ראיון עם דר' אשר סולל

ריאיון עם ד"ר אשר סולל
לשעבר סגן מנהל מחלקת המדידות
ראיינו: כרמלה שנצר, 22 באוגוסט 2002
חיליק הורוביץ, 7 ביוני 2005

מבאקו באזרביג'אן לחדרה; לימודי הנדסה אזרחית בטכניון; מודד בסוריה – בכביש מקוניטרה לגשר בנות-יעקב; שירות בפלוגה הארצישראלית 524 בצבא הבריטי – אימונים במצרים, מיפוי בצפון סוריה וקשר גיאודטי בין סיציליה לקורסיקה; קצין ההנדסה של חטיבת הראל במלחמת השחרור – הצעה לתוואי "כביש הגבורה" והפציעה בקרבות רפיח; 1950 – מינוי למפקד יחידת המיפוי הצבאי וסגן מנהל מחלקת המדידות; במחלקת המדידות – הקמת מדור הפוטוגרמטריה, קידום וזירוז עבודות הקדסטר, המיפוי הטופוגרפי, ועבודת המחלקה במלחמות ישראל, סימון הגבול בערבה; דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב; פרישה ב-1985.​


תמונה 444:
אשר סולל, אוגוסט 2002 

שמי אשר סולל, לשעבר סולובֵיצ'יק. נולדתי בשנת 1920 בעיר בָּאקוּ באזרביג'אן. סבי, אליעזר ליפמן איצקוביץ', היה תעשיין נפט עשיר, ואחד מראשי ההסתדרות הציונית בקווקז. סמוך להולדתי באו הבולשביקים מהצבא האדום, עצרו את סבי ולקחו את כל רכושו. אז התחלנו את המסע לארץ ישראל. בשנים 1923-1922 התרכזו כ-70 מבני המשפחה באיסטנבול (אז קונסטנטינופול). רוב בני המשפחה הגיעו בהלך שנת 1923 לארץ ישראל, בעיקר לחיפה.
 
דודי, שמואל איצקוביץ, היה ציוני מצעירותו והיה ציר בכמה מהקונגרסים הציוניים הראשונים. הוא היה הראשון מהמשפחה שהגיע לארץ, בשנת 1906. ב-1907 הוא כתב לסבתי מכתב: "שלחי כסף כדי לקנות אחוזה", ובאותה שנה הוא קנה עבורה 300 דונם קרקע בחדרה. כאשר סבי וסבתי הגיעו לאיסטנבול ב-1922-23, הם רצו לבקר את הוריהם ברוסיה הלבנה. הם נשארו שם עד 1926, ורק אז הגיעו לארץ. אנחנו גרנו בגרודנו, עיר הולדתו של אבי, עד 1932 ורק אז הגענו לארץ. התיישבנו בחדרה, ואבי התבקש לנהל את הפרדס שניטע על חלקת הקרקע שרכשה סבתי ב-1907. אמי, שהייתה רופאה, עבדה כרופאת ילדים בחדרה, וגם כרופאה מטעם "הדסה", הממונה על יישובי התימנים בסביבת חדרה ובעמק חפר.
   
מכיוון שלא היה בחדֵרה באותה עת בי"ס תיכון, נשלחתי אחרי גמר ביה"ס היסודי לביה"ס הריאלי בחיפה. למדתי במחזור י"ט של ביה"ס הריאלי, מחזור שבו למדו גם חיים לסקוב ומרדכי מקלף, שהיו אחר-כך רמטכ"לים בצה"ל. לקראת מבחני הבגרות, מרדכי מקלף ואני החלטנו לעבור בחינות בגרות אקסטרניות ממשלתיות בירושלים, כדי לקבל תעודת בגרות ממשלתית ולהיכנס ללימודים בטכניון. קיבלנו לפני-כן התחייבות מביה"ס, שאם לא נצליח בבחינות האקסטרניות, נוכל להמשיך ללמוד לבחינות הנוספות בשמינית. התחלנו ללמוד אחרי פסח, עד הבחינות שהתקיימו ביולי. הלימודים נמשכו יום-יום מ-6 בבוקר עד 6 בערב. נסענו לירושלים כדי להיבחן. הבחינות נמשכו 10 ימים, עברנו אותן בהצלחה והתקבלנו לטכניון. בסוף שנת 37', בתקופת בחינות הגמר של הקורס הראשון, שכני לחדר, מרדכי מקלף, נעלם. מאוחר יותר התברר שהוא התגייס לפלוגות הלילה של אורד וינגייט. אני המשכתי בלימודים וסיימתי את הבחינות בכל המקצועות בטכניון.
 
למדתי הנדסה אזרחית. הבחינות לגמר בטכניון היו מורכבות מ-2 חלקים: בחינות בכל המקצועות שהתקיימו ביולי 1941, ופרויקט שהיינו אמורים להגיש לפני פסח 1942.
 
כיוון שהיה פרק זמן של חצי שנה מגמר הבחינות ועד לפרויקט, חיפשתי עבודה במקצוע, והזדמנה לי עבודה בסוריה. גרתי בקוניטרה, והייתי מודד בסלילת כביש קוניטרה-גשר בנות יעקב. הסלילה התנהלה בשותפות קבלנים יהודית-סורית, חַגַ'ר-קמינסקי. עבדתי שם מיולי 1941 עד תחילת 1942. בתחילת 1942 חזרתי לתל-אביב, ושם, עם חברים, התכוננתי לפרויקט, ולפני פסח סיימתי אותו. אחרי סדר פסח, כשנודע לי שעברתי בהצלחה גם את הבחינות וגם את הפרויקט, התגייסתי לצבא הבריטי. בכיסי הייתה תעודת הערכה על עבודתי כמודד במדידת כביש קוניטרה-גשר בנות יעקב. באותו זמן התארגנה פלוגת מודדים 524 בצבא הבריטי. היינו במחנה אימונים במצרים במועסכר, ליד איסמעיליה. רוב המתגייסים הארצישראליים שהתאימו לאחד המקצועות של פלוגת המודדים 524, הגיעו לפלוגה. וכך ביוני 1942, הגעתי לבסיס שבו התארגנה פלוגת המודדים הארצישראלית 524. הבסיס נמצא כ-20 ק"מ מדרום לקהיר על הגדה המזרחית של הנילוס, במערכת המערות העצומות של טוּרָה. לפי המסורת נוצרו המערות בעת חציבת האבנים להקמת הפירמידות. בית הדפוס של הפלוגה והרפרודוקציה מוקמו בתוך המערות, והמגורים שלנו היו בצריפים לרגלי המצוק שבו נחצבו המערות.
 
במשך חצי שנה התאמַנו במדידות לצורכי מיפוי. קיבלנו הדרכה ממפקדים בריטיים מנוסים. למדנו להשתמש בשולחנית עם אַלִידָדָה רגילה או טלסקופית ובתיאודוליטים שהיו בשימוש באותה תקופה. בסך הכול התרכזו באותו מקום ארבע מחלקות של מודדים, שבידיהן ציוד מדידה שהיה מקובל באותה עת, וכן כלי רכב. אני הייתי במחלקת שדה מס' 1. ארבע המחלקות מנו יחד למעלה מ-100 מודדים. על כל מחלקה היה ממונה קצין. המפקדים היו קצינים בריטיים או קצינים ארצישראליים ארעיים. בשנת 1943 כל מערך המודדים, על ציודו והרכבים שלו, החל לבצע את המדידות הגדולות הראשונות. בהתחלה עוד עשו מיפוי לניסיון באזור תעלת סואץ, כל מחלקה בנפרד. אחר-כך, במרץ 43' נסענו צפונה והגענו לצפון סוריה, לשפת נהר פְּרָת. שם הוטל עלינו לעשות מיפוי בקנ"מ 1:200,000 של צפון-סוריה, עד הגבול הטורקי. המיפוי הוכן מחשש שהגרמנים יפלשו דרך טורקיה לסוריה כדי להתאחד עם הצבא שלהם שבא מדרום (הגרמנים הגיעו באותה עת לגבול האירופי של טורקיה, אבל שם הם נעצרו). אחרי המפלה באל-עלמיין, במדבר המערבי במצרים, נעצרה ההתקדמות של הצבא הגרמני גם מדרום וגם מצפון, אבל בינתיים הספקנו להשלים מיפוי בקנ"מ 1:200,000 של צפון סוריה, אזור המדבר הסורי. בחורף 43' הוטל עלי ועל המחלקה שלי למפות את אזור נבכּ במפה בקנ"מ 1:50,000. עוד לפני כן, בקיץ, נשלחו כמה סמלים מהפלוגה לקורס קצינים. אחד מאנשי המיפוי שנתמנו לקצינים היה אורי צידון ממחלקת רפרודוקציה. אחר-כך הוא היה במחלקת המדידות. קצין אחר נשלח לנהל את מחסן המפות.
 
 
תמונה 1231: אשר סולל במדי הצבא הבריטי ביחידה 524, עם שולחנית מדידה
ומכשיר אלידדה טלסקופית במדבר המערבי במצרים, 1942.
 
כל הפלוגה הייתה ארצישראלית?
הפלוגה הייתה ארצישראלית. במשך הזמן התחלפו המפקדים. הנגדים הבריטיים עזבו, וגם חלק מהקצינים הבריטיים, ואת מקומם מילאו קצינים ארצישראליים. מפקד הפלוגה וסגנו נשארו בריטיים כל הזמן. הפלוגה התגבשה, ורבים מאנשיה היו אחר-כך הגרעין של מחלקת המדידות, שהפכה מאוחר יותר לאגף המדידות.
 
בוא נדבר על 1945. כולכם השתחררתם עם תום המלחמה?
לא כל-כך מהר. אני השתחררתי לקראת סוף 46', אבל לפני כן עוד עסקנו במדידות. חלק מהאנשים עסקו בזיהוי אתרים מתצלומי אוויר לכל אורכה ורוחבה של איטליה, כנראה כהכנה למלחמה נוספת. עסקנו גם במדידות מעניינות מאוד. אחת מהן הייתה מדידה של ארבע נקודות משני צדי הים התיכון, כדי לעזור בניווט של המטוסים הבריטיים שהחזירו את הצבא הבריטי מבורמה. נקודה אחת נקבעה בדרום טוניס, שתי נקודות נקבעו בצפון טוניס, ונקודה נוספת בקצה המערבי של סיציליה. את כל הנקודות האלה היינו צריכים להציב, למדוד ולחשב ולאחר מכן למסור את הנתונים למפקדה. אחר-כך הוחלט לבצע מדידות כדי לקשור את קורסיקה וסרדיניה בקשר גיאודטי של 4 נקודות עם 2 אלכסונים. לצורך זה נשלחה המחלקה שלי, שהתפצלה לשניים. חצי מהפלוגה היה בקצה הדרומי של קורסיקה, וחצי בקצה הצפוני של סרדיניה. שתי הקבוצות היו צריכות למדוד ביניהן ריבוע גיאודטי. מחלקה אחרת נשלחה לצפון אפריקה כדי למדוד את הגבול בין לוב למצרים.

בסך הכול התרכזו בפלוגה הזאת בעלי מקצוע שהתמחו במדידות ובעיסוקים אחרים הקשורים למיפוי, כמו רפרודוקציה, פוטוגרמטריה ושרטוט. הם היו אחר-כך הבסיס להקמת מחלקת המדידות במדינת ישראל.

כמה אנשים היו בפלוגה?
בתקופות השיא היינו 300 איש. צריך לזכור שהייתה תחלופה. אנשים השתחררו ואחרים התגייסו במקומם.
 
איפה היה המרכז שלה? איפה היו המשרדים? איפה נעשתה הרפרודוקציה?
עד שנסענו לאיטליה הרפרודוקציה הייתה במערות טורה שמדרום לקהיר, ליד הנילוס. גם הפוטוגרמטריה, השרטוט והקרטוגרפיה היו שם. רק המודדים היו בצפון סוריה או על שפת תעלת סואץ. אבל אחר-כך כול הפלוגה, עם הרכב והציוד שלה, עלתה על אניות ועברה לאיטליה. באיטליה בסיס הפלוגה היה בסְיֵאנָה, שם היה גם הציוד, אבל המחלקות הסתובבו ברחבי המדינה.
 
אני רוצה לציין כמה מאנשי הפלוגה שהיו בעלי מקצוע לפני גיוסם לפלוגה, ונעשו מומחים בעיקר לאחר גיוסם. כאמור, הם היו הבסיס להקמת מחלקת המדידות במדינת ישראל, שהפכה מאוחר יותר לאגף המדידות ולמרכז למיפוי ישראל - מר יוסף אלסטר, שהיה אחר-כך המנהל הראשון של מחלקת המדידות והיה סמל מדידות בפלוגה; ישראל סגל שהיה מודד ואחר-כך היה מנהל מחוז באר-שבע; משה ארז שהיה ממונה על הפוטוגרמטריה בפלוגה, ואחר-כך גם במחלקת המדידות; ואורי צידון שהיה מנהל הרפרודוקציה בפלוגה, ואחר-כך גם במחלקת המדידות.
 
הוא לא היה מנהל הדפוס במחלקת המדידות?
הרפרודוקציה והדפוס היו יחד. בחלוקה פנימית במחלקת המדידות, הרפרודוקציה התחלקה לכימוגרפיה, דפוס וצילום. חוץ ממשה ארז עבדו בפוטוגרמטריה גם עזריאל מַרְקוּזֶה, שהיה בין אנשי פלוגה 524 ואחר-כך הגיע למחלקת המדידות והיה עוזרו של ארז, וששון בן-חיים שהיה מודד בפלוגה. הוא היה אחר-כך מודד גם במחלקת המדידות עד שעבר למנהל מקרקעי ישראל. וגם אני עבדתי שם.
 
ב-15 במאי 1948 שירתתי בחיל ההנדסה, שכן יחידת המיפוי בצבא הבריטי הייתה שייכת לחיל ההנדסה המלכותי.
 
מה קרה בין 1946, השנה שבה השתחררת, ל-1948?
ב-1946, לאחר שהשתחררתי, התקבלתי לעבודה במחלקת הדרכים של עיריית תל-אביב. באותה שנה אפשרו למודדים יוצאי פלוגה 524 לגשת לבחינות לקבלת תעודת מודד מוסמך. ניגשתי לבחינות, עברתי אותן, וקיבלתי תעודת מודד מוסמך מספר 157. אחר-כך עבדתי כמה חודשים באיחוד המודדים המוסמכים. לאחר מכן, ב-1947, התקבלתי לעיריית חדרה כמהנדס. עבדתי שם עד 15 במאי 1948, ואז התגייסתי לחיל ההנדסה של צה"ל. בינואר הייתי קצין ההנדסה של חטיבת "הראל", ועוד לפני כן עסקתי בהקמת מערכת ביצורים בלטרון. האזור של חולדה והסביבה היה בטווח ההפגזות של הלגיון הירדני מכיוון לטרון ומכיוון מנזר השתקנים. יצאתי לסיור, והעליתי על גבי מפה הצעה לתוואי חדש של כביש מהשפלה לירושלים.
 
דרך בורמה?
לא. תוואי דרך בורמה לא היה מוגן והיה קשה מאוד לעבור אותו. התוואי שאני העליתי על גבי המפה, ושלחתי לקצין הנדסה ראשי עם המלצה לסלול בו כביש, היה מוסתר מכיוון צפון וצפון-מזרח מהתותחים של הירדנים. קצין הנדסה ראשי קיבל את ההצעה שלי, והיא נמסרה למשרד מהנדסים לשם תכנון הכביש. ב-28 בנובמבר 1948 נחנך הכביש, שנקרא "כביש הגבורה".
 
הוא נסלל במקביל לכביש הישן שאנחנו מכירים, דרך רמלה?
לא בדיוק. תוואי הכביש הזה היה קשתי ונכנס לכביש המוביל היום מבית שמש לשער הגיא. היו נוסעים בכביש לשער הגיא, אבל במפלס קצת גבוה יותר. בעקבות התכנית שהגשתי לסלילת הכביש, הוזמנתי לטקס החנוכה של הכביש בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ב-28 בנובמבר 1948. באותה תקופה הייתי קצין הנדסה של חטיבת "הראל", והמבצע האחרון שהשתתפתי בו היה הפריצה לרפיח. תפקידנו היה לפַנות את מסלול הפריצה ממוקשים. חסמנו שתי תעלות וכיסינו אותן, אבל בתעלה השלישית עלינו על מוקש. בעקבות האירוע הייתי מאושפז במשך כשנה וחצי בבתי חולים. השתחררתי מביה"ח במאי 1950.
 
מה הייתה הפציעה שלך?
הפציעה הייתה בכל צד ימין - בגולגולת, באוזניים, ביד ימין. השתחררתי במאי 1950 וחזרתי לחיל ההנדסה. שירתתי בחיל ההנדסה עד תחילת שנת 1952. באותה תקופה נזקקתי לטיפולים להשלמת ההחלמה שלי. בתחילת 1952 קרו שני דברים: האחד - הרמטכ"ל מרדכי מקלף החליט לבטל את "שירות מפות וצילומים" ולהקטין את יחידת המיפוי על-פי המלצת מפקד השירות, פנחס יואלי, ולאחד אותה עם מחלקת המדידות. השני - ב-1950 החליט יואלי לנסוע ללמוד בשוויץ, ואז התחילו לחפש מחליף ליואלי כמפקד יחידת המיפוי. נבחרתי לתפקיד על-פי המלצתם של פרופ' עמירן ופרופ' נתניהו מהטכניון, ששניהם שרתו איתי בפלוגה 52. כמפקד יחידת המיפוי הייתי גם סגן מנהל מחלקת המדידות.
 
עד אז לא היה לך קשר עם מחלקת המדידות?
רק כשניגשתי לבחינות מודד מוסמך ב-1946.
 עם הגעתי למחלקת המדידות ב-1952 קיבלתי שני מינויים. מינוי אחד ממשרד העבודה כסגן מנהל מחלקת המדידות, ומינוי שני מאגף המודיעין, כמפקד יחידת המיפוי.
 
רוב העובדים שעבדו במחלקת המדידות היו חיילי מילואים של יחידת המיפוי. לקראת המלחמה הם נקראו לשירות מילואים פעיל, והמשיכו לעבוד כאנשי צבא. בסטטוס של המנהל לא חל שינוי - מנהל מחלקת המדידות נשאר האחראי גם במלחמות.
 
תוכל להתייחס קצת למערכת היחסים שלך עם אלסטר, המנהל הראשון של מחלקת המדידות?
את יוסף אלסטר הכרתי עוד בצבא הבריטי. הוא היה סמל תחתַי, ויחד ביצענו את המדידות של הקשר הגיאודטי בין קורסיקה לסרדיניה. הוא ישב בצפון סרדיניה ואני ישבתי בדרום קורסיקה. אחד המודדים שעבד איתי בדרום קורסיקה היה ששון בן-חיים, שאחר-כך עבד גם הוא באגף המדידות.
 
מה אתה זוכר מאלסטר?
אלסטר היה, למעשה, מייסד אגף המדידות לאחר מלחמת השחרור. הוא היה המייסד, המארגן והמחדש של המיפוי. הוא אף יזם וניהל את המהדורה הראשונה של אטלס ישראל. בניהולו גם חודש הסדר הקרקעות ב-1957.
 
אבל אתה יודע שהסדר הקרקעות לא הופסק למעשה…
נכון, אבל בשנת 1957 נוצר צורך בביצוע מזורז של עבודות קדסטריות להסדר מקרקעין בגליל, כדי לשמור על אדמות מדינה. בעקבות פנייה של אלסטר ושלי, אישרה הכנסת תקציב גדול יותר לביצוע עבודות ההסדר. התאפשר גיוס של מודדים רבים שעסקו בקדסטר, שהיה עד אז תחום מוזנח ביותר.
 
מה עוד עשיתם באותה תקופה?
בתקופת המנדט לא מופה החלק הדרומי של הארץ, מבאר-שבע ודרומה, בקנ"מ 1:100,000. בשנות ה-50' הראשונות מיפינו את הנגב במפות בקנ"מ זה.
 
מיפינו את צפון הארץ בקנ"מ 1:50,000. בשלב מסוים חשבנו לעבור למיפוי טופוקדסטרי בקנ"מ 1:10,000. עשינו גיליון אחד לניסיון, של נצרת נדמה לי. העבודה על הגיליון ארכה זמן רב, והבנו שלא נעמוד בקצב הרצוי. לכן חזרנו לרעיון המקורי של מיפוי בקנ"מ 1:50,000. בקנ"מ הזה כיסינו את כל צפון הארץ. המשכנו גם את המיפוי הטופוקדסטרי של הגליל בקנ"מ 1:10,000. עבדנו על הכנת המפות האלה במשך שנתיים-שלוש, בקצב איטי יותר.
 
ספר לנו על העבודה בזמן המלחמות.
לקראת "מבצע קדש" הסתבר שאין בצה"ל מפות מתאימות של סיני לשם ביצוע מבצע גדול באזור זה. יובל נאמן, שהיה אז סגן ראש אמ"ן, הנחה להכין מפות יש מאין, שישרתו את צה"ל כשייכנס לצפון סיני. פרויקט זה נעשה תוך התייעצות עם אנשי הפוטוגרמטריה, בעיקר משה ארז. החלטנו לבסס את המפות האלה על מפות בריטיות של סיני בקנ"מ 1:125,000, שהוכנו על-ידי ניוקומב בשנים 1914-1909, ולעדכן את המיפוי לפי תצלומי אוויר. עבדנו על הכנת המפות יומם ולילה, ולפני המבצע סיפקנו לכוחות שישה גיליונות בקנ"מ 1:50,000 של צפון סיני.
 
ומה במלחמת ששת הימים?
לפני המלחמה פתח האו"ם סמינר לקרטוגרפיה בדנמרק לנציגים ממדינות מתפתחות. נבחרתי להיות נציג ישראל בסמינר. ב-12 במאי 1967 נודע לי מפי ישראלים אחרים שהיו איתי, שיש ריכוזי צבא מצריים בסיני. קיבלתי טלפון מראש אמ"ן לחזור מיד לארץ. באותו לילה יצאתי ברכבת מקופנהגן ובבוקר טסתי לארץ. בערב כבר הייתי במחלקת המדידות. אנשי הדפוס של מחלקת המדידות ושל בתי-דפוס פרטיים גויסו ועבדו מסביב לשעון 24 שעות ביממה. הדפסנו מפות במשך כל תקופת ההמתנה וכמובן, גם בתקופת המלחמה. הדפסנו מפות של גזרות הלחימה השונות, כולל מפות קוד.
 
בסוף המלחמה טלפן אלי עו"ד סלומון ואמר שהממשלה הטילה עליו להדפיס מלוות ביטחון לצורך מימון המלחמה. בבתי הדפוס אמרו לו שכל המדפיסים גויסו על יָדִי ליחידת המיפוי. אמרתי לו שימתין עד הערב. באותו יום צה"ל עלה לרמת הגולן. טלפנתי למודד שלנו בטבריה אברהם אביבי, ואמרתי לו לעלות עם המשקפת שלו על הנקודה הגבוהה ביותר בעיר ולראות מה קורה ברמת הגולן. הוא חזר אלי ואמר כי צה"ל כבר על רמת הגולן. נתתי הוראה לדוֹמֵם את מכונות הדפוס בחצות של אותו הלילה. המדפיסים יכלו לחזור לבתי-הדפוס שלהם ולהדפיס את אגרות מלווה הבטחון.
 
אחרי המלחמה ביקשתי חופשה לשנה כדי לעשות תואר שני בגיאודזיה בטכניון. הבקשה אושרה, ובתור סגן מנהל אגף המדידות הייתי מבלה בטכניון יום אחד בשבוע. באותה עת פנחס יואלי כבר היה פרופסור בטכניון. עבודת הגמר שלי לתואר הייתה סקר השוואתי של ארגון המדידות והמיפוי בישראל מול מדינות אחרות. בספטמבר 1969 הגשתי את העבודה. לפני כן, עוד בשנים 1966-1965, למדתי במחזור הלימודים השני של המכללה לביטחון לאומי. אני באתי מטעם צה"ל, וישראל סֶגָל, שהיה המודד המחוזי של מחלקת המדידות בבאר-שבע, בא מטעם משרד העבודה.
 
בשנים 1989-1986, עשיתי גם דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. הדוקטורט נעשה בהנחיית פרופסור משה ברוור, ונושאו היה התיחום הגיאוגרפי של גבולות הזכויות על קרקעות בארץ-ישראל ומיפויים. הדוקטורט יצא גם כספר בהוצאת המרכז למיפוי ישראל בשנת 1991.
 

תמונה 1233: אשר סולל בטקס קבלת תואר דוקטור
באוניברסיטת תל-אביב, 1989.
 
פרשת מהצבא ב-69', אבל נשארת במחלקת המדידות.
פרשתי מהצבא אחרי שקיבלתי את התואר השני בטכניון, והמשכתי כאזרח בתפקיד סגן מנהל אגף המדידות. מילאתי תפקיד זה עד לפרישתי ב-1985.


תמונה 1234: שני סגני מנהל אגף המדידות, אשר סולל (משמאל) ומשה ארז,
כנראה בראשית שנות ה-80'.
 
הייתי בקשר ישיר עם הנהלת משרד העבודה. בשנת 1972 פניתי להנהלה והצעתי ליזום תהליך שיקצר את תקופת הסדר הזכויות במקרקעין. באותה העת התעכבו חוזים ממשלתיים בגלל בעיות משפטיות הקשורות לבעלות על הקרקעות, בעיות טכניות שונות שהפריעו בביצוע עבודת ההסדר. בעקבות פנייתי, מנכ"ל משרד העבודה הקים ועדה, והשתתפו בה נציג מנהל מקרקעי ישראל, עו"ד גבאי מאגף רישום והסדר המקרקעין במשרד המשפטים ואני – נציג אגף המדידות. קבענו שניתן להשלים תוך עשר שנים את ההסדר ב-90% משטח מדינת ישראל של לפני 1967. את ההמלצות הגשנו בדצמבר 1972. הצענו להכניס תמורות מקיפות בשיטות הטכניות והארגוניות של ביצוע ההסדר, וכך להכפיל את תפוקתו השנתית. מלחמת יום הכיפורים גרמה לדחייה של יותר משנה ביישום המסקנות והעבודה התחילה למעשה בסוף 1974. כשפרשתי מאגף המדידות ב-1985 יכולתי לומר שההסדר התקדם בצורה משמעותית.
 
ספר על העבודה במלחמת יום הכיפורים.
במלחמת יום הכיפורים עשינו את עבודות המיפוי והקרטוגרפיה שהיו נחוצות למאמץ המלחמתי. עיקר העבודה נעשה בדפוס. הדפסנו מפות, בעיקר של הגזרה המצרית, אבל גם של הגזרה הסורית. הדפסנו מפות רגילות ומפות קוד, שכללו שמות קוד לצירים ולאתרים השונים.
 
אתה יכול לציין מהי התרומה הגדולה שלך למחלקת המדידות?
קודם כל, הייתי שותף בארגון מחדש של מחלקת המדידות במדינת ישראל אחרי מלחמת השחרור. אני רוצה לציין שוב, שכמוני וכמו אלסטר, בוגרי יחידה 524 תרמו למחלקת המדידות, כפי שבמימד הרחב יותר תרמו בוגרי הצבא הבריטי לצה"ל כולו.
 
בתקופה שבה עבדתי במחלקת המדידות חלו תמורות טכנולוגיות משמעותיות. הוקם במחלקה גוף הפוטוגרמטריה, ובשנת 1952 נרכשו עבורו ממכון "ליף" שלושת מכשירי הפוטוגרמטריה הראשונים, שני מכשירי A6 ומכשיר A5. אחר-כך החלפנו את מכונות הדפוס ואת כל הציוד בכימוגרפיה לציוד משוכלל יותר. הייתי סגן מנהל מחלקת המדידות, ומתוקף תפקידי הייתי שותף להחלטות על רכישת המכשירים והציוד.
 
אני רוצה לציין שוב את מיפוי הנגב שעשינו בקנ"מ 1:100,000, את מיפוי צפון הארץ בקנ"מ 1:50,000, ואת הדחיפה שנתתי לחידוש ולקידום עבודות הקדסטר (הסדר הקרקעות), שהיו רדומות בשנות ה-50', ושנזקקו לתנופה נוספת בשנות ה-70'.
 
במשך תקופה ארוכה הייתי מומחה לסימון הגבולות - גם הגבול בצפון וגם הגבול עם ירדן במפות 1:50,000, שהיה בסיס לסימון הגבול שנקבע בהסכם השלום עם ירדן.
 
אתה מדבר על הגבול בערבה?
כן. כאשר עבדנו על הכנת המפות הראשונות של גבול הערבה בקנ"מ 1:50,000, בדקתי את ניסוח תוואי קו הגבול כפי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי. הסתבר שהגבול נקבע על-פי רצף הנקודות הנמוכות ביותר לאורך הערבה. כיוון שעד אותה העת סומן הגבול במפות לא על-פי רצף הנקודות הנמוכות ביותר לאורך הערבה, נתתי הוראה לסמן את הגבול לפי התוואי הזה. על בסיסו נקבע הגבול שהוסכם עם ממלכת ירדן בהסכם השלום בשנת 1994.​