ראיון עם אמנון ליפשיץ

 ג' אב תשס"ד, 21.7.04

 
בתפקידו האחרון במפ"י: קמ"ט מדידות במינהל האזרחי באזח"עראיין: חיליק הורוביץ מודד מ- 1964. בתפקידו האחרון במפ"י: קמ"ט (קצין מטה) מדידות במנהל האזרחי באזח"ע (אזור חבל עזה; עד שנת 2000). לימודים בביה"ס הגבוה למדידות (1964-1962) – לימודים, סגל המורים, הווי; עבודה כמודד במחוז באר-שבע (עד 1965); עבודה במדור שדה – מקומות העבודה, הווי; במנהל האזרחי באזח"ע מ-1971, תחילה כמודד ואחר כך כקמ"ט מדידות עד שנת 2000 – סוג העבודה, העובדים העזתיים; בסיני ובמרחב שלמה (1973-1971, במקביל לעבודה באזח"ע); סימון הגבול עם מצרים לאחר הסכם השלום.​

 

תמונה 1069:
אמנון ליפשיץ, יולי 2004

 
הלימודים בבית הספר הגבוה למדידות בחולון
השתחררתי מהשרות בצבא בשנת 1961. נרשמתי לפקולטה לחקלאות והתקבלתי, אך חששתי שאם אסיים את הלימודים בפקולטה, מה שאוכל לעשות זה להיות עובד מדינה, ואת זה לא רציתי לעשות. ידיד של הוריי היה ימנהל הרפרודוקציה במחלקת המדידות, ברוך אוסרי. הוא הציע להם שאלך ללמוד מדידות. הסכמתי כי רציתי להיות איש שטח והעדפתי זאת על להיות סתם עובד מדינה. כך הגעתי לבית הספר למדידות. אחר-כך, שוב בזכות ברוך אוסרי, הגעתי גם למחלקת המדידות. כשהגעתי לכאן והוצבתי במדור שדה נחשבתי להפתעה, כיוון שבמחזורים לפני אף אחד כמעט לא הגיע לשדה. לא רצו לעבוד בשמש, לעבוד עם נחשים, לצאת לשבוע שלם לשדה. 

 
לבית הספר למדידות הגעתי בשנת 1962. למדתי שם שנתיים וסיימתי כמודד מדופלם. אחר-כך התמחיתי, ועברתי בחינות לקבלת תעודת מודד מוסמך. 
במחזור שלי, שהיה ממוצע לאותן השנים, למדנו כ-20 תלמידים, יהודים וערבים, שהגיעו מרחבי הארץ. בית הספר היה בתל-גיבורים בחולון. למדנו גיאודזיה כמקצוע עיקרי. בשנה הראשונה המרצה לגיאודזיה היה פמיליאר. בשנה השנייה – משה רינג, שלימד גיאודזיה גבוהה. בשדה תרגלנו מדידות עם המתרגל מרדכי רוזנבאום. משה ארז לימד פוטוגרמטריה. יוסף אלסטר לימד אסטרונומיה בשנה השנייה. בשנה הראשונה לא למדנו אסטרונומיה. גאול מכליס לימד שרטוט. למדנו גם צילום, גיאומטריה תיאורית. פיזיקה למדנו אצל מנהל המכון המטאורולוגי. תחיקת מדידות למדנו אצל אלסטר. דיני קרקעות למדנו אצל השופט ד"ר רובין(?). גיאולוגיה למדנו אצל עקיבא פלקסר. חשבון תיאום – עם משה רינג. הנדסת מים אצל מורה מתה"ל [תכנון המים לישראל], הורביץ היה שמו. פרושַנְסְקִי (או שם דומה) לימד אנגלית. למדנו כנראה עוד כמה מקצועות שאיני זוכר. 

 
הלימודים בבית הספר נמשכו שעות ארוכות, מהבוקר עד אחרי הצהריים. בבוקר למדנו את המקצועות העיקריים, כמו גיאודזיה, ואת המקצועות המשניים למדנו אחרי הצהריים. המרצים העיקריים והמתרגל בשדה היו עובדים של מחלקת המדידות ולכן לימדו בבוקר. אחרי הצהריים למדנו אצל המרצים שבאו מבחוץ. 

 
שלושה אנשים ליוו אותנו כל הזמן בעת שהותנו בבית הספר: רוזנבאום המתרגל, אלכסנדר לוי מזכיר בית הספר, סירוטה אב הבית, שהתגורר עם משפחתו על יד בית הספר. סירוטה היה דמות ציורית. אני זוכר שפמיליאר היה צועק: "תה!",והוא או אשתו היו מביאים לו תה מהבית. אלכסנדר לוי דאג שהכול יהיה בסדר, ורוזנבאום, המתרגל, היה יֶקֶה, מדריך טוב, עצבני קצת, אבל היה בסדר גמור.   

 
את המדידות בשדה עשינו בסביבת בית הספר. היו שטחים פתוחים והיו שטחים מבונים, ויכולנו לתרגל בשני סוגי השטח. היינו מודדים ומגיעים עד שכונת סַחְ'נֵת דֵרְווִיש ביפו, בה היו מבנים ערביים ישנים. שיכונים חדשים היו מסביב לבית הספר. 

 
בית הספר הכשיר אותנו להיות מודדים רגילים, כולל מי שהולך לפתוח משרד. למדנו גם מדידות הנדסיות וגם מדידות קדסטריות. באותה תקופה לא ניתן היה להגיד שבוגרי הטכניון הם מודדים טובים יותר. בוודאי לא בשנים הראשונות של לימודי המדידות בטכניון. 

 
למדנו לעבוד עם המכשירים שהיו בשימוש באותן שנים, ולא ויתרו לנו גם על מכשירים "היסטוריים" שכבר לא היו פעילים. בתקופתי כבר לא עבדו בשולחנית. התיאודוליטים RDS ו-RDH, עם שיטות לקבלת מרחק אופקי, יצאו מהר מאוד מהשימוש, כיוון שהוכנסו לעבודה מכשירים אלקטרומגנטיים. 

 
לא היו חיי תרבות בבית הספר. על הקירות היו תמונות של תיאודוליטים ומפות. היינו כמה חבר'ה עם אופנועים, ואולי למישהו היה רכב. אחרי הצהריים היינו מסתלקים לים, ואם אחד המרצים איחר, היינו בורחים לו. היה עצוב פעם לראות את פלקסר עצוב כשברחנו לים. 

 
במשך השנים התעורר הצורך בעוזרי מודדים והוחלט שהם צריכים לקבל הכשרה. לכן פתחו במקווה-ישראל בית ספר לעוזרי מודדים, בית ספר ויניק, שחיים מרקוביץ' היה מנהלו. רוב התלמידים באו ממוסדות כמו הקרן הקיימת, משרדי ממשלה ועיריות. ברגע שהפסיקו המוסדות לשלוח תלמידים, בית הספר "גווע". לא היו די תלמידים שבאו מיוזמתם. בצפון נפתח בית ספר דומה, פרטי, לעוזרי מודדים ערבים. 

 
העבודה במחוז באר-שבע
אחרי הלימודים התחלתי לעבוד ברחובות, בסוכנות היהודית. כיוון שלא יכולתי לעשות התמחות ברחובות, עזבתי את הסוכנות לאחר מספר חודשים. למחלקת המדידות הגעתי בשנת 1964. הייתי יום אחד בתל-אביב ושלחו אותי עם המודד שאול שאולוב לבית שמש. הוא נתן לי לעבוד וראה מה אני יודע. למחרת, אחרי ששאול העיד שאני בסדר, הבנתי שהוא בדק אותי. למחרת נשלחתי למודד המחוזי בבאר שבע, ישראל סגל.

 
במחוז באר-שבע עבדתי כשנה. זה היה מחוז עם הרבה עבודות פיתוח. עבדתי בעיר באר-שבע ובכל הסביבה: באופקים, בירוחם, בדימונה, בערד. עשיתי בעיקר מדידות הנדסיות, מדידות לתכנו,; מדידות לביצוע. עשינו גם פרצלציות בשטחים גדולים, להקמת שכונות שלמות. בבאר-שבע עשינו פרצלציות באזור התחנה המרכזית במשך תקופה לא קצרה. דפקנו ברזלים שסועים באורך 75 ס"מ, לצורך סימונים. אלה לא הברזלים הקטנים של היום. אלה ברזלים, שכשדופקים אותם לקרקע, רגלי הברזל נפשקות ואז קשה להוציאו. באותה מידה היה קשה לדפוק אותם לקרקע. 

 
הדמות הדומיננטית בבאר-שבע היה המודד המחוזי, ישראל סגל. איש מקצוע מצוין שהחזיק את המחוז ביד ברזל. היה בעל קשרים נרחבים, כגון עם אלוף הפיקוד, היה איש עבודה, והקרין מוסר עבודה גבוה לעובדים. המודדים במחוז היו: ארמונד אזוט, מודד ותיק, שהחליף אחר-כך את ישראל סגל כמודד מחוזי והיום בעל משרד פרטי; המודד יהודה לוי; והיה עוד עולה חדש ממרוקו, שבא והלך. חוץ מאתנו, מחלקת המדידות הייתה מורידה מתל-אביב באופן קבוע קבוצות למדידות הנדסיות ואיזון מדויק. אחד המודדים היה מרדכי אָסוֹר, שהיה בצוות של תל-אביב, אבל הגיע הרבה לעבוד בערד. בסך הכל היו למחוז באר-שבע שלוש קבוצות מדידה ועוד שתי קבוצות שהגיעו מתל-אביב. 

 
עבדתי גם שבוע-שבועיים במצדה. שלחו אותי ואת ארמונד אזוט. אזוט היה המודד ואני הייתי העוזר. זו הייתה עונת חפירות ונשלחנו לעשות מיפוי טופוגרפי בפסגת ההר. המשלחת הארכיאולוגית שעבדה במצדה הייתה בראשות פרופ' יגאל ידין. אם אני זוכר נכון, זו הייתה עונת החפירות הרביעית ועסקו אז בעיקר בשחזור הארמון הצפוני. מומחים מאיטליה עשו עבודות שימור ושחזור והדביקו את הפרסקו (ציורי הקיר). הייתי יורד בהפסקת הצהריים כדי לראות כיצד הם מדביקים את ציורי הקיר עם דבק. במפלס העליון עבדו פועלים בניקוי ואולי גם בשחזור, לא בחפירות, כי ההר כבר היה חפור. 

 
החפירות במצדה נעשו בקיץ. נתנו לנו לישון באוהל. היה חם מאוד. אני זוכר שאזוט יצא ואמר: "אנחנו לא ישנים פה. אם לא תתנו לנו לישון בצריף – אנחנו עוזבים". קיבלנו חדר. בחדר שלידינו התגוררו, ככל שאני זוכר, שמריהו גוטמן הארכיאולוג, וגם האדריכל של המשלחת. בסך הכול, העבודה במצדה הייתה מעניינת מאוד. לא כל יום מזדמן למודד למדוד פרויקט כזה. 

 
המשרד בבאר-שבע היה בעיר העתיקה, בצדה המזרחי, לא רחוק מתחנת אגד של היום. הוא נמצא בבניין שהיה משותף למחלקת המדידות ולמע"צ [מחלקת עבודות ציבוריות]. מול החלק של מחלקת המדידות היה מחסן. החצר האחורית הייתה בשטח של מע"צ. 

 
גם המבנה ששכרנו ללינה היה בעיר העתיקה של באר-שבע. זו הייתה חצר שסביבה היו החדרים. בעלי הבית גרו בחדר אחד. היו עוד שני חדרים גדולים שבהם התגוררנו. גם אסוֹר ועובדיו שהגיעו מתל-אביב התגוררו אתנו. היו לנו שירותים ומקלחת משותפים.  

 
אלעמי, שהיה ראש מדור שדה, היה בא מתל-אביב לבקר אותנו לפעמים. גם יוסק'ה משולם, שהיה אחד המפקחים, היה בא לבקר. 

 
הייתי אז בחור צעיר, חדור התלהבות. ראיתי איך בונים את המדינה. מול עינינו קמו שיכונים חדשים, ואנחנו היינו שותפים לעשייה. 

 
העבודה במדור שדה
חזרתי למדור שדה בתל-אביב ב-1965 והתחלתי לעבוד כמו כולם. עבדנו כך: מי שלא יוצא לעבוד מחוץ לתל-אביב, מגיע כל בוקר למשרד. מי שיוצא לעבוד מחוץ לעיר, מגיע ביום א' בבוקר ויוצא לשבוע. אני בדרך כלל נסעתי לעבוד בדרום. כשפרצה מלחמת ששת הימים וחיפשו אותי כדי להתגייס, עבדתי בבאר-שבע, ליד האצטדיון, וסגל בא לקרוא לי. 
 

 
תמונה 266: סידור עבודה לאנשי מדור שדה בחצר מחלקת המדידות, שנות ה-60. ישראל בריק, מפקח שדה ואחראי על האיזון המדויק, עם הפנים למודדים, מחלק את העבודה לצוותים.

 
בלילות ישנו בכל מיני "חורים" ברחבי הארץ. העוזרים היו לוקחים אותנו לכל מיני מקומות זולים. המשכורות לא היו מי יודע מה. העובדים הרוויחו משעות נוספות, ובכך שבישלו לעצמם את ארוחת הצהריים. ככה חסכנו את האש"ל [אכילה, שתייה, לינה]. 

 

 
תמונה 279: באכסניית אשכולי באילת בשנות ה-60, בתקופת העבודה במדור שדה. עומדים (משמאל לימין): עוזר המדידות עובדיה מרימי, אמנון ליפשיץ, הנהג רובינוב.
יושב: עוזר המדידות צבי רחמים. 

 
אחרי מלחמת ששת הימים התחילו העבודות המעניינות. התחלנו במיפוי פוטוגרמטרי מסביב לכנרת, בעיקר בצד המזרחי. התוכנית הייתה להרים סוללה מסביב לאגם ולהגדיל את המאגר. עבדנו גם על קו המצוקים. מדי פעם נתקלנו במוקשים. 

 
 

 
תמונה 285: המיפוי הפוטוגרמטרי מסביב לכנרת לאחר מלחמת ששת הימים. מימין לשמאל: אמנון ליפשיץ, קצין צה"ל, הנהג מאיר הוֹזֵה, עוזר המדידות זאבי מַימון (מומי), שני מתנדבים מאנגליה.

 
על האופי הקשה של העבודה אפשר ללמוד מהסיפור הבא: עשינו מדידות לצורך תכנון הכביש מגשר אריק לרמת הגולן. חברי הצוות היו אני, רישארד פַּנְסְקִי, שמואל גרוסמן שהיה עתודאי מהצבא, ועוד כמה עוזרים. הכנתי נקודה פוטוגרמטרית על גג של בית סורי שהיה אחר-כך בחווה של קאצ'ה. השארתי את פנסקי על גג הבית ויצאתי עם האחרים כדי להכין נקודות פוטוגרמטריות בצד השני של נחל משושים. היינו צריכים לחצות את הנחל, שהיה מצוקי וקשה לחצייה. הובלתי אותם למקום שבו נעשו חפירות לתוואי ההטיה הסורי, במקום שחצה את אפיק נחל המשושים, ושם עברנו ברגל לצד השני של הנחל. היה יום חם באופן מיוחד. אני הלכתי עם תיאודוליט T-2 בתוך תרמיל גב ועם תלת-רגל. עוזרי המודדים סחבו את הטלרומטר, ושמואל גרוסמן הלך עם תלת-רגל ושני בקבוקי מיץ, ללא חולצה, בין קוצים בגובה 2 מ'. עשינו כמה תצפיות, ובשעות הצהריים ראינו שהאיש שסחב את הטלרומטר הולך בלי המכשיר. שאלנו אותו איפה הטלרומטר? והוא ענה: "זרקתי אותו בשטח". הטלרומטר היה גדול וכבד, שקל בערך עשרה ק"ג. שמואל רץ לחפש את המכשיר ואחרי חצי שעה בערך מצא אותו. המשכנו ללכת לכיוון בקעת הבטיחה, שם חיכו לנו המכוניות. בדרך התעלף לנו מומי זאבי, אחד העוזרים, וגם שמואל התנודד בהליכה, כי נגמר לו המיץ. החשיכה התחילה לרדת ובקשר נתתי הוראה לטנדרים להדליק את הפנסים, כדי שנזהה אותם. הגענו לטנדרים – שמואל איננו. לא חשבתי הרבה, לקחתי את העוזי והתחלתי לרוץ חזרה ולחפש אותו. בדרך חשבתי לעצמי שניסע למחנה צבאי באזור ונדווח שנעלם לנו קצין. תוך כדי צעקות: "שמואל, שמואל", ענה לי קול חלוש. מצאנו אותו. אחר-כך נסענו למעיין שהיה באזור, שתינו מים קרים ונרגענו. משם נסענו לטבריה לשתות בירה שחורה. כל הדרך הזו, בחום היום, הלכתי וחשבתי על בירה שחורה בטבריה. זה סיפור שמעיד על אופי העבודה שעשינו. 

 
עבדנו גם בעיר קוניטרה. הכנתי נקודות בעיר לצורך מדידתה. אני הכנתי נקודות והמודד יחזקאל יָתִּים עשה אחר-כך מדידת פרטים על סמך הנקודות שהכנתי. עשיתי מין טריאנגולציה מקומית. הכנסיות, המסגדים, ועוד בתים ציבוריים נקבעו כנקודות לצורכי הקמת הרשת. 

 
עבדנו על פרויקטים נוספים ברמת הגולן ועשינו גם עבודות מדידה ביהודה, בשומרון ובסיני. 

 
בין העבודות שעשינו כשהייתי במדור שדה, הייתה עבודת בדיקות שקיעה של גשרים שבנתה מע"צ. התחלנו בגשר מעל נחל חיון בערבה. בזמן יציקת יסודות הגשר היה שיטפון, ורצו לדעת מה תהיה השפעת שיטפון על הגשר. קבעו נקודות למדידת גובה, שסומנו בעמודי הגשר, וסימנו שלוש נקודות מחוץ לגשר, שלא היו מושפעות ממנו. תקופה מסוימת היינו מגיעים מדי כמה חודשים כדי לבדוק אם הגשר שוקע. הייתה לנו מאזנה שמודדת איזון מדויק יותר מאיזון רגיל (על המאזנה הלבישו פְּלַנוֹפַּרַלֵל, שהוא אביזר אופטי שמודד הפרשי גבהים בדיוק של עשירית המילימטר). 

 
אחר-כך עשינו מדידות בגשרים אחרים. במחלף קיסריה משאית שנשאה מחפרון נכנסה בגשר, כיוון שהנהג לא היה מודע לכך שהרכב גבוה מהמותר. היו מדידות גם בגשרים על הכביש המהיר לאשדוד. סיפור מעניין היה סיפור גשר הכביש למעגן מיכאל, מעל הכביש המהיר חיפה−תל-אביב. עשינו מדידות לאורך כל תקופת הבנייה של הגשר והגיע היום בו נעשתה בדיקת העמסה, כבדיקה סופית של עמידות הגשר. הביאו משאיות מלאות טונות של עפר והן הועלו זוגות-זוגות על הגשר. אנחנו בדקנו באותו הזמן את נקודות הגובה שסומנו על העמודים. מדי עשר דקות לערך בדקנו את נקודות הגובה. פתאום ראיתי שאחד העמודים שוקע במילימטרים אחדים. דיווחתי על השקיעה. המהנדסים של מע"צ הביטו בי בהבעת זלזול. דווקא מהנדס צעיר ניגש לעמוד, ועיניו חשכו. מסביב לעמוד נוצרה שקיעה היקפית ברדיוס של 2 מ'. הורידו במהירות את המשאיות מהגשר, אני חושב שהיו עליו שמונה עד עשר משאיות. העמוד כנראה שקע בגלל הכבול (זה האזור בו נמצאו ביצות כבארה). בסופו של דבר העמיסו על העמוד עד שהפסיק לשקוע, ואחר כך הכניסו קלינים (חתיכות מתכת) בין העמוד לבין המיסעה שמעליו, וייצבו את הגשר. זה קרה להערכתי בשנת 1970, אולי בשנת 1969. 

 
קמ"ט מדידות במנהל האזרחי בעזה
לעזה הגעתי בספטמבר 1971 כעוזרו של פליקס מזרחי, שהיה קמ"ט [קצין מטה] מדידות בעזה, בסיני ובמרחב שלמה (מרש"ל). פליקס היה קמ"ט מדידות גם ביו"ש [יהודה ושומרון], שם היה ראובן סלמן עוזרו. יצא לי לעזור לפליקס גם ביו"ש. בשנת 1974 מוניתי להיות קמ"ט מדידות בעזה. ביו"ש החליף ראובן סלמן את פליקס כקמ"ט מדידות. 

 
כשהגעתי לעבודה בעזה מצאתי משרד מסודר, עם מנכ"ל מקומי, עזתי. המשרד הינו מחלקת המדידות העזתית עפ"י חוק. המנכ"ל כפוף לקמ"ט והוא עובד של המנהל האזרחי. הקמ"ט מושאל על ידי מפ"י למשרד הביטחון ומקבל משכורת מאגף המדידות. חוץ מהקמ"ט ומהמנכ"ל היו במשרד בעזה פקיד, שרטטים וחיילת, מזכירת הקמ"ט. בהמשך הוסב התקן לאזרחית ישראלית. במשרד העזתי היו כ-5 מודדים, עוזרי מודדים, נהגים ושתי מכוניות, ג'יפ וטנדר. כל העובדים היו עזתים חוץ מהקמ"ט, עוזר הקמ"ט (אני, עד 1974) והחיילת. מבין חמשת המודדים היו שניים שלמדו מדידות במצרים וחזרו לרצועה לפני תחילת מלחמת ששת הימים. שני מודדים היו ותיקים יותר, ללא הכשרה אך עם ניסיון של שנים. אחר-כך הצטרף מודד נוסף שסיים את הלימודים בבית הספר למדידות של אונר"א [ארגון הסעד של האו"ם] בקלנדיה. 

 
ראוי לציין משפחה של עובדי מדידות שעבדה במשרד בעזה, משפחת אלבַּאז. זו משפחה שהתגוררה במחנה הפליטים שאטי, לשם הגיעו מהכפר סַוַאפיר, כיום במועצה האזורית שפיר. הסבא היה עוזר של עמיאל רוזנשטיין במחלקת המדידות המנדטורית. באחת הפרעות שהיו בארץ הוא הבריח את רוזנשטיין מאזור של פורעים, ברכבת, מחופש לערבי. הבן של אותו אלבאז, ג'עפר אלבאז, עבד במשרד בעזה כחשב וכשרטט, ובנו, הנכד, רַסְמִי אלבאז, היה אחד מהמודדים שלמדו במצרים, והיה מודד טוב מאוד. לרסמי היה דוד שעבד בעזה כמודד שדה, וודוד אחר שעבד כפועל מדידות. משפחה שעסקה במקצוע המדידות. 

 
המודד השני שלמד במצרים, אִבְּרַהִים סַאבַּא, היה מהמיעוט הנוצרי בעזה, ממשפחה מכובדת. אביו מונה בידי הבריטים להיות המודד המחוזי בעזה, כנראה בשנות ה-30. 

 

 
תמונה 287: תמונה קבוצתית של עובדי משרד המדידות בעזה. עומדים (משמאל לימין): השרטט מוסטפה סויסי; הנהג ועוזר המדידות אלחודרי; המודד רַסְמִי אֵלבַּאז; עוזר המודד מוחמד אלהַבִּיל; קמ"ט המדידות אמנון ליפשיץ; מנכ"ל המשרד חַמְדי אלמוחתדי; חשב המשרד ג'עפר אֵלבַּאז; חשב ושרטט (שמו לא זכור). כורעים משמאל לימין: עוזר מודד (שמו לא זכור); נהג (שם לא ידוע); עוזר מודד (שמו לא זכור); לא ידוע; מוחמד חיג'אזי, שרטט ראשי.

 
 
תמונה 286: מסיבה במשרד המדידות בעזה לרגל קבלת דרגה, שנות ה-80. משמאל לימין: המודד עיאדה מרזוק; מנכ"ל המשרד עטיה ג'וּדָה; קמ"ט מדידות עזה, אמנון ליפשיץ;  הנהג (לוחץ את ידי המנכ"ל); המודד אברהים סאבא.

 
כשהגעתי לעזה, עשו המודדים בעיקר עבודות מדידה פשוטות, בעיקר חידושי גבולות של חלקות. בשטח ניכר של רצועת עזה מצויות דיונות, וגבולות החלקות מתכסים בחולות. היו ויכוחים בין בעלי החלקות, והם ביקשו מדידות לחידוש הגבולות. את זה עשינו לפי מפות גושים מנדטוריות. בעיה אחרת הייתה, שיש שטחים ברצועה שאינם מוסדרים. הבריטים התחילו את עבודות הסדר הקרקעות, הקדסטר, בדרום-מערב הארץ, באזור הרצועה, אבל לא השלימו את המדידות ועברו לאזורים צפוניים יותר במישור החוף. בכל אופן, מה שעשינו זה עבודות לחידוש גבולות, בין היתר לחפש ברזלים ישנים שסימנו את גבולות החלקות. עוד עסקנו בחלוקה של מגרשים לפי דרישת הקהל המקומי. חוץ מהמשרד הממשלתי בעזה היו ברצועה עוד שני מודדים פרטיים מקומיים, אבו-שעבן ופַחְרי מיקי, אבל התושבים המקומיים לא סמכו עליהם ופנו בעיקר למשרד הממשלתי. הייתה תקופה שהממשל פתח משרד גם בח'אן יונס, כדי לעזור לאוכלוסייה. הושבתי שם מודד אבל לא הייתה לו עבודה. האוכלוסייה המקומית סמכה על המשרד הראשי בעזה ולא פנתה למשרד בח'אן יונס, אף על פי שהוא היה שלוחה של המשרד בעזה. 

 
הייתי גם חבר בוועדה המחוזית לבניין ערים ברצועת עזה. כל מי שעסק בתכנון − ראשי ערים, מהנדסי ערים, אדריכלים − היה מגיע אלי למשרד. מחלקת המדידות הייתה גוף חשוב ברצועת עזה. 

 
אני הכנסתי שיטות עבודה חדשות ברצועת עזה. הכנסתי את העבודות הפוטוגרמטריות: הייתי יוצא לשטח ומזהה נקודות, והמודדים המקומיים היו מודדים אותן אחר-כך. בשנות ה-70, וגם מאוחר יותר, לאחר מיגור הטרור בשנת 1971, לא הייתה בעיה להסתובב ברצועת עזה. עוד הכנסנו לעבודה את השימוש במדי טווח אלקטרוניים (דיסטומטים) ושימוש בתוכנת מחשב שהיה אצלי בחדר, ואני הכנתי את החישובים לצורך עבודת המודדים. 

 
כשהוקמו יישובי גוש קטיף, המשרד עשה את כל המדידות הנדרשות: מדידת השטח לצורכי תכנון, לצורך עבודות העפר, לבניין המבנים, לסלילת הכבישים, להנחת קווי מים וביוב וכל העבודות ההנדסיות שנדרשו לפיתוח היישובים בגוש (למעט נצר חזני, שהיה היישוב הראשון, ולא אנחנו ביצענו את המדידות להקמתו). 

 
בשנת 1998, אחרי הסכם אוסלו, הייתה בעיה: היכן עובר הקו בין השטח שבשליטה ישראלית לשטח הפלסטיני, באזור אדמות אבו-מֵדֵיין, על יד נצרים? הייתי בשטח עם קצינים פלסטינים. פתאום הגיע מישהו וקרא לי: "שלום אמנון". זה היה פְרֵיח אבו-מדיין, שר המשפטים הפלסטיני. הוא הכיר אותי מהתקופה שהיה תובע במערכת המשפט של המנהל האזרחי בעזה ועבד מולי, בתקופה שלפני הקמת הרשות הפלסטינית. 

 
הייתי קמ"ט מדידות עד סוף שנת 2000. בשנת 1994, עם חתימת הסכם אוסלו, פינינו את עזה ועברנו לשבת במחסום ארז. המנהל בעזה הפך למִנהלת תיאום קישור שמקום מושבה בארז. לא הייתה לנו כבר עבודה, כי לא נכנסנו לרצועת עזה. גם לא היה צורך בקמ"ט בעזה ובקמ"ט ביהודה ושומרון. הוחלט להסתפק בקמ"ט אחד. לא אני נבחרתי, והוצאתי לגמלאות. 

 
העבודות בסיני ובמרחב שלמה
בשנים 1971-1973, כשהייתי עוזר קמ"ט מדידות בעזה, יצאתי לעבודות גם בסיני ובמרחב שלמה. בין היתר הגעתי למיפוי מצרי טיראן עבור המכון לחקר הימים והאגמים, שבראשותו עמד אז יוחאי בן-נון. סימנו נקודות למיפוי פוטוגרמטרי. הכרתי את החבר'ה שעבדו במנהל האזרחי במרחב שלמה, לקחתי מהם סיד, והחיילים שהיו באי טיראן סימנו צלבים על פי מפה שהעברתי להם, שהוכנה בידי ראש מדור פוטוגרמטריה, משה ארז. על פי הצלבים שסימנו נעשה אחר-כך המיפוי הפוטוגרמטרי.סימנו גם נקודות מהצד השני של המצר, בסיני, ואחר-כך קישרנו את טיראן לסיני ברשת.

 

 
תמונה 264: בדרך לאי טיראן, על כלי שיט, לצורך מדידת נקודות פוטוגרמטריות, שנת 1972 לערך. יושבים בשורה הראשונה, משמאל לימין: ליאון סטריטי (עוזר מודד), קנובלר (עוזר מודד), מֵרי (שם משפחה. עוזר מודד). שורה שנייה, משמאל לימין: אמנון ליפשיץ, ציון שתרוג, משה ניניו (מודדים). 

 
 
תמונה 256: נקודה פוטוגרמטרית בפרויקט מיפוי מצרי טיראן. שנת 1972 לערך.
 

 
תמונה 255: עבודה עם טלרומטר באי טיראן, בעת עבודות קשירת הרשת בטיראן  לרשת בסיני, 1972 בערך. משמאל: המודד קנובלר. מימין (יושב): עוזר המודד ליאון סטריטי.

 
באותה תקופה עבדתי הרבה בשארם א-שייח'. עשיתי מדידות לצורך בניית השכונה באופירה, לצורך בניית חוף מפרץ נעמה (מרסא אל-עֵיט). רצו להקים נמל במפרץ הכרישים בין מרסא אל-עֵיט לאופירה. עמדנו על המצוק מעל המפרץ עם שלושה תיאודוליטים, והחבר'ה של יוחאי בן-נון עבדו עם אקו-סאונדר, ועשינו להם חיתוכים כל היום. זו הייתה עבודה מיוחדת ולא שגרתית. 

 
עבדתי גם במדידות לצורך הקמת מבנים בסנטה קתרינה, בא-טור ובאבו זנימה, שם היה שיכון של בדואים, ובאבו רודס, שם הוקם היישוב שלהבת לעובדי חברת הנפט. שלושת המקומות האחרונים נמצאו בחוף מפרץ סואץ. עבדתי גם לאורך חוף מפרץ אילת, בדהב, בנביעות. באזור נביעות, למשל, הוקצה שטח לשני דייגים ישראלים לצורך בניית בית קירור.   

 
עבודה אחרת שבצענו בשארם א-שייח' הייתה מדידת מפלס המים במפרץ. כשהגעתי לשארם בשנת 1971 לא הייתה שם מערכת גבהים מדודה, ובוודאי לא קשורה לישראל. דפקתי שני ברזלים בתוך המים, האחד במפרצון ליד המינהל האזרחי באופירה והשני במפרץ נעמה (מרסא אל-עיט). אחר-כך מדדתי את הפרש הגובה בין מפלס המים לראש הברזל מספר פעמים ביום, והשווינו את תוצאות המדידות למדידות במראוגרף (מד מפלס הים) באילת. בנוסף, נבנה באותה תקופה מראוגרף גם במזח בשארם א-שייח, וגם אותו קישרנו למערכת. עשיתי גם מערכת טריאנגולציה באזור אופירה, שנקשרה לטריגים שמחלקת המדידות עשתה בסיני. כך יכולנו לקשור את מערכת הטריגים של אופירה למערכת הארצית. 

 
עוד קודם לכן, כנראה בשנת 1968, השתתפנו בסקר שארגן השרות ההידרולוגי למדידת בארות המים בואדי פיראן. עשינו זאת לאחר שיטפון שגרם נזקים לבארות של הבדואים במקום. ירדנו עם קרוונים מתל-אביב. בכל קרוון היו שתי מיטות: מיטה זוגית ומיטה לילד. אני זוכר שישנתי במיטה לילד. אורך הקטע שמדדנו בוואדי היה כ-10 ק"מ. היה צורך לקבוע מערכת אחת של גבהים לכל הבארות, לשם ייחוס. נתנו נקודות גובה לכל באר. אני מדדתי את פי הבאר, ואנשי השרות ההידרולוגי מדדו עומק של מפלס המים. אחרי המדידות שעשיתי, נסעו לשם עוד מספר פעמים להשלמת הסקר. 

 

 
תמונה 246: הקרוונים בכביש מפרץ סואץ, בדרך לפרויקט מדידת הגבהים לבארות בוואדי פיראן עבור השרות ההידרולוגי, כנראה שנת 1968.

 
 
תמונה 247: נוף בוואדי פיראן.

 
סימון הגבול עם מצרים ב-1981
מטרת העבודה הייתה שחזור הגבול הישן מ-1906 על פי סימוני הגבול או שרידיהם, אם נמצאו בשטח. אם לא, לשחזרם לפי האינפורמציה שהייתה בידינו. עשינו כמיטב יכולתנו לבצע עבודה זו בצורה הטובה ביותר.
 
נחלקנו לשני צוותים משותפים, ישראליים-מצריים. בצוות אחד עמד גרשון שטינברג בראשות הצד הישראלי ובצוות השני עמד יוסק'ה משולם בראשות הצד הישראלי. בכל צוות היו שלושה ישראלים ושלושה-ארבעה מצרים, רב-סרן ושני רבי סמלים. היה גם סגן-אלוף שהיה אחראי עליהם. אני הייתי המודד בצוות של משולם. חיים סרברו, היום מנכ"ל מפ"י ואז קצין בצבא, היה בצוות עם גרשון. אתנו היו רפי רייכל וקצין מהצבא, שמו הפרטי רון. מדדנו בקטע הצפוני של רצועת עזה, באזור קציעות, והיינו שני הצוותים בהרי אילת. 

 
התרשמותי הייתה שהמצרים הגיעו מסודרים, עם תיקים מסודרים. הייתה להם אינפורמציה לפחות כמו שהייתה לנו. הם ניהלו יומן ורשמו כל מה שסוכם במהלך המדידות. מערכת היחסים אתם הייתה סבירה. במהלך המדידות הם ישנו אתנו חלק מהזמן באכסניית הנוער במצפה רמון. כקוריוז אני יכול לספר שהתקלחנו במקלחת המשותפת, אבל לקצינים המצרים סידרו מקלחת בבית פרטי במצפה רמון.

 
אני השתתפתי בשלב הסימון הראשוני. בכל נקודה דפקנו ברזל עם מספר סימון הגבול. בשלב השני הציבו את סימוני הגבול הקבועים, הבטונדות עם המוט שמעליהן. לקראת השלב השני השתתפתי בסיור הכנה עם הקבלן שהציב את הסימונים הקבועים, כדי להראות לו היכן נמצאות הנקודות. בסיור השתתף גם נציג רשות שמורות הטבע. הקבלן התכוון לפרוץ דרכים כדי להגיע עם המשאית והמנוף לנקודות, כדי להציב בהן את הבטונדות. בסיום הסיור התברר לו שלא יוכל לפרוץ דרכים חדשות באזור. לכן היה צריך להציב חלק מהבטונדות באמצעות מסוקים. 
 

 
תמונה 270: סימון גבול ישראל-מצרים בשנת 1981, בעמוד גבול 35, מדרום-מזרח לניצנה, ליד שרידי עמוד הגבול מהסכם 1906. שלב הסימון הראשוני – תקיעת ברזל עם מספר הסימון.  מימין: אמנון ליפשיץ. משמאל: מודדים מצרים (רב סרן ורב סמל).​