה הפעילות בוועדה מצומצמת יחסית כי אגף המדידות לא הוציא הרבה מכרזים. בשלב כלשהו הוחלט לרשום משבצות חקלאיות קטנות והתחלנו להוציא מכרזים למודדים פרטיים. בפע"מ (פיקוח על המדידות) הוקמה יחידה מיוחדת שנקראה "משבצות חקלאיות", ובראשה עמד ששון בן-חיים. מדובר היה במדידות של חלקות קטנות במושבים, שהיה צורך למדוד את גבולותיהן לפני הרישום בטאבו. עם סיום הפרויקט, פורקה המחלקה, ואנשיה עברו באופן טבעי לפע"מ.

תקנות חובת המכרזים מ-1993 הרחיבו את פעילות הוועדה, ובעקבותיהן הוקמו במפ"י ועדות נוספות, כמו ועדת רכישה, שהייתי היו"ר גם שלה. אבל עוד קודם לכן הוגברה פעילות ועדת המכרזים עקב העלייה מרוסיה בשנת 1992. בתקופה זו החליף ציון שתרוג את רון אדלר כמנהל מפ"י. שר השיכון היה אז אריאל שרון, שפעל במרץ להקמת תשתיות לעולים. הגיעו עולים רבים, הובאו קרוואנים, והיה צורך במדידות רבות באתרי הפיתוח השונים. חששנו שנאבד את השליטה על המדידות לצורך הקמת האתרים. לכן הצעתי למנות מודדי אתרים מבין המודדים הפרטיים, ולדאוג שגורמים מוסמכים במפ"י יפקחו עליהם. כשהתקבלה הצעתי קיבלה הוועדה על עצמה למנות את מודדי האתרים. מוּנָה ממונה ישיר לכל מודד אתר. הממונים היו מנהלי השדה, מנהלי המחוזות של מפ"י או קמ"טי מדידות. אלה בדקו כל עבודת מדידה ואישרו אותה. הוועדה הייתה אוטונומית ומינתה עשרות מודדי אתרים. היא אף קבעה מחירון לעבודות המודדים. הכל נעשה בתיאום ובשיתוף עם אגודת המודדים, והפרויקט התבצע ללא כל תלונות מצד המודדים - לא על אופן בחירתם, לא על תהליך העבודה ולא על התשלום.

ראש תחום ממ"ג ואחראי כוח האדם במל"ח
המרכז למיפוי ישראל החל לעסוק בממ"ג המקרקעין (מערכת מידע גיאוגרפי) מתוך מטרה לקלוט את נתוני המיפוי כבסיס למטרות שונות: על נתוני הממ"ג הוסיף הלמ"ס כתובות ונתונים נוספים כהכנה למפקד האוכלוסין של 1994. משרד החקלאות, משרד התחבורה וגופים נוספים נעזרו בשכבות המידע שלנו לצורכיהם. מי שהוביל את הכניסה לממ"ג היה גיורא גולוד בעזרת יאיר גולדמן כיועץ חיצוני, ובתמיכה מלאה של רֵפֵרַנְט האוצר, מַאיוֹר. ממ"ג המקרקעין כלל את מחלקת איסוף נתונים, הארכיון של מפ"י וגף הנתונים למודדים. הייתי ראש תחום ממ"ג החל משנת 1994.

במפ"י פעלה ועדת משק לשעת חירום (מל"ח) לאורך השנים. אשר סולל היה יו"ר הוועדה, אני הייתי אחראי על כוח האדם, שמואל דויטשר היה אחראי על המשק וסרג'ו דוייב על הדפוס. פעילות הוועדה באה לידי ביטוי במיוחד במלחמת המפרץ בשנת 1991. הייתי אחראי על הריתוקים במשק, וריתקתי את "כל העולם", כולל בתי דפוס פרטיים. עבדנו אז יחד עם יחידת המיפוי הצבאית. הכנו חומרים כמו ניירות וצבעים להדפסת מפות, בית שימוש כימי ועוד. אני הובלתי את הפעילות, אף על פי שהייתי אחראי "רק" על כח האדם. הייתי במפ"י יומם וליל. על פעילות זו קיבלה הוועדה פרס מנציבות שירות המדינה, כמשרד שהוביל את הנושא בכל משרדי הממשלה. הפרס ניתן לנו בזכות הארגון היעיל שלנו.

ניהול ביה"ס לטכנאי גיאודזיה
בערך בשנת 1970 נסגר בית הספר הגבוה למדידות בתל-גיבורים, ולימודי המדידות הועברו למחלקה לגיאוגרפיה בבית אבנר באוניברסיטת תל-אביב. עד לסגירתו למדו בביה"ס בתל-גיבורים במשך שלוש שנים, אבל הבוגרים לא קיבלו תואר אקדמי.

מבנה בית הספר בתל-גיבורים עמד יתום במשך שנתיים, ואז החליט המכון להכשרה טכנולוגית במשרד העבודה לפתוח בי"ס לטכנאי גיאודזיה לשנת לימודים אחת בתל-גיבורים. יוסף אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, קיבל את הניהול על בית הספר. בית הספר פעל במתכונת הזו במשך שנתיים ונסגר. בשנת 74' לערך ד"ר אדלר מנהל אגף המדידות וד"ר דני מִילִין שהיה מנהל מה"ט (המכון להכשרה טכנולוגית), סיפרו לי שהוחלט להקים מחדש את בית הספר לטכנאי גיאודזיה. את ניהול ביה"ס הטילו עלי.

הייתי צריך להקים צוות מורים ולהכין תכנית לימודים. הציוד של אגף המדידות היה במבנה עוד מהימים ששימש את בית-הספר הגבוה למדידות. התחלנו לְלַמֵד במחזורים של שנה, והבוגרים קיבלו תואר של טכנאי גיאודזיה. ככה לימדנו שם במשך שש-שבע שנים. האזור שבו מוקם בית הספר, היה בעייתי. השכנים נכנסו בלילות למבנה בית הספר, שברו חלונות ועישנו סמים. בדיור הממשלתי הוחלט שאין טעם להשקיע כספים בהחזקת המבנה בשביל כיתה אחת, והוחלט להעביר את בית הספר למקווה-ישראל. בהתחלה היה הניהול הטכני באחריות אורט ישראל ובהמשך הוא עבר למקווה ישראל.

את התמיכה המקצועית נתן המרכז למיפוי ישראל והתעודות הוענקו על-ידי משרד העבודה. זה איפשר לבוגרים להיות בעלי זכות להירשם בספר ההנדסאים והטכנאים במשרד העבודה.

רוב המורים בבית הספר היו אנשי המרכז למיפוי ישראל, בעיקר במקצועות הגיאודטיים. במשך הזמן נוספו מרצים מהטכניון ומאוניברסיטת תל-אביב. המורים למקצועות הכלליים, כמו גיאוגרפיה, אנגלית, מתמטיקה, אזרחות וכו', היו מורים ממקווה ישראל. מבין עובדי המרכז למיפוי ישראל אני לימדתי תחוקה וקדסטר, ציון שתרוג לימד תמחיר, דן שרני ויאיר גודלמן לימדו גיאודזיה, שמחה דורון לימד עבודת שדה וחישובים ואמנון וקסלר לימד שרטוט.

הייתה לביה"ס ועדת דיפלומה (דן שרני, גרשון שטינברג, יאיר גולדמן ואני). ועדת הדיפלומה נתנה את ההסמכה לבוגרים. התואר היה טכנאי גיאודזיה. על התעודות היו חותמות של מקווה ישראל ומה"ט. כפי שאמרתי, הבוגרים יכלו להירשם בספר ההנדסאים והטכנאים במשרד העבודה.

ניהלתי את בית הספר במשך 25-24 שנים. אחרי ניהל אותו דן שרני, עד שהוא נסגר בשל חוסר תלמידים. כשהתחילו הלימודים בבית הספר היו כ-30 תלמידים במחזור. אני זוכר, למשל, שיאיר גולדמן הביא תלמידים מחברת "סולל-בונה" ששילמה את שכר הלימוד עבורם. בשנים האחרונות פחת מספר התלמידים ל-10-12 במחזור, ואז הוחלט על סגירת בית הספר. זה היה בערך בשנת 2000.

דמותו של יוסף אלסטר, המנהל הראשון של מחלקת המדידות במדינת ישראל
לאחר שהאנגלים עזבו ב-1948 היה יוחנובצקי מנהל מחלקת המדידות לתקופה קצרה. הוא עזב והיה אחר-כך מנהל איחוד המודדים. החליף אותו בוריס גוסינסקי, שהיה מנהל תקופה קצרה מאוד. הוא היה בעל אוטוריטה מקצועית, וכשהוא דיבר כולם שתקו. יוסף אלסטר מונה לתפקיד המנהל על ידי שר העבודה יצחק בנטוב והחליף אותו. אלסטר נעזר בגוסינסקי, שנחשב "איש המדע" של מחלקת המדידות.

גדולתו של אלסטר הייתה שהקים את בית הספר למדידות. הוא פיתח את מחלקת המדידות שהפכה לגוף של 600 איש ואפשר לצעירים להכניס תפיסות חדשות. אנשי מקצוע מעטים עבדו במחלקת המדידות, ואלסטר הכניס קבוצה של אנשים שלמדו את המקצוע. הוא ידע שמחלקת המדידות תצטרך אותם. הוא נתן לצעירים, בוגרי בית הספר למדידות, להתקדם - יוסק'ה משולם, ציון שתרוג, אני ואחרים.

אלסטר ניהל את מחלקת המדידות ביד רמה. שעת סיום העבודה הייתה 15:00 חמש דקות קודם הוא כבר עמד במדרגות ואנשים פחדו לצאת מהעבודה לפני הזמן.

אלסטר והגזבר, ישעיהו זילבר, ישבו יחד וניהלו את ענייני המחלקה. בישיבות נהג לומר: "אנחנו החלטנו, אני מניח שאף אחד לא מתנגד". ככה סגר דברים. כשישב עם מישהו ורצה לסיים את הפגישה, היה לוחץ על הפעמון, ואליעזר שישא, שישב בחדר הסמוך, היה נכנס ומזכיר: "מר אלסטר, אתה זוכר שיש לך ישיבה...".

סגנו של אלסטר היה אשר סולל שהיה מפקד יחידת המיפוי. במלחמות אשר סולל היה צריך להיות המנהל, אבל בפועל זה לא קרה. היחידה באותה תקופה הייתה קטנה מאוד. היו בה כעשרה אנשים. רק אחר-כך היא גדלה.​