זכרונותיו של אברהם אביבי

זכרונותיו של אברהם אביבי לשעבר מודד מחוזי של חיפה והצפון נכתב בעקבות סדרת ראיונות בשנים 2006-2003
ראיינו: סרג'ו דוייב וחיליק הורוביץ.
 
אברהם אביבי, 2003
העלייה לארץ ומבחן הקבלה למחלקת המדידות;
הלימודים בביה"ס למדידות בשנות ה-50';
מנהל סניף טבריה;
המדידות בגבול סוריה ותקריות האש עם הסורים;
המדידות בגבול לבנון;
מדידות ב"קו הירוק" בצפון השומרון;
מלחמת ששת הימים;
מנהל מחוז חיפה;
כמה סיפורים משעשעים;
מנהלים ועבודה ותיקים במחוז חיפה;
מעשיי כיום

העלייה לארץ ומבחן הקבלה לביה"ס למדידות

אני יליד אלכסנדריה שבמצרים. הייתי פעיל בתנועות "החלוץ הצעיר" ו"הבונים" יחד עם חברי שמואל עזאר הי"ד, מאנשי עסק הביש (פרשת לבון) שנתלה במצרים בעוון ריגול, ועם רוברט דסה שישב בכלא המצרי במשך 15 שנה. שתי אחיותיי המבוגרות ממני, עלו ארצה בשנים 1945-1944 והיו ממייסדי קיבוץ ברור-חיל ליד רצועת עזה. אני הגעתי ארצה באוגוסט 1950 והצטרפתי לאותו קיבוץ. התכוונתי ללמוד ארכיטקטורה, אך לא היה ברשותי מימון ללימודים. עזבתי את הקיבוץ והלכתי למעברת כפר-סבא, ותוך חודש הפכתי לפקיד הסוכנות היהודית, כי ידעתי את השפה העברית וכתבתי נכון ובמיוחד ברור ויפה. בין היתר תפקדתי במעברה כמורה לעברית, מדריך לריקודי עם ומזכיר סניף מפלגת מפא"י במעברה, וכל זה בהתנדבות.

במעברה קיבלנו חינם אין כסף את העיתון היומי "אֹמר", וממנו נודע לי כי קיים בית ספר להכשרת מודדים, וכי מחלקת המדידות הממשלתית מעוניינת במועמדים. כ-200 מועמדים הופיעו בחצר של מחלקת המדידות ברחוב לינקולן מס' 1, אך היו דרושים 50 עובדים בלבד. הנהלת המחלקה החליטה לערוך מבחן בזק בעל-פה כדי למיין את המועמדים ולבחור מהם רק 50. המבחן כלל שתי שאלות לכל מועמד, ושאלו אותן מנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר, ומר אליעזר שישא, שהיה בין היתר גם המורה למתמטיקה. שתי השאלות שנשאלתי היו מה הערך של סינוס 30 מעלות ומה זה קולקטור באופטיקה. תשובותיי היו נכונות ואלסטר אמר לי שאקבל הביתה מכתב עם פירוט מקום הלימודים ותאריך התחלתם.

הלימודים בבית הספר למדידות – שנה ראשונה
התקבלתי ללימודים בבית הספר למדידות בשנת 1951, למחזור השלישי. היו לנו מורים מצוינים, אך הם לא שלטו בשפה העברית. משה רינג ידע לדבר עברית, אך יוליאן פמיליאר לא ידע עברית בכלל. במחזור שלנו היו שתי כיתות. אני הייתי בכיתה שהדריך משה רינג. בכיתה זו למדו חניכים דוברי עברית פחות או יותר. רוב התלמידים היו יוצאי עיראק, שניים היו ממצרים, שניים היו קיבוצניקים, אחד מתל יוסף ואחר ממנרה, וכן למד בה ידידי הטוב משה סבן, שעלה מתורכיה. הבת היחידה שלמדה בכיתתי הייתה דוריס שהרבני. בכיתה השנייה למדו עולים מרומניה ומפולין, ופמיליאר היה המורה שלהם. הלימודים התקיימו במחסני מע"צ ליד מקווה-ישראל, בתחילת רחוב קראוזה שבחולון. החניכים בשתי הכיתות רצו ללמוד בכל מאודם, ורובם היו נשארים בכיתה עד השעה תשע ואפילו עשר בלילה. גרנו בבית העולים "שמעון" באבו כביר, סמוך לבית הסוהר של היום, וכולנו היינו ביחד חבורה מגובשת מאוד.

 
תמונה 919:
אברהם אביבי בתקופת לימודיו בבית הספר למדידות, 1952/1951

חוץ מרינג ופמיליאר, שלימדו גיאודזיה, היו בבית הספר מורים נוספים. משה ארז לימד פוטוגרמטריה, אליעזר שישא מתמטיקה, גאול מכליס שרטוט, פרופסור רם לימד הידרולוגיה, וד"ר מונסליזה לימד חקלאות ובוטניקה. במחזור הזה היו שני אסיסטנטים מעולים: יצחק חזום, עולה מעיראק שלמד במחזור הלימודים השני, ומרדכי רוזנבאום מפולין. חשוב להזכיר גם את אלכסנדר לוי, מזכיר בית הספר, שדאג בכל מאודו למחסורנו. הוא היה המורה לעברית של חניכים שהיו עולים חדשים "טריים". באחד הימים ריכז משרד החינוך עולים מכל הסביבה בקולנוע "אלהמברה" בשדרות ירושלים שביפו. אני הופעתי על הבמה כנציג בית הספר למדידות לפי בקשת אלכסנדר לוי, ודקלמתי בעל-פה את ה"מתמיד" של ביאליק.

כל יום למדנו תיאוריה ויצאנו לשטח לשעתיים-שלוש לעבודה מעשית בחולות חולון. אתר העבודה המעשית היה מסביב לכיכר השבעה, בפינת רחוב סוקולוב. במרכז הכיכר עמד עץ "ג'ומז", שִקְמָה, ואני זוכר שפעם טיפסתי עליו כדי לאכול ג'ומז וכנראה הגזמתי עד כדי כך שהתקשיתי לרדת ממנו.

המכשירים שעליהם למדנו בבית הספר היו תיאודוליטים T-1, T-2, T-16, מאזנה רגילה ומדויקת, קלינומטר, פריזמה, פלנימטר למדידת שטחים שצורתם אינה גאומטרית, סרגל למדידת שטחים על שם שישא (הוא המציא אותו) וסטריאוסקופ לעבודה עם תצלומי אוויר. שיטה נוספת למדידת שטחים על גבי מפות הכרתי מאוחר יותר בעבודה במחלקת המדידות. זה היה סרגל שהיה דבוק ללוח בקליט, הייתה חרוטה עליו רשת של ריבועים במידות של סנטימטר אחד, ומעל הייתה מסגרת עם נימה במרכזה. להשגת תוצאות טובות היה דרוש ניסיון רב של שני מְבַצְעִים ולקיחת ממוצע התוצאות. המומחים לסרגל הזה בזמנו היו אריה צבי גרינבלט ואלכסנדר באייר ז"ל.

 
תמונה 926:
תלמידי המחזור השלישי בבית הספר למדידות, שנת 1952-1951.

 
תמונה 927:
תלמידי ביה"ס למדידות עם ג'לונים (מוטות מדידה) בשדה ליד ביה"ס, 1952.
משמאל לימין: אלברט ברמג, אברהם אביבי ומועלם. צילם מוסא סבן.

העבודה במדור ביקורת תכניות
את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר למדידות סיימנו בספטמבר 1952, ואותי שלחו למדור ביקורת תכניות (ב"ת). לאחר כמה חודשים הפכתי לסגן של ראש החדר, גב' מרים בורוכוב, שעבדה שם עוד מתקופת המנדט. ותיקי מחלקת המדידות אמרו שהייתה בתו של דב בר בורוכוב, מראשוני מנהיגיה של מפלגת "פועלי ציון". עבדתי בב"ת שנה שלמה ולאחר מכן, בתחילת 1954, גויסתי לצה"ל ושירתתי בצנזורה הצבאית כצנזור לעיתונות ולרדיו. לא שירתתי במיפוי, כפי שרציתי וביקשתי.


תמונה 925:
אברהם אביבי, חייל מצטיין, בבית הנשיא יצחק בן-צבי, 1954. אביבי, בפינה השמאלית העליונה של התמונה, מסתכל הצידה ומחייך.
במרכז: הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין.

בגמר שירותי הצבאי חזרתי לב"ת והמשכתי לבדוק תכניות לצורכי רישום בטאבו, תכניות של מודדים ותיקים ומעולים כמו משה יוחנובצקי, שהיה מנהל מחלקת המדידות לתקופה של חודשיים-שלושה לפני מר יוסף אלסטר, ושל א. פן, מ. ברלינר, משה גיל (גילביץ), בנימין ברמן, ש.שטיינברג, שפירובסקי, רבדין, צבי בר-אדון, משה שריר ועוד ועוד. למדתי מהם הרבה מאוד והגעתי למסקנה שכדי להיות מודד טוב, חייבים להשתפשף בעבודות השדה. ביקשתי להיפגש עם מנהל מחלקת המדידות, מר יוסף אלסטר, והבעתי את רצוני להפסיק לעבוד בב"ת ולהשתלב בעשייה בשטח. לאלסטר הייתה התנגדות נמרצת, כי הוא היה בטוח שעמיאל רוזנשיין (אל עמי), שהייה באותה תקופה מנהל מדורי השדה ומדור ב"ת, יתנגד למעבר הזה, אך הבטיח לי שלאחר שגברת בורוכוב תצא בקרוב לגמלאות, אני אתפוס את מקומה כראש החדר. אלסטר שאל אותי אם לא כדאי לי להמשיך ללמוד. הסברתי לו שהמצב הכלכלי שלי לא טוב, והוא הבטיח שיממן לי את המשך לימודיי וגם דמי כיס, וכך היה.

הלימודים בבית הספר הגבוה למדידות – שנה שנייה
בשנה השנייה בבית הספר הגבוה למדידות, למדתי כבר בבניין החדש בתל-גיבורים. את שנת הלימודים השנייה התחלתי באיחור של חודש וחצי. המטרה הייתה לקבל תעודת מודד מדופלם. אלסטר היה המורה לאסטרונומיה, ודאגתו כלפיי הייתה בתחום שהוא לימד. "חודש וחצי לימדתי בכיתה אסטרונומיה, ואתה הפסדת" אמר לי. אלסטר חיבב אותי מאוד, והיות שרציתי להרשים אותו, הלכתי באותו יום לרחוב אלנבי בת"א וקניתי ספר על אסטרונומיה של BAKER ROBERT, והתעמקתי בו מאוד. כעבור שבועיים הודיע אלסטר כי יקיים בוחן באסטרונומיה בשבוע שלאחר מכן. הוא הצביע לעברי ופטר אותי מהבוחן. ביקשתי להשתתף בבוחן, והייתי היחיד שקבל ציון 92. מאז עלה ערכי בעיניו והוא דחף אותי קדימה, עד שסיים את תפקידו ויצא לגמלאות. אחריו המשיך לדאוג לי המנהל החדש, ד"ר רון אדלר.

בשנה השנייה של הלימודים עסקנו גם בתצפיות באסטרונומיה ובשימוש באֶפֶמֶרידות (לוחות לתצפיות אסטרונומיות). אלסטר ניהל אותן בעזרתו של פמיליאר. אני אהבתי מאוד לבצע את התצפיות, שנערכו בין השעה עשר בלילה לחצות בעמדת המצפה שעל גג מבנה בית הספר. למדנו, בין היתר, על תיאודוליט 3-T, המאפשר לדייק יותר במדידת זוויות, והשתמשנו בתרמומטר אשר סובבנו וגלגלנו באוויר, רחוק מהגוף, בעזרת חוט ארוך, כדי לדעת את הטמפרטורה המדויקת בזמן התצפיות.

 
תמונה 922:
מורים ותלמידים בביה"ס הגבוה למדידות, 1955. עומדים, מימין לשמאל: לא מזוהה, דוד קרני, שמחה וייסמן, יצחק רוטברג (מעט מוסתר), גאול מכליס (המורה לשרטוט),
ליאון כהנא, אליעזר שישא (המורה למתמטיקה) ואדי כהן. כורע: אברהם אביבי. יושבים, מימין לשמאל: אברהם מור, אהרון קפלן, משה קפלן, ברוך בליזובסקי וגרינברג.

מנהל סניף טבריה – סניף של מחוז הגליל דאז
בגמר שנת הלימודים חזרתי למדור ב"ת, אך שמתי לעצמי מטרה לצאת לשטח. נפגשתי עם מנהל מחלקת המדידות, אלסטר, שהיה בעצמו איש שדה מובהק, והבעתי בפניו את שאיפתי. אלסטר התרכך סוף-סוף. הוא הציע לי לבחור בין שני סניפים, באר-שבע או טבריה, ונתן לי יומיים חופש על חשבון המשרד, לטייל עם אשתי, יום בטבריה ויום בבאר-שבע, ולבחור בין שני הסניפים. החלטנו, אשתי ואני, להתחיל בסיורנו לטבריה. אותו יום היה גשום בכל הארץ. נסענו באוטובוס אגד של אותם הימים מכפר-סבא לכיוון טבריה, נסיעה ארוכה וקשה בגלל הקור והגשם שירד ללא הפסקה. ראינו שלט המבשר לנו כי הגענו סוף-סוף לטבריה, ולפתע, בתחילת הירידה לכוון העיר, זרחה השמש וקרניה השתקפו על מימי הכנרת, שאותה טרם ראינו, אך את שיריה הכרנו עוד מתקופת "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה. "כאן, ורק כאן, אני רוצה לגור", קבעה אשתי ללא כל היסוס.

הגעתי לטבריה בשנת 1957, בערך ביוני, ופתחתי מחדש את המשרד שהחל לפעול בתקופת המנדט. שירתתי בו עד שנת 1967. אז הורה לי אלסטר לעבור לחיפה כדי לנהל את שני המחוזות - חיפה והצפון. בסניף טבריה ישב לפני ידידי הטוב ישראל סגל. החליף אותו לתקופה קצרה אדולף בר. אני החלפתי את בר. המשרד בטבריה היה ממוקם בבניין משטרת טבריה והיו בו שלושה חדרים ומחסן, ששימש בזמן הבריטים כבית מעצר. במחסן מצאתי מוטות טריאנגולציה, יתדות עץ, ברזלים ועוד ציוד הנחוץ למדידות. בענייני שדה (עבודות פיתוח למיניהן ופרצלציות) הייתי כפוף לעמיאל אל-עמי, ובענייני משרד (בקרת תכניות לצורכי רישום בטאבו של מודדים פרטיים) הייתי כפוף ליהודה גולדשטיין, מנהל מחוזות חיפה והצפון באותן השנים.

בסניף טבריה ניהלתי את כל עבודות השדה מהגלבוע בדרום ועד מטולה בצפון, ומהגבול עם סוריה במזרח ועד הרי נצרת במערב. כעובדי סניף טבריה של מחלקת המדידות, ביצענו עבודות עבור מנהל מקרקעי ישראל, משרד השיכון (אגף השיכון דאז), תה"ל, "מקורות" וחברת החשמל. ביצענו מדידות טופוגרפיות והנדסיות להקמת שיכונים ציבוריים. ביצעתי ופיקחתי על עבודות איזון מדויק עבור תה"ל, לצורך הקמת מוביל המים הארצי. מדדנו מטבח'ה (אתר כנרות), בפינה הצפונית-מערבית של הכנרת, ועד מאגר בית נטופה ("אתר אשכול"). זו הייתה עבודה בקטע השני של המוביל. את הקטע הראשון ביצע לפנַי ישראל סגל. סגל מדד קטע צפוני יותר, כשעוד חשבו להזרים את מי הירדן מאזור כפר הנשיא לאזור הגבעות שממערב לטבח'ה, ומשם להפיל את המים לכנרת כדי לייצר חשמל. הקטע הראשון שמדד סגל לא בוצע.

עבדתי גם בקדסטר, במיוחד בעיר טבריה, אך עסקתי בכך בצורה אינטנסיבית יותר אחרי 1967, באזור הגליל והעיר חיפה, אחרי שמוניתי למנהל מחוזות חיפה והצפון. בהיותי מנהל מחוזות חיפה והצפון ניהלתי ארבעה משרדים שהיו כפופים לי: המשרד בעיר התחתית בחיפה שהיו בו 5 קבוצות שדה ו-6 אנשי משרד, המשרד בעכו ליד בנין המשטרה שהיו בו 5 קבוצות שדה, המשרד בנצרת, במוסקוביה, שהיו בו 6 קבוצות שדה והמשרד בטבריה בבניין המשטרה שהייתה בו קבוצה אחת בלבד.

בשנת 1959 השתתפתי בפרויקט ייבוש החולה ועבדתי צמוד למהנדס לענייני מים בתה"ל בשם סופרין, שתפקידו היה לרכז את כל מקורות המעיינות והנחלים הזורמים בחלקו המזרחי של עמק החולה, מקיבוץ גדות עד קיבוץ גונן, ולהזרימם לתוואי תעלה שנקבע מראש. לאורך התוואי מצאתי סימונים מנדטוריים, עמודי בטון שסימנו את הגבול המזרחי של אגם החולה. נקודות אלו עזרו לי להתמצא בסבך הנוראי של החולה. בתקופת המנדט נעשתה עבודה טובה מאוד של סימון ומדידות.

המדידות בגבול סוריה ותקריות האש עם הסורים
העבודה בסניף טבריה שולבה עם עבודות ביטחוניות שנעשו עבור צה"ל. מנהל מחלקת המדידות, מר אלסטר, בא אלי הביתה כמה חודשים לאחר כניסתי לתפקיד בטבריה. זה היה כבר בשנת 1958. הוא ביקש ממני, על פי בקשת פיקוד צפון, שאחליף את עובד מחלקת המדידות בחיפה שביצע עבודות לאורך הגבול הסורי. המנהל היה בטוח שלא אסרב, ונוסף לגבול הסורי, צירפו לי גם את הגבול הלבנוני לכל אורכו, ואת "הקו הירוק" מאיזור ג'ת-באקה אלע'רביה, לאורך הגלבוע, ועד מפגש ואדי שובאש (ואדי בזק) עם הירדן. אנשי הצבא בפיקוד הצפון שאיתם עבדתי היו האלופים אברהם יופה ומאיר זורע, סגן אלוף צבי רסקי שהיה מפקד גוש תל-חי, סא"ל שאול שלו קמב"צ פיקוד צפון, והקמ"ן יוסי כץ. היה לי גם קשר הדוק מאוד עם הצוות הישראלי של ועדות שביתת הנשק ישראל-סוריה וישראל-לבנון ובראשו סא"ל שמואל גת, ועם סא"ל צבי שפן שהחליף את שמואל גת. בעבודות אלו היה עלי לדווח למנהל מחלקת המדידות ולסא"ל אשר סולל, שהיה מנהל יחידת המיפוי הצבאית.

לעבודה בגבול הסורי היו כמה מטרות, ואלו העיקריות ביניהן:
א. היו חדירות סוריות לשטח ישראל, ותפקידי היה, קודם כל, לאמת את קיום החדירה, ולאחר מכן לבחון את עומקה. בדרך כלל היו אלה חדירות של מוצבים סוריים כגון תל עזזיאת, אל-דרבשיה, עורפיה ועוד.
ב. התנהל ויכוח על מיקום הגבול ביחס למעיינות תל דן (תל אל קאדי), ותפקידי היה לסמן את מיקום הגבול בהסתמך על מפת הגוש.
ג. קרן קיימת לישראל פילסה דרכים לאורך הגבול הסורי, ועלי הוטל למדוד את המיקום המדויק של כל הדרכים הללו, כדי לוודא שאכן לא הסיגו את הגבול הבין-לאומי. מדדתי וקבעתי גם את מיקום קווי הנטיעה של שורות עצי האקליפטוס שניטעו לאורך כביש מע"צ מקיבוץ גדות צפונה, כדי להסתיר את תנועת כלי הרכב מעיני הסורים.

 
תמונה 936:
גבעת האם, צפונית לכפר סאלד, שנות ה-60'. אברהם אביבי מודד כיוונים
לסימון קו תיחום השטח המפורז מנבי הודה צפונה לכיוון הבניאס. המדידה
נעשית בתיאודוליט 2-.T

אחת הסוגיות שעסקתי בהן הייתה החדירה של המוצב הסורי בדרבשיה לשטחנו, בנקודת הגבול B.P.48 ממזרח לעמק החולה, צפונית-מזרחית לוואדי עין א-תינה. מייג'ור מוריסון הקנדי מהאו"ם ואני עלינו למוצב הסורי. תכננו למדוד את עומק חדירת המוצב לשטח ישראל. החיילים הסוריים לא הרגישו בנו עד שהגענו לגדר התיל שבקצה המערבי של המוצב, ואז קמה בין חיילי העמדה בהלה ומהומה, והם ברחו מהמקום למרות הדגל הלבן שבידי איש האו"ם. הקצין הסורי האחראי על המוצב הגיע אלינו באקדח שלוף, וצרח על חייליו שיחזרו לעמדותיהם. מייג'ור מוריסון הסביר לקצין הסורי את הסיבה להופעתנו. הקצין הסורי ביקש שלא נבצע שום פעולה עד לקבלת הוראות מדמשק. השעה הייתה 10:00 בבוקר. ישבנו על סלע והמתנו לתשובה. בינתיים תקעתי את מוט הטריאנגולציה שהיה בידי צמוד לגדר התיל החיצונית של המוצב, וחיזקתי אותו בגל אבנים. בשעה 16:00 הגיע הקצין והודיע כי אכן יודעים בדמשק על הופעתנו, אך ביקש שייקבע תאריך חדש. ירדנו חזרה למטה. למחרת ביצעתי תצפיות מנקודות ביסוס שהיו ידועות לי, לעבר מוט הטריאנגולציה שהשארתי למעלה, וזאת כדי לחשב את הקואורדינטה שלו. כך מצאתי שמיקומו של המוט היה כ-60 מטר מערבית לנקודת הגבול B.P.48. רק אז דיווחתי שהמוצב חדר 60 מטר לתוך שטח ישראל.

הסורים ירו עלינו כמה פעמים במהלך העבודה לאורך הגבול. פעם אחת, באמצע עבודת המדידות בשטח המישורי שלרגלי המוצב הסורי בתל עזזיאת, החלו לפתע החיילים הסורים לירות עלינו. קיפלנו את הציוד, רצנו אל הקומנדקר ויצאנו מהשטח הפתוח. היינו צוות של שלושה אנשים, אני ושני עוזריי האמיצים, אליהו בנימין ושמו מואיד, ועמנו היו אנשי הצבא שאבטחו אותנו.

 
תמונה 232:
אברהם אביבי ועוזריו מקפלים את הציוד ועוזבים את השטח תחת אש סורית (תמונה מעיתון "במחנה").

עבדנו גם בשטחים מפורזים שלחיילי צה"ל אסור היה להיכנס אליהם. במקומם אבטחו אותנו שוטרי משמר הגבול. אנשי עיתון "במחנה" הצטרפו אלינו, בתקופה מסוימת, לכל עבודות המדידה לאורך הגבול הסורי - בדרדרה, בדרבשיה, בח'רבת עורפיה, בנבי הודה צפונית לגבעת האם, בתל עזזיאת וכו'.

 
תמונה 233:
תמונות מעיתון "במחנה": תקרית אש עם הסורים, שפתחו באש על צוות המודדים. באחת התמונות נראה המודד אברהם אביבי רץ תחת אש סורית.
 
התנהלות עבודות המדידה
בדרך כלל, קצין הממונה על צוות האבטחה היה מעביר לי ידיעה על כך שהפרות בצד הסורי רועות במרעה ואפשר לבצע מדידות. ברגע שהפלחים הסורים כינסו את הפרות, נתבקשתי לעזוב את השטח, כי נוצר סיכוי לירי מהמוצב הקרוב. הפלחים הסורים היו באים בטענות לאנשי המוצב אם אחת הפרות שלהם הייתה נהרגת בתקרית. פעם, באזור ח'רבת עורפיה שמצפון לדרבשיה, הכנתי נקודת מדידה להמשך התצפיות. השהייה בנקודה הפחידה אותי כי הייתי חשוף לגמרי, וכל חייל סורי יכול היה לירות ולפגוע בי. משום מה קיבלתי הודעה ממחלקת המדידות בתל אביב להפסיק את עבודתי בגבול, ולבצע זיהוי פוטוגרמטרי דחוף באזור צפת. היות שגם פיקוד הצפון ביקש לסיים מהר את הטיפול בח'רבת עורפיה, ביקשתי מראש קבוצת המודדים בצפת, ביג'ו סיאהו, להמשיך את התצפיות בעורפיה. למחרת הוא הגיע לנקודה יחד עם עוזר בשם גרינשטיין. בדיוק ליד הנקודה עלה גרינשטיין על מוקש נעל ונפגע. כתוצאה מהפציעה נאלצו הרופאים לכרות את רגלו.

ביצענו מדידות גם לדרכים שהקרן הקיימת לישראל פילסה מגונן צפונה. מטרת המדידה הייתה לוודא שהדרכים לא עברו את הגבול הבין-לאומי. במקרה אחר נתבקשתי לסמן קווי נטיעה של עצי אקליפטוס לאורך כביש מע"צ, שעתיד היה להיסלל מקיבוץ גדות צפונה. מטרת הנטיעה הייתה למנוע תצפיות של הסורים על תנועת כלי הרכב בכביש החדש. את המדידות ביצענו בלילה בחשיכה מוחלטת, בעזרת חבל שהיה מסומן בקשר כל שני מטרים, ובשלושה קשרים כל עשרה מטרים. הכיוונים נלקחו בעזרת מצפן עם זרחן, וכל המדידות התחילו מנקודות שהכנתי מראש, ושחושבו בעזרת ספרי הלוגריתמים. את רוב העבודות שביצענו באזור המזרחי של החולה עשינו בלילה, לאחר שהקצין האחראי על האבטחה היה מבקש להפעיל את המשאבות בסביבה, כדי שהחיילים הסורים לא ישמעו את רשרוש סבך העִשְבִּיָה בזמן הליכתנו.

באחד המפגשים באזור המפורז הצפוני, הגענו לשטח סא"ל שמואל גת שהיה הנציג הישראלי בועש"ן, שני קצינים סורים, איש או"ם ואנוכי. המפגש התקיים בגלל תלונת ישראל כי שדה של פלח סורי חדר לתוך שטח ישראל. המדידות שלי אימתו את התלונה, והקצין הסורי שאל אותי, בין היתר, אם אני יודע מה סוג הגידול בשדה. קבעתי ללא כל היסוס: " מולוח'יה". הסורי פנה לאיש האו"ם ואמר לו: "אתה רואה? המודד יודע שזו מולוח'יה, ואת זה לא זורעים בישראל. זה נשמע כאילו הקצין הסורי מצא הוכחה לכך שזו חלקה סורית. התערבתי ושאלתי: "אם זרעו מולוח'יה בקיבוץ דן, האם גם קיבוץ דן הוא אדמה סורית?"

היו חילוקי דעות בין ישראל לסוריה באשר למיקום הגבול למרגלות תל דן. חילוקי הדעות התגלעו בשל חמשת מעיינות הדן, שנבעו לרגלי הצד הצפוני-מערבי של התל. על-פי הסכם בריטי-צרפתי הוגדר קו הגבול באזור זה כקו מקביל ובמרחק 100 מטר מצד דרום לדרך שעוברת מצפון לתל דן, עד החצבאני. על פי הפירוש הסורי, המעיינות נמצאים בשטח סוריה, ועל פי הפירוש הבריטי המעיינות נמצאים בשטח פלסטין (היום ישראל). נתון זה מדוד ומופיע על גבי מפת הגוש מס' 13250 של הכפר SHAUQA ET TAHTA, שנחתמה בשנת 1941 על-ידי מנהל המדידות הבריטי MITCHELL.

בפיקוד צפון הוחלט לאתר את מיקום המעיינות בשטח, והמשימה הוטלה, כמובן, על "אברמינו" (זה אני). לפני התחלת העבודה באזור המעיינות, הוחלט לבצע סיור מוקדם, והשתתפו בו יחד איתי גם סא"ל צבי רסקי מפקד גוש תל-חי שהיה אחראי על הגזרה וסא"ל אשר סולל. קבענו תדריך לאופן ביצוע תוואי דרך למעיינות. עלי הוטל לכוון דחפור, קרוב מאוד ומקביל לקו הגבול, כפי שהופיע במפת הגוש, ולהתקרב בזהירות עד למעיינות. האזור מסביב למעיינות היה סבוך, עם עשבייה סבוכה וגבוהה, כולל צמחיית יער, בגלל המים הרבים שזרמו מהמעיינות במפוזר ונשפכו על פני השטח ולא באפיק. התקדמות העבודה הייתה אטית ביותר. לפתע הורה לי סא"ל צבי רסקי להפסיק את התקדמות הדחפור. הוא חשב שעברנו את הגבול, ולא רצה שנגרום לתקרית גבול מקומית. פתאום הופיע אלוף הפיקוד מאיר זורע וביקש ממני הסבר על מהלך המדידה. בגלל הסבך הנורא ורשרוש המים החזק של חמשת המעיינות היה קשה לדעת את מקומם המדויק של המעיינות ואת כיוון זרימתם. האלוף שאל אותי אם אני בטוח במדידותיי ותשובתי הייתה: "אני בטוח בהחלט". קיבלתי הוראה להמשיך. המשכתי את העבודה בביטחון מלא, ושמחתי וצהלתי כשמצאתי בשטח את נקודת המצולע ST/53, שהוקמה במקום בזמן המנדט. זו הייתה בקרה טובה על עבודתי. סא"ל צבי רסקי שמח מאוד וחיבק אותי חיבוק של הערצה.

לאחר זמן מה, האלוף אברהם יופה, שהחליף את מאיר זורע, סידר לעצמו מעין גומחה במימדים גדולים בתוך הסבך הרציני שליד המעיינות, והניח בה ספסלים ושולחנות. התקיימו שם מפגשים של מפקדים שטיפלו והכריעו בפתרון הבעיות של הגבול הסורי. שם גם הוטלו עלי עבודות המדידה, מאחר שהופעתי כל הזמן כעד מדינה בחקירות של אנשי האו"ם. מפקדים מאותה תקופה שביקרו בגומחה היו סא"ל אריק שרון, סא"ל רפאל איתן, קמב"צים וקמ"נים של פיקוד צפון, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד. למקום הזה קראו בזמנו "גן העדן של יופה".

צמוד לגומחה, מצד מזרח, גליתי את הטחונה (טחנת קמח מתקופת העות'מאנים), ומעט למעלה יותר את נקודת הטריאנגולציה מדרגה ראשית M/99. הנקודה עזרה לי מאוד בהמשך עבודתי לאורך הגבול הסורי מקיבוץ דן דרומה, אך לא מערבה בגלל הסבך הנוראי. לכן קבעתי נקודת טריאנגולציה נוספת, מס' 1083 B/ על התל. הנקודה שלטה על המרחב המערבי עד קיבוץ מעיין ברוך.

באחד המקרים התלוננו הסורים כי בולדוזר של הקרן הקיימת חצה את הגבול. בדקתי וקבעתי שזה לא נכון, וסיפקתי קואורדינטה של המקום לנציג הישראלי בועש"ן, שמואל גת, בצירוף מפה וציון מקום הנקודה ביחס לגבול הבין-לאומי. מטה האו"ם שישב בטבריה, הזמין את קפטן BRIZZI, גיאודט איטלקי מצוות האו"ם, לבדוק את הקואורדינטה שסיפקתי לועש"ן, והוא מדד ואימת אותה. האמת היא שהיה לי מאוד קשה לישון באותו לילה, כי חששתי שהבודק האיטלקי יטעה, וזה יתפרש כאילו אני טעיתי. זו הייתה תקופה שעדיין לא היו בה טלפונים בבתים. בקושי היה טלפון במשרד, ומספרו היה בן שלוש ספרות בלבד. כשרציתי לשוחח עם המשרד הראשי בתל אביב, היה עלי לבקש מהמרכזייה העירונית את המספר הדרוש, ולהיות מרותק שעתיים ואפילו שלוש שעות, עד לקבלת השיחה הדרושה. בחצות דפקו בדלת, אשתי קמה בבהלה. שוטר שעמד בפתח בישר כי מפקד ועש"ן ביקש ממשטרת טבריה להודיע ל"אברמינו" לישון בשקט ולא לדאוג . למחרת נודע לי כי ההפרש בין המדידות שלנו היה FOOT ONE (30 ס"מ). בידי מצוי מכתב מקפטן BRIZZI, ובו הוא מודה לי על העזרה שנתתי לו כדי להגיע לתוצאות נכונות.

אלסטר ידע היטב כי הוא מעביר לידי תפקיד קשה, אך לא ידע כי הסובלת האמיתית מהתפקיד הזה הייתה אשתי, שידעה שאני מסכן את עצמי בעבודות לאורך גבול מסוכן כמו הגבול הסורי. ימים ולילות סבלה, אבל שתקה, כי ידעה שאני עושה את זה מרצוני הטוב. בכל פעם שעבדתי שם בלילה, דאגתי שעם סיום העבודה הקמב"צ או הקמ"ן הפיקודי יבקשו משוטר במשטרת טבריה להגיע לביתי כדי להודיע לאשתי שסיימתי ועזבתי את השטח.

המדידות בגבול לבנון
הגבול הבין-לאומי בין ישראל ללבנון שונה מזה שבין ישראל לסוריה באופי הקרקע והתכסית. יש בו צמחיה עבותה שמפריעה למצוא את המקום המדויק שבו עובר תוואי הגבול, כי אין אפשרות לראות את השטח בין כל שתי נקודות גבול רצופות. לכן נתבקשתי לסמן נקודות נוספות, נקודות ביניים, בין הנקודות המקוריות מתקופת המנדט. אני סימנתי את מיקום נקודות הביניים בין דוב"ב למלכיה. לא עבדתי ממערב לדוב"ב. אנשי משמר הגבול ממשטרת סאסא עשו את היציקות כדי לחזק את האבנים. העבודה הזאת נעשתה בשנות ה-60'. מפקד אנשי מג"ב היה דרוזי בשם סלמאן חמד. סגנו היה פרחאן רוזה.

הפלחים הלבנוניים שעיבדו את חלקותיהם בקרבת קיבוץ מלכיה, טענו כי גדר מטעי הקיבוץ חודרת לשטח חלקותיהם. בדקתי ודיווחתי כי הגדר אכן חודרת לשטחם. סא"ל שמואל גת קבע מפגש עם נציג צבא לבנון, וזאת כדי לחדש את מיקום עמוד גבול 24, הסמוך למלכיה, שממנו יצא תוואי הגבול לעמוד הבא. העמוד הישן לא נמצא בשטח.

למפגש המתוכנן הגיע קומנדן ג'ורג' נאסיף, סגן מפקד יחידת המיפוי של צבא לבנון. שמואל גת וג'ורג' נאסיף דיברו ביניהם על כל מיני בעיות לאורך הגבול, וביניהן חדירת רועים לבנונים לתוך שטח ישראל באזור הכפר בלידה, צפונית-מערבית לקיבוץ יפתח, כדי להשקות את צאנם. לבסוף הגענו לנושא חידוש ע.ג.24 , ודובר על שיטת העבודה. שמואל גת הציע שאני אחדש את המיקום והלבנונים יבדקו את התוצאות. מדדתי את המיקום של העמוד, ולאחר מכן הוקמה הנקודה מחדש.

שוחחתי עם ג'ורג' נאסיף בצרפתית, שפה שהייתה שגורה בפיו יותר מאנגלית, והוספתי כמה ביטויים בערבית. בתום השיחה בינינו פנה אלי ג'ורג' ואמר לי כי הערבית שלי נשמעת לו כניב מצרי. אישרתי לו כי נכון הדבר וכי אני יליד אלכסנדריה. נאסיף הסביר לי כי הוא מרוני, יליד אלכסנדריה גם הוא, ומשפחתו עזבה את מצרים בשנת 1936 בתקופת המהומות נגד המרונים. אמרתי: "נולדתי באלכסנדריה, ברחוב פומרולי מס' 17 באיברהמיה, רמלה". ענה לי ג'ורג': "גם אני נולדתי בכתובת הזאת. אל תגיד לי שאתם הייתם המשפחה היהודית שגרה מתחתינו!!" אמרתי שבאותה תקופה הייתי מאוד קטן, ואיני זוכר מאומה. קבענו מפגש המשך ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן.

בשבת הופעתי כהרגלי בבית אמי, ובין היתר סיפרתי לה על המפגש עם ג'ורג' נאסיף. בשומעה את השם ג'ורג' נאסיף, הרימה אמי גבה ואמרה: "אדם זה הוא אחיך לחלב". היא סיפרה לי כי באותה תקופה הניקה אותי וגם אותו, לבקשת אמו. חשתי שזה לא ייתכן , כי הגבר הזה נראה לי מבוגר ממני בעשר שנים לפחות. במפגש ביום ראשון סיפרתי לו את דברי אמי, והוא הסכים לדבריה, אבל בשינוי קל. הוא סיפר לי, כי בקומה שמעל משפחתו גר בן דודו, גם הוא ג'ורג' נאסיף הוא בגילי והוא אכן "אחי לחלב". היום הוא גר, כך סיפר לי, בשכונת בעבדה שבביירות. סיימנו את המפגש ונפרדנו לשלום.

ביוני 1982 במלחמת שלום הגליל, חצה צה"ל את גבול לבנון ונכנס לשטחה. כחודש לאחר מכן הצטרפתי לחבריי ביחידת המיפוי הצבאית כדי לבצע עבודות מיפוי בלבנון. מרכז הפעילות של יחידתנו היה בווילה מפוארת בכפר לבנוני יפהפה ועשיר, בשם דיר אל קמר, שישה ק"מ דרומית לביירות. לידו נמצא הכפר בית אל-דין, שבו נמצא ארמון ששימש בעבר את מנהיגי ארץ הלבנון. הם נפגשו בו בימות הקיץ לישיבות חשובות. ביקרנו בארמון והתפעלנו ממנו.

בעבודה זו נסענו פעמים רבות מדיר אל קמר צפונה, והגענו עד כ-20 ואפילו 30 ק"מ מהקו שהגיעו אליו כוחות צה"ל. בכל יום שבו עברנו בבוקר דרך ביירות בדרכנו צפונה, ביקשתי כי בדרך חזרה נעבור דרך שכונת בעבדה כדי לבקר את ג'ורג' נאסיף. דבר זה לא יצא לפועל, כי תמיד חזרנו בחושך ודחינו את הביקור ליום המחרת. ביום רציחת בשיר ג'ומייל, שהיה המפקד העליון של יחידות הפלנגות הנוצריות בלבנון, נסגר הגולל על הביקור הנכסף.

 
תמונה 941:
אברהם אביבי מעל העיר ג'וניה בלבנון, ספטמבר 1982

מדידות ב"קו הירוק" בצפון השומרון
בתפקידי כמנהל סניף טבריה עסקתי גם במדידות וסימון לאורך "הקו הירוק" מאזור ג'ת-בקה אל ע'רביה עד שפך ואדי בזק לירדן. סימנתי את הקו בליווי אנשי משמר הגבול, שבסיסם היה בברקאי. למפקד שלהם קראו חמאמי.

הכפר ברטעה נחצה על-ידי "הקו הירוק", ואנשי משמר הגבול רצו לדעת אם בסיורים שלהם בתוך הכפר הם חודרים לשטח הירדני. יצאתי לכפר וסימנתי את הקו בתוך הכפר. קבוצת חיילים שסופחה למשמר הגבול מילאה חביות באבנים במקומות שסימנתי, ויצקה מעליהם שכבת בטון שמתוכה בלט ברזל זווית. עבודת המדידות נעשתה בשיטת השולחנית, על גבי מפה בקנ"מ 1:10,000.

כשמדדתי בגלבוע, באזור פקועה, הופיעו פתאום חיילים ירדנים ודרשו ממני להפסיק לעבוד. הם רצו שיהיה גם נציג שלהם שיראה מה אני עושה. הפניתי את הדרישה לחמאמי. חמאמי ישב בזחל"מ עם מקלע 0.5 ואמר לי: "אני רוצה שתמשיך לעבוד". אמרתי להם בערבית שהוא רוצה להמשיך לעבוד. הם איימו שיירו בי ותפסו עמדות מאחורי בולדרים. באותו הרגע נבהלתי. אמרתי לחמאמי: "הם מאחורי הבולדרים והולכים לירות בי". אני זוכר שהוא התרומם מעל הזחל"מ ואמר לי להמשיך, הוא רוצה לראות מי יירה עלי. ההרגשה שלי הייתה נוראה. אלה אומרים לי להפסיק למדוד וזה אומר לי להמשיך. ואז הציעו הירדנים שנחכה לנציג שלהם מהמדידות וחמאמי הסכים. הופיע מישהו מהמדידות ושאל אותי למעשיי. הראיתי לו את המפה. הוא התלהב לראות מפה טופוקדסטרית בקנ"מ 1:10,000 ואמר לי שהלוואי שהיו להם כאלה מפות. הוא הוסיף: "אני מאמין שאתה עושה עבודה נאמנה, אבל אתה מתייחס למפה עם "הקו הירוק" שלכם. השאלה היא אם הוא תואם את "הקו הירוק" המוסכם. אמרתי לו שאני מוכן לבקש מהמוסדות שלנו שיעבירו אליהם מפה שלנו לבדיקה. באותו יום הפסקנו את העבודה, וכך זה נגמר. למחרת המשכנו מאותו המקום, ירדנו מהגלבוע לכיוון נחל בזק והמשכנו את המדידות.

באזור סנדלה, כשעברתי מתחנת מדידה אחת לשנייה, העברתי את השולחנית לתחנה החדשה. בעת העמדת השולחנית על הקרקע באזור שכולו היה צמחייה צפופה, נגעתי בנחיל דַבּוּרִים שהתרומם וכיסה אותי. נעקצתי בכל האזורים בגוף, כולל בלשון. הקמתי צעקה וזרקתי אדמה מעלי כדי שיתרחקו ממני. חמאמי נבהל. הוא לא הבין בהתחלה במה מדובר. הוא ראה את הענן השחור של הדַבּוּרִים העוקצניים ומיד ביקש מנהג הג'יפ שליווה אותנו, שייקח אותי לבית-החולים בעפולה. שם טיפלו בי במי בור ויוד, והרופא אמר לי ללכת לנוח בבית. הוא התפלא איך יצאתי בנס מהדבר הזה בלי התנפחויות. החשש שלו היה שהלשון שלי תתנפח. נחתי בבית יומיים-שלושה ואחר-כך חזרתי לעבודה.

מלחמת ששת הימים
במבצע קדש, בשנת 1956, השתתפתי במאמץ המלחמתי בתור צנזור בצנזורה הצבאית לעיתונות, רדיו ודואר חיילים. הצנזורה שכנה ב"בית הירוק" ביפו. במלחמת ששת הימים השתתפתי כמודד, המקצוע האהוב עלי. כשמלחמת ששת הימים התחילה, המתנתי בביתי מדוכא. שאלתי כמה פעמים מתי יגייסו אותי. התשובה הייתה בכל פעם: "שב בשקט עד שנקרא לך". ב-9.6.67 בערב ישבתי עם אשתי במרפסת הבית. המרפסת פנתה מזרחה לעבר הכנרת ורמת הגולן. הבטתי וראיתי את ההפצצות האחרונות על העיירה קוניטרה. מאוחר יותר שמעתי ברדיו על הכרזת הפסקת האש בין ישראל לסוריה. חברי הקיבוצים תל-קציר, האון, הדגניות, שער הגולן, וכמובן עין-גב, החליטו לעלות בטורים רגליים, נושאי לפידים בוערים, מרגלי הרמה לעבר המוצבים הסוריים שהפגיזו אותם יומם וליל: קלעת אל חצן, מוצב ליד סוסיתא, והמוצבים הסוריים שהתמקמו על אדמה ישראלית ריבונית בח'רבת תאופיק אלתחתא. המחזה שהתגלה לעיניי היה מרהיב, אך עיניי דמעו והייתי מדוכא: המלחמה הסתיימה ואותי הזניחו כאילו הייתי חסר ערך, שלא תרם מאומה למאמץ המלחמתי.

לפתע קיבלתי הביתה צלצול טלפון. זה היה בשעה שאחרי חצות הלילה. סא"ל שמואל גת הודיע לי להיות מוכן ליציאה בכל רגע לרמת הגולן, לקביעת הקואורדינטות של קו הפסקת האש. ב-11 ביוני 1967 יצאתי, וקבעתי יחד עם משקיפי האו"ם את הקואורדינטות של העמדות הקדמיות ביותר שאליהן הגיעו כוחות צה"ל ברמת הגולן. נקבעו 22 נקודות מפסגת החרמון בצפון ועד אלחמה בדרום רמת הגולן, ליד מפגש הגבולות של ישראל, ירדן וסוריה. את 22 הנקודות האלו סימנתי בעצמי על-גבי מפה בקנ"מ 1:50,000, שעליה חתמו ביום 15.6.67 סא"ל שמואל גת בתור נציג צה"ל, ו-MAJOR ARTHUR GREEN, נציג משקיפי האו"ם. נקודה מספר 1 נמצאה במקום שבו הייתה העמדה הצפונית-מזרחית בחרמון (ג'בל אלשייח') שאליה הגיעו כוחות צה"ל. הייתי אמור להגיע אליה יחד עם משקיפי האו"ם. לתומי, חשבתי שנעלה אליה בכלי רכב. שמואל גת רמז לי לעלות, והצביע לעבר הליקופטר סופר-פרלון שעמד לידנו והמתין כדי לקחת אותנו לפסגת החרמון. שמואל לא ידע כי אני סובל מפחד גבהים. לא רציתי שישים לב לבעייתי זו, הצטרפתי לקציני ועש"ן ומשקיפי האו"ם ועליתי למסוק שהתחיל להתרומם בעוד הדלת מולי פתוחה לרווחה לכל רוחבה. הגעתי למסקנה כי לא ינעלו אותה, וכי ככה נגיע למעלה. לידי הייתה ידית. תפסתי אותה בחוזקה ולא הרפיתי ממנה לרגע במהלך הטיסה. הגענו סוף-סוף למעלה והמסוק נחת בבטחה. ואז, רק אז, נשמתי לרווחה, אך ידעתי כי ממתינה לי עדיין החזרה מטה. שם, למעלה, היה קר מאוד, אף על פי שזה היה אמצע הקיץ. הקור העז הפריע לי לחשוב איך לבצע את המדידות. ביצעתי חיתוך עורפי מנקודות ביסוס שהיו ידועות לי, והיו במרחקים של 10 ו-20 קילומטרים מהפסגה. בחזרה למטה, קיבלתי אומץ וצילמתי מלמעלה את ברכת רם וסביבתה, ועד היום אני נהנה מאוד להקרין את השקופית על קיר הסלון.

לאחר הירידה מהחרמון קבעתי את שאר הנקודות ביחד עם משקיפי האו"ם. הם הכינו רשימה של 22 הנקודות על גבי נייר עם כותרת של האומות המאוחדות. על הנייר חתמו שוב נציגי צה"ל ומשקיפי או"ם. הרשימה צורפה למפה בקנ"מ 1:50,000 שהכנתי.

 
תמונה 988:
מכתבו של המודד המחוזי בטבריה אברהם אביבי, אל מנהל מחלקת המדידות יוסף אלסטר, על מדידת וסימון קו המוצבים הקדמי של כוחות צה"ל לצורך קביעת
קו הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים. נכתב ב-17 ביוני 1967.

כחודש לאחר סיום המבצע הזה פנה אלי יוסף אלסטר וביקש שאקבל על עצמי גם את מחוז חיפה. הוא ביקש ממני שאמשיך לבצע מדידות לפי הדרישות של פיקוד צפון, ועשיתי כן. כל מה שנכתב וייכתב להלן, מצוטט מדיווחים ששלחתי לאלסטר, למפקד יחידת המיפוי הצבאי סא"ל אשר סולל, לקמב"צ פיקוד צפון, וכמובן ליו"ר ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה ולבנון סא"ל שמואל גת וסא"ל צבי שפן שבא אחריו.

התחלתי לדהור לאורך קו הפסקת האש, באיזורי אל-מא, רפיד, צומת עין זיוון , ג'בתא אל ח'שב ועוד, על-פי דרישות פיקוד הצפון, כדי לבדוק שדרכי העפר שצה"ל פילס לא יעברו מזרחה לקו הפסקת האש. ב-29 באוגוסט 1967 ביקש ממני רס"ן אלעמי ממבצעים פיקוד צפון (בנו של עמיאל אלעמי, מנהל מחלקות השדה וב"ת במחלקת המדידות) לאתר את מיקום הכפר אל-מא ביחס לגבול הפסקת האש. ב-7 בנובמבר 1967 מדדתי חדירה סורית בשטח ההפקר ליד הכפר הסורי מעלקה. כשאגף המדידות התחיל בהסדרת השטחים ברמת הגולן, הופעתי לבקשת הפרקליטות בבית המשפט בכפר מסעדה, והעדתי בכל תיקי הסדר הקרקעות כעד מדינה וכמפענח תצלומי אוויר.

 
תמונה 990:
מכתב מסא"ל צבי שפן, קצין קישור לאו"ם, לאברהם אביבי. במכתב הוא מודה לו על מדידותיו לאורך הגבול עם סוריה. המכתב נכתב באוגוסט 1967, עם סיום תפקידו של אביבי כמנהל המשרד בטבריה.

מנהל מחוז חיפה
בסוף יוני 1967 באו אלי אלסטר ואלעמי, והודיעו לי שהוחלט שאני אהיה מודד מחוזי של חיפה. הייתי צריך לעבור לחיפה. אשתי לא רצתה לעבור כי הייתה לה עבודה והיו לה חברים בטבריה, אבל אמרה לי שלא תפריע לי להתקדם. גם אני אהבתי את טבריה. הייתי מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי טבריה ומזכיר אגודת הטניס בסניף של טבריה, ובמסגרת הליגה למקומות עבודה הייתי שחקן בקבוצת הכדורגל של אגד טבריה, ואחר-כך עברתי לקבוצת הכדורגל של סניף מס ההכנסה בטבריה.

עברתי לחיפה. כמודד מחוזי של חיפה והצפון היו תחתיי ארבעה משרדים. בחיפה נמצא המשרד המרכזי, ברחוב יפו 28. שלושת המשרדים האחרים היו בעכו, בנצרת ובטבריה. עיקר העיסוק שלי כמודד מחוזי היה רישום תכניות לצורכי רישום בטאבו. זה היה תפקיד המשרד המחוזי עוד בתקופת המנדט.

המשרד בעכו נפתח בראשית בשנות ה-50'. הייעוד העיקרי שלו היה הסדר קרקעות בגליל המערבי ומיפוי לפיתוח. עבדו שם למעלה מ-6 קבוצות בפיקוחו של צבי שפירא, ואחריו צבי פדבה. בהתחלה חלק מהמודדים היו מהמרכז וחלק היו מקומיים, מכפר יסיף, אבו-סנאן, אלמכר, תרשיחא ומעיליא. כשהגעתי לחיפה ב-1967 כבר לא היו מודדים מהמרכז בעכו, אלא רק מחיפה ומכפרי הסביבה. הסניף בעכו עסק בתקופתי בפיתוח, על פי דרישות משרד השיכון, במעלות, בנהריה, בתרשיחא ובמושבים באזור נהריה כמו עברון, בוסתן הגליל ועוד. את המשרד בעכו סגרתי בשנות ה-70 המאוחרות. צמצמתי את מספר קבוצות המודדים כי היה לי קשה. במרכז בתל-אביב היו 16 קבוצות מדידה ופיקחו עליהן שלושה מנהלים: יוסי משולם, גרשון שטינברג ושמעון נסטור. לי לא הייתה כל עזרה. כשעזבתי את המחוז בפעם הראשונה ב-1978 ניהלתי כ-14 קבוצות שמדדו ברחבי השטח מחדרה עד גבול לבנון. רק אחרי שעזבתי הביאו לנצרת את משה קפלן ב-11 באוקטובר 1979. אשר סולל, שהיה סמנכ"ל, ביקש שאחזור לאגף המדידות. אמרתי לו שאחזור רק אם תהיה לי עזרה. חזרתי בסוף שנת 1980 והייתי שוב מודד מחוזי של חיפה והצפון. מחוז חיפה והצפון עסק ברישום תכניות בטאבו, מה שלא נעשה בנצרת. המודד המחוזי בנצרת אינו מטפל בנושא הזה.

הסניף בנצרת הוקם באותה שנה שבה הוקם הסניף בעכו, אבל שמעתי שבנצרת עבדו עוד בתקופת המנדט. בתקופתי היו שם שש קבוצות מודדים, כולן מקומיות, בעיקר מנצרת ומהכפרים בסביבתה. מהכפר א-ריינה הגיעו הרבה מודדים ועוזרי מודדים. המשרד עבד בעיקר על קדסטר ופיתוח, ומדד בנצרת והסביבה. את נצרת עלית בנו לפי המדידות שלהם. כשהגעתי למחוז הצפון ב-1967 היו בנצרת עלית רק שני בתים. התנופה הגדולה של בניית נצרת עלית התרחשה בשנות ה-70'.

בתקופה שניהלתי את מחוז חיפה והצפון, סניף טבריה פעל זמן קצר. בראשית שנות ה-70' צירפתי אותו לנצרת כי לא היה כדאי להחזיק אותו בנפרד. לא היה לי כדאי לנסוע עד טבריה, אז אמרתי לחבר'ה שהיו שם: "בואו לנצרת". עד שסגרתי את הסניף בטבריה עבדו בו משה סטרולביץ' ואלי שלומי (שנקרא אז פרידמן אליאס). הם היו שני ראשי קבוצות. כשהייתי צריך קבוצת מדידה שלישית קיבלתי את הקבוצה של ביז'ו סיהאו, שהגיע מהמרכז ועבד באזור צפת. עד שנסגר הסניף הוא עסק בקדסטר בעיקר בעיר טבריה ובעבודות פיתוח מקריית-שמונה בצפון עד בית-שאן בדרום, ועד נצרת עלית במערב.

העבודה בחיפה הייתה קשה. 14 הצוותים שלי מדדו להסדר קרקעות ולפיתוח, והייתי צריך לפקח על כולם. בחיפה המשיכו להגיע מהצבא הזמנות למדידה. נוסף לכך הופעתי לעתים בבית משפט כעד מומחה במשפטי קרקעות, במיוחד של הגליל המערבי. היו ימים שבהם הופעתי בבית-משפט שהיו בו ארבעה חדרי שיפוט. הייתי גומר משפט אצל שופט אחד ועובר לשופט השני. הגעתי לשישה משפטים ביום. לפעמים היו לי חמישה ימים כאלה בשבוע. הופעתי בבתי המשפט המחוזיים בחיפה ובנצרת בעיקר במשפטים שעסקו בהסדר קרקעות, ובבתי משפט השלום בחדרה, בבית-שאן, במַסְעָדֵה ובטבריה, שבהם דנו בעיקר בבעיות מדידה ובגבולות בין שכנים. רציתי לעזוב כבר בתחילת שנת 1970, אבל עזבתי בשנת 1978. התפטרתי, אך חזרתי בתחילת שנת 1980 לאותו תפקיד בחיפה. עבדתי כך עד מועד פרישתי באוקטובר 1994. באותו זמן התבקשתי להישאר בתפקיד לעוד חצי שנה, וגם מנהל מקרקעי ישראל רצה אותי, אז עבדתי גם בניהול המחוז מטעם מפ"י וגם במנהל, כאחראי מחוזי על המיפוי של מחוז חיפה. במאי 1995 פרשתי לגמלאות ממפ"י והמשכתי לעבוד במנהל, בחוזה של שלוש שנים.

כמה סיפורים משעשעים - שר העבודה יגאל אלון והמחמאה ליוסף אלסטר ולמחלקת המדידות
בשנת 1961 מונה האלוף יגאל אלון לשר במשרד העבודה, שאליו היינו שייכים. באותה שנה החליט השר אלון לכנס את כל ראשי האגפים והמחלקות של משרדו, כולל מחלקת המדידות הממשלתית דאז (מפ"י היום) ואגף השיכון דאז (משרד השיכון היום). מר יוסף אלסטר הזמין לאותו כנס בירושלים את מנהלי המדורים גוסינסקי, אלעמי, ארנשטיין, שישא, משה ארז, עיני ועוד. הוזמנו גם המודדים המחוזיים ריבק, גולדשטיין, לבני, סגל ואנוכי. יגאל אלון הסביר את מטרת הכנס ולאחר מכן התחיל להציג כל מנהל אגף ומחלקה, וביקש שיפרטו ויסבירו לו את תפקידו ופועלו של כל משרד. כשהגיע התור של מנהל המחלקה יוסף אלסטר, פתח השר במלים אלו: " ועכשיו אני מציג את מר יוסף אלסטר, מנהל מחלקת המדידות, שהיא היהלום שבכתר". קשה לי לתאר את הרגשתי כששמעתי מלים אלו מפי שר העבודה, יגאל אלון, שהערכתי אותו לפני כן כאחד האלופים החשובים בצה"ל.

מפקד חיל הים – טעות בזיהוי
במאי 1981 קיבלתי הודעה ממנהל אגף המדידות להתלוות לאנשי המחקר של המכון האוקיינוגרפי של אוניברסיטת חיפה. הם חקרו את נדידת החולות התת-ימיים במפרץ חיפה, וביקשו לשתף במחקר זה את אגף המדידות.

הוסבר לי כי מאז הקמת סכר אסואן על הנילוס במצרים עלית, התמעטו כמויות החולות שהגיעו לחופי ישראל, והוחלט להכין מפות טופוגרפיות תת-ימיות לכל שטח מפרץ חיפה, מהחוף ועד כ-10 ק"מ מערבה ממנו.

לצורך כך נעזרנו באוניית מחקר בשם "שקמונה". שמו של רב החובל שלה היה שלמה, כנראה בן-נון. תפקידי במשימה היה לקבוע את המיקום המדויק (קואורדינטה) של תורן האונייה בזמן שבו הפעילו באונייה אקו-סאונדר לקביעת עומק שכבת החול עד לשכבת הסלע.

להכנת פעולה זו היה לי שבוע בלבד. יש לזכור כי באותה תקופה עוד לא עבדנו עם GPS.

החלטתי למקם שלוש תחנות תצפית עם תיאודוליטים T-2, האחת על הר הכרמל בסטלה מאריס, השנייה בחוף קריית חיים והשלישית ליד המגדלור שבעכו העתיקה, תוך פתיחת ייחוס לשלוש נקודות לכל תחנה. הסברתי לשלוש הקבוצות את דרישות המחקר ואימנתי אותן.

אני עצמי עמדתי על סיפון אוניית המחקר, וברגע שמפעיל האקו-סאונדר נתן את האות, דיווחתי בקשר לשלוש התחנות. שלוש התחנות קראו באותו זמן את הזווית ואת הכיוון לתורן.

לאחר מכן חישבו את מיקום התורן לפי מספר סידורי וזמן. כך עבדנו חמישה ימים.

יום אחד באמצע פעולת מחקר זו, שמעתי אחד המלחים קורא לרב החובל שלמה ומודיע לו כי אחיו "יוחי" מגיע לאונייה. "יוחי" הגיע ועלה בסולם שהורד לו מדופן האונייה. הוא לבש סרבל עבודה לא הכי נקי, עלה לסיפון ואמר לשלמה שכואב לו הראש. אני, יליד אלכסנדריה שהספורט האהוב עליו היה סירות שייט ומפרשים, אמרתי בדיעבד לשלמה, כי ל"יוחי" יש כאב ראש כתוצאה מטלטולי הים. שלמה הסתכל לעברי, חייך ואמר לי "מה פתאום !!! ... זה יוחי...!!!"

אחר-כך ישבנו על הסיפון לאכול ארוחת צהריים. כל החבורה ישבה מסביב לשולחן העץ. "יוחי" המשיך לשבת על כיסא נוח ולא אכל. שלמה קרא ל"יוחי": "בוא, תאכל ותשתה משהו וכאב הראש יעבור לך". אמרתי לשלמה: "אם הוא יאכל אפילו ביס אחד, הוא יקיא". שלמה ענה: "אביבי, "יוחי" זה, שאתה לא מכיר, הוא מפקד חיל הים, האלוף יוחאי בן-נון. בין היתר הוא גם אחי". כששמעתי משפט זה, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.

עז אלדין אלקסאם
בשנת 1996 עבדתי במנהל מקרקעי ישראל, במחוז חיפה, כאחראי מחוזי למיפוי ומדידות. יצחק אשכנזי, שהיה מפקח שדה שם, הסביר לי שיש לו בעיות עם שני אנשי "חמאס" בקשר למיקום גבולות של חלקת בית קברות ליד נשר, שבו קבור עז אלדין אלקסאם. אלקסאם היה אחד מראשי המורדים המוסלמים שפעלו נגד הצרפתים בסוריה בשנת 1922, ובשנת 1935 פעל נגד הבריטים בארץ. כביש חדש עוקף נשר היה אמור להיסלל באותה חלקת בית קברות. למחרת יצאתי עם המפקח אשכנזי לשטח, ואיתרתי את גבולות חלקת בית הקברות. הסתבר כי תוואי ה​כביש אכן מתוכנן לעבור בתוך החלקה. לכן החליטו הוועדה המקומית ומשרד הדתות שתוואי הכביש יוגבה מעל לשטח בית הקברות.

כשהייתי יחד עם המפקח אשכנזי בשטח, נתבקשתי על-ידו לא להסתובב לאחור, כי שני ה"חמאסניקים", מגודלי זקן, הגיעו גם הם לשטח, והם מתקרבים לעברנו. עשיתי כבקשתו. כששני מגודלי הזקן הגיעו אלינו והרגשתי בקרבתם, נאלצתי להסתובב כדי לראות עם מי יש לנו עסק. ברגע שנעמדנו פנים מול פנים, קפץ אחד מהם לעברי, חיבק אותי ואמר: "אביבי, מה שלומך"? עוד הוסיף: "היום אין מי שיעזור לי לאתר בתי-קברות מוסלמיים מתקופת המנדט". הוא היה איש הווקף המוסלמי באזור הצפון.

באותו יום התפשטה במנהל מקרקעי ישראל שמועה שאני מקורב ל"חמאס".

מנהלים ועובדים ותיקים במחוז חיפה
המודד המחוזי בתקופת המנדט בשנות ה-40' היה אטלס. ייתכן שהיה לפניו מודד בריטי. המודד המחוזי אחריו היה יהודה גולדשטיין. הוא התחיל את תפקידו בסוף תקופת המנדט, והמשיך עד אמצע שנות ה-60'. אחר-כך שמעון שמעוני היה המודד המחוזי במשך כמה חודשים, אף על פי שלא היה מודד מוסמך. הוא מונה לתפקידו על פי בקשת יגאל אלון שהיה מנהיג אחדות העבודה. אני הגעתי להיות מודד מחוזי ביולי 1967 והייתי מודד מחוזי עד מאי 1995. יואל שוורץ, המודד הנוכחי, נכנס לתפקיד ב-1995.

 
תמונה 981:
 יהודה גולדשטיין, המודד המחוזי של חיפה מסוף ימי המנדט הבריטי עד אמצע שנות ה-60'. 

חוץ מהמנהלים של מחוז חיפה, אזכיר את העובדים הוותיקים: שאול זייד (שנות ה-50' וה-60'), אבי אדלר (שנות ה-70'), פרידמן אליאס (אלי שלומי) וסטרולביץ משה (שנות ה-60'), שטיגליץ גד (שנות ה-70') ויוחנן גביש (שנות ה-90'). ישראל יזרעאלי היה הסגן שלי כל הזמן.

מעשיי כיום
בשנים האחרונות אני יועץ בשני משרדים פרטיים למדידות ונותן חוות דעת משפטיות בפענוח למנהל מקרקעי ישראל בנצרת. אני אף ממשיך להיות בוחן בגיאודזיה ולבדוק בחינות בתמ"ת (תעשייה מסחר ותעסוקה) של משרד העבודה, שנקרא בעבר מה"ט (המכון להכשרה טכנולוגית).