סיפורו של אברהם גרינבוים

י"ב אלול תשס"ג, 9 ספטמבר 2003

סיפורו של אברהם גרינבוים, לשעבר עובד בדפוס-יד​

פעילותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה; העבודה במחלקת המדידות המנדטורית החל מ- 1947, תחילה כשרטט, אח"כ כעובד בדפוס יד; חלוקת אותיות הדפוס למח' המדידות בת"א ולמח' המדידות של המדינה הערבית ברמלה עפ"י החלטת  החלוקה של האו"ם; עובדי דפוס יד לאחר קום המדינה.

(זאב הלפרין פותח: אני וגרינבוים נכנסנו ביחד, בינואר 1947, לעבוד במחלקת המדידות).

אני, הקריירה שלי דומה מאוד לזו של הלפרין. קודם כל, אני בוגר מקווה ישראל. באתי ארצה ב- 1938 ישר למקווה ישראל, שם גמרתי שלוש שנים, ואז בדיוק קראו לאנשים שיתגייסו לצבא הבריטי. המלחמה פרצה  והתגייסתי לצבא הבריטי. הייתי במצרים, הייתי בלבנון, הייתי בסוריה, ואחר-כך היינו במצרים והיינו באיטליה.

היית בסיציליה?

בסיציליה לא, אבל בדרום איטליה. עלינו בדרום איטליה דרך ברינדיזי, לבארי ... באיטליה הייתי בצבא הבריטי. הרבה לא עשינו. אני השתייכתי ליחידה שנקראה RTO (RAILWAY TRAFFIC OFFICER). אנחנו היינו ממונים על הרכבות של איטליה. הן העבירו נשק ותחמושת, ואנחנו היינו צריכים להשגיח על הרכבות שיסעו בסדר ושלא יהי סבוטאז', זאת אומרת שלא יחבלו ברכבות. היה לנו פה (מצביע על הזרוע) סרט שכתוב עליו RTO. היתה לנו סמכות מסויימת: עברנו בתוך רכבות הנוסעים ובדקנו את התעודות של החיילים, מי שהיה בחופשה ומי שלא היה בחופשה, ואת אלה הורדנו ודיווחנו עליהם.

תרחיב מה עשיתם בלבנון, מה עשיתם בסוריה?

בלבנון זה היה במסגרת של יחידה אחרת. אנחנו בנינו את המבצרים נגד הגרמנים אחרי מטולה. בנינו בונקרים, בית חולים מתחת לאדמה ועמדות תותחים, כל מיני דברים. עשינו זאת במסגרת יחידה שנקראה 739 ARTISAN'S WORKS COMPANY (ARTISAN זה בעל מקצוע),ROYAL ENGINEERS . אנחנו בנינו שם את כל קו ההגנה מפני שחשבו שהגרמנים יגיעו מצפון. עד היום עוד אפשר היה לראות בכמה מקומות עמדות, מחסומים נגד טנקים וחפירות. כשאנחנו בנינו את כל זה, היינו שם בערך שנה.

ליד מרג' עיון?

הבסיס שלנו היה במרג' עיון, זה אחרי מטולה. שם היה הבסיס שלנו, ומשם כל בוקר יצאנו ... .

במדידות לא עסקת שם.

אני הייתי בחור צעיר, לא הכרתי את מקצוע המדידות.

מה עשיתם בסוריה?

בסוריה היינו רק בביקורים, הלכנו לשם להביא חומר והגענו עד לדמשק. אבל זה לא שייך לכאן. אחר-כך הייתי באיטליה, ביחידה אחרת, כפי שכבר סיפרתי. הגעתי עד טרייסט, וזה היה כבר בסוף המלחמה. זה היה אחרי שנת 45', המלחמה נגמרה ואנחנו חיכינו להשתחרר. שם הכרתי את אשתי, ושם התחתנו.

בן-חיים היה איתך באותה תקופה?

כן, בן-חיים היה ביחד איתי.

בתור חייל הייתי צריך להתחתן ע"י רב צבאי. רב צבאי היה רק במילאנו. טרייסט היתה מקום קטן והרב לא בא לשם. אז נסענו למילאנו, שם התחתנו אצל רב צבאי, שהיה אנגלי-הונגרי. אחר-כך חזרנו לטרייסט. אחר-כך השתחררנו. אני חזרתי ארצה, ואת אשתי לקחו למחנה שאליו אספו את כל הבחורות האיטלקיות שהתחתנו עם ישראלים. אחר-כך שלחו אותן ביחד באניה ארצה, דרך פורט-סעיד ואלכסנדריה.

איך היה המצב שם אחרי מלחמת העולם?

המצב היה רע מאוד, מפני שהמשפחה של אשתי ברחה מטרייסט לשוויצריה, וחזרה לטרייסט בדיוק כשהגעתי לשם. הם היו אב, אם, היא ועוד אחות. כשחזרו לטרייסט הם לא מצאו את הדירה שלהם וגרו אצל חברים. בסוף, העירייה נתנה להם איזו שהיא דירה.

אחרי המלחמה חזרתי ארצה וחיפשתי פה עבודה. היו לי זכויות בתור חייל משוחרר מהצבא הבריטי. ראיתי בעיתון שמחפשים אנשים לעבודה ב- SURVEY DEPARTMENT. באתי לפה, וקיבל אותי זילבר, שהכניס אותי לשרטוט אצל ערבי אחד ששמו היה עזר. הוא היה הממונה עלי ואני התחלתי לשרטט. נתנו לי מפת גוש, והייתי צריך לשרטט את כל החלקות. היה פה אחד האנשים הכי נחמדים שעזרו לי, אריה אבני. הוא בא אלי, ראה מה שאני עושה, והראה לי איך משרטטים, כי לי לא היה שום מושג איך לשרטט. כך התקבלתי לעבודה. הסגן של מיסטר עזר היה שלמה פוליאקוב (חיים סרברו: זה אבא של פולי מ"הגשש החיוור").

(ציון מוסיף: קמינסקי היה פה. מישהו עונה: קמינסקי היה מנהל של הטופוגרפיה).

היתה גם מחלקה שעבדו בה ערבים, שנקראה דפוס יד. הם היו מדפיסים עם מכונה קטנה, שנקראה תלת-רגל, טריפוד. היו מכניסים שתי מילים, שמות של גושים, היו שמים על זה צבע, נותנים מכה, והדפוס היה מתקבל על הנייר. היה, למשל, גוש רישום 1188. זה מה שנכנס. מתחת לזה היה נכנס שם המקום, למשל נתניה, או הרצליה, או תל-אביב. בצד השני היה כתוב, למשל, מחוז ת"א/מפת יפו. למטה היתה הערה שכל הזכויות שמורות, והיתה חתימת המנהל מיטשל. מסביב היו הגושים הגובלים, ובתוך כל חלקה היו שמים את המספר שלה (ציון שתרוג מוסיף: וגם השטח של החלקה).

היו במחלקה הזו עשרה ערבים ולא היה שם אף יהודי. יום אחד בא אלי שלמה פוליאקוב ואמר לי: "אני רוצה שתלמד את המקצוע הזה, מפני שתהיה פה הפרדה והערבים לא יהיו פה עוד הרבה זמן". כבר אז הוא ראה מה יהיה פה. נתנו לי שולחן, והערבים האלה לימדו אותי לשים את האותיות, לחזק אותן, להדביק את זה ולהדפיס. כך למדתי את המקצוע הזה. ובאמת, יום אחד נוסדה מדינת ישראל, כל הערבים ברחו ולא נשאר אף ערבי (ציון שתרוג מעיר: חוץ מג'ומעה). אני נשארתי עם המכונה, והייתי היחיד שעבד בעבודה הזו. היה שם בחור אחד בשם דויטש, והיה גם זינגר, שניהם כבר נפטרו, לימדתי אותם והתחלנו לעבוד. במקום עשרה היינו שנים-שלושה.

יום אחד בא המנהל מיטשל ואמר: "יש כאן ארגזים מלאים באותיות, אולי 80 סוגים של אותיות, בעיקר באנגלית, וגם בעברית. אני רוצה שתקחו את האותיות ותחלקו אותן חצי-חצי. חצי תשאירו פה, וחצי תשלחו לרמלה". לקח לנו כל היום לחלק את האותיות האלה. אם היו 50 יחידות מאות מסויימת, אז 25 נתנו להם. ארזנו את האותיות חבילות-חבילות והם לקחו אותן לרמלה. אנחנו נשארנו עם מחצית המלאי של האותיות שהיו לנו.

את כל האותיות בעברית השארתם, רק את האנגלית חילקתם?

כן, השארנו. אבל אז כבר התגייסתי לצבא, עזבתי את כל זה, והלכתי  לחטיבה 7.

כמה עבדו במחלקת המדידות כשהגעת?

(מוציאים תמונה של אנשי המחלקה ומעריכים:) 140-120. אריה אבני מתקן: היו בערך 160. הרוב היו מוסלמים, היו כמה נוצרים וכמה יהודים, לפי מספר האוכלוסין בארץ. 

כמה נשארו אחרי שברחו הערבים?

ב- 15 במאי 1948 היו מעט מאוד (זאב הלפרין מוסיף: היו גם ארמנים) ... היו אולי 50 איש במחלקת המדידות (נחמה בן-דוד מוסיפה: בתקופה הזו, גם אנשים ממחלקת המדידות התגייסו לצבא שלנו).

כשחזרתי מהצבא (הייתי בחטיבה 7) אחרי שנה וחצי, חזרתי לדפוס היד הזה, ואז התחילו להחזיר לנו מרמלה את כל האותיות שהעברנו אליהם. מצאנו שהערבים עשו לנו קונץ, ערבבו את כל האותיות, ואנחנו עבדנו שלוש שנים בשביל להפריד את האותיות האלה, חצי שעה, שעה כל יום, מפני שאי אפשר היה לעבוד בלי המיון. היו שם אותיות אלכסוניות וישרות, שמנות וגדולות, כולן היו מעורבבות. הערבים עשו ערימה אחת ושלחו לנו את זה, ואנחנו סידרנו את האותיות במשך שנים, ובסוף הם היו בדיוק כמו בהתחלה. אני, יחד עם הלפרין, ועוד היה אחד לוינשטיין שהיה עולה חדש, ואחר כך היה בן-דוד, וזינגר, זוננשיין, כמה בחורים. אנחנו עבדנו בדפוס יד ועבדנו על גיליונות שדה, מפות.

תחזור שוב, מי היה בדפוס יד איתך?

... אחר כך היה דויטש, אבל הוא כבר נפטר, זינגר, אח"כ היה זוננשטיין, לוינשטיין, פישר בא בסוף ... (חוזר(: לוינשטיין, זינגר, דויטש, הלפרין, ואח"כ בסוף הצטרף גם זוננשיין. היינו ארבעה אנשים, לוינשטיין נפטר, ואז בא במקומו זוננשיין. אבל דויטש וזינגר נפטרו עוד לפני זה.

איפה עשית את שרות המילואים הראשון?

ברמלה.

(ציון שתרוג מוסיף: ביחידת המיפוי הצבאית, עם יואלי. נשלחת לקורס שקראו לו מודיעין בסיסי ליד רמלה, ושם היו הראשונים... שלקחו חלק בבית-הספר למדידות, וחלק היה איתך: עיני, נהרי, גם אני הייתי שם. זה היה בשנת 1952-1951. (גרינבוים משחזר: 1951-1950). זה היה הקורס הראשון, כשרצו להקים פה יחידת מיפוי, ויואלי ניסה לקחת את האנשים ולהוציא אותם מהמרכז למיפוי, ושיתגייסו לצה"ל. הוא שלח אותנו לקורס, והיינו שם כל הותיקים שהיו עוד בשרות. יש תמונה כזו, עם כל העובדים ... ברמלה. גם אתה היית. כשנוסעים לרמלה, לפני רמלה פונים ימינה, היה שם שביל, והיה שם מחנה של המודיעין. חיים סרברו מסביר:  ליד פסי הרכבת).​